POPLight
כל ביקורת תתקבל בברכה (:

הקשת

POPLight 20/12/2018 190 צפיות אין תגובות
כל ביקורת תתקבל בברכה (:

פרק 1
ההיסטוריה מספרת שדמיצ’י, השד המיתולוגי ההרסני, יופיע שלוש פעמים ויחריב את כל מה שהכרנו. בפעם הראשונה הוא הופיע בשחר ההיסטוריה והפיל את ממלכת הג’ריות העתיקה. בפעם השנייה שהופיע, הוא הרס את אימפריית התפילות והמונים מצאו את מותם בשל כך.
השלישי נמצא פה לידה, מתבונן בה. היא גוססת.
כמה זמן עבר? היא שוכבת פה כבר נצח, בתוך השום כלום הזה. הגוף שלה איבד תחושה, כבד ומותש. לא היו לה כוחות. בשביל מה הגעתי עד לפה? היא הרגישה שהיא דועכת. ובכל הזמן הזה, הוא ישב מולה, הביט בה. בוחן. הוא רוצה שאמות מולו, ככה הוא הביט בכולם. הוא רוצה חופש, כנראה. מבין עפעפיה הלאות ולמרות כהות החושים היא יכלה להבחין בו. הוא בכלל לא מה שקיוותה לפגוש וזה הכעיס אותה. הוא יפה כל כך. גוף מוצק ובנוי כמו מגדל, עיניים כחולות ועמוקות, כמו השמיים לקראת דמדומים. לידו היא הרגישה פגיעה. לא העזה לומר דבר. רק דממה ביניהם בזמן שהוא ישב והסתכל בה. מבפנים היא צעקה, בכתה, התחננה שיציל אותה, שייקח הכול חזרה. בבקשה!
רק דממה.
משלא קרה דבר, היא עצמה את עיניה והכינה את עצמה לגרוע מכל. היא ייחלה כבר למות מרוב הייסורים. ברגעים אלו צפו לנגד עיניה כל זיכרונות הילדות שלה. זיכרונות סתומים רבים כל כך. הרבה אש מאיימת לאכול אותה בין כל ההתרחשות סביבה. הוריה היו שם ונאבקו על חייהם. היא זכרה איך מישהו מהם קרא בשמה. היא זכרה את זה חזק וצלול.
“דריה!”
היא לא יכלה לשאת את הזיכרון וכאב לה הראש. היה שם כל כך הרבה עשן וכמעט שנחנקה בזמן שהקול קרא שוב ושוב בשמה.
דריה!

“דַּרְיָה!”
דריה מַנָאר התנערה מחלום בהקיץ והביטה באדל שאחזה אחיזה רפה בכתפיה. היא חייכה אל דריה חיוך רך ודריה השיבה לה בחיוך. כאן, בסלון ביתה לאור האח היא הרגישה בטוחה יותר מכל, בעיקר בנוכחותה של אדל. אדל הייתה עמוד כוח בחייה. היא אמנם הייתה מבוגרת ממנה בכמה עשרות שנים וקמטיה העידו על חיים מלאים ועשירים, ואולי זו הסיבה שלה למצוא בה מפלט. יותר חברה מכל החברים שיש לה בפנימייה בבית הספר. אדל הייתה חברה של סבתהּ, והבית של סבתא שלה הוא ביתה מאז מות הוריה. סבתה גדלה פה בשכונת עין כרם הפסטורלית. מן בועה יפה באמצע כל הכאוס של החיים בישראל. פה היא הקימה משפחה ופה היא גם תמות. ככה סתם. חיים שלמים בשכונה קטנה אחת. דריה אהבה את השכונה. אבל מי יודע כמה זמן תרצה לחיות בה. יותר מידי שקטה, יותר מידי שלווה.
“שוב את מכניסה לה סיפורים לראש?” סבתא נכנסה לחדר הסלון והגישה לשלושתן מים חמים וקופסת תיונים. דריה נאנחה בקול, בחרה תה ירוק והגישה לאדל תיון בטעם נענע-ג’ינג’ר. אותו התה כבר שנים.
“אלו לא סיפורים סתם, דינה” אדל חייכה. “זה הסיפור של דריה”. דריה השיבה לה חיוך.
“שטויות,” סבתא דינה מחתה בידה וטפחה קלות על שולחן הסלון, “הסיפור של דריה נמצא פה, בבית הזה”
“אל תקשיבי לה”, אדל אחזה בקצות אצבעות ידיה של דריה וזו נעשתה קשובה. הסימן הזה, שהיא פותחת בסיפור.
“הסיפור שלך מתחיל הרבה קודם, בארץ יפיפייה שמסתתרת בין הצללים ובמערות עתיקות”
דריה צחקה. כזו אדל, מלאה סיפורים ושטויות ואיכשהו כולם קשורים בדריה או בהוריה. סיפורים מלאי דמיון על ארץ הפרא בה אביה הוא גיבור כל יכול. דריה אהבה להקשיב ולדמיין את הכול עד הפרט האחרון. סבתא אומרת שהיא מרעילה לה את הראש וגורמת לה לברוח מהמציאות. זה נכון. אני כבר לא ילדה קטנה ואני יודעת שהכול שטויות, אבל הגרסאות של אדל היו הרבה יותר יפות מהגרסה היבשה של סבתא.
במציאות הם מתו בתאונת דרכים בה הייתה דריה נוכחת גם היא. אביה היה רופא אלטרנטיבי, אימה גידלה אותה בבית. סבתא הייתה מרוסקת לאחר התאונה ובכל היא האשימה את אביה. פרחח חסר השכלה שכבש את ליבה של אימה, התחתן אתה וגרם לה להפסיק את לימודיה. הם היו זוג עניים וסבתא אומרת שהייתה מוזנחת כמו ילדת רחוב. דריה ידעה שהתאונה היא הסיבה לכך שסבתא מגוננת עליה יתר על המידה. כל הזמן דואגת, כל הזמן מציקה עם שאלות חוזרות. מיד כשיכלה, בחרה ללמוד בפנימייה ולהעביר את הזמן שלה רחוק מידי פעם. סבתא הסכימה לכך בתנאי שתבקר בבית לעיתים קרובות, לפחות פעמיים בשבוע. סידור נוח.
ואדל, לאדל יש סיפור אחר לספר. אין לי דמיון מופלא כמו שלה, אבל היא משאילה לי כמה רגעי קסם בכל פעם שהיא מבקרת.
היא לוקחת לגימה עמוקה מהתה ומספרת בעיניים בורקות על מערת קסמים ועל מבנים עתיקים.
כשהיא הולכת דריה מנשקת אותה ומודה לה. סבתא מזכירה לה שהיא צריכה ללמוד לבגרות במתמטיקה והיא הסתגרה בחדרה. היא ניסתה בכל הכוח ללמוד, באמת, אבל לאחר ביקורים של אדל אי אפשר להתרכז. היא התמלאה בהשראה. סבתא דפקה על הדלת, נכנסה וחיבקה אותה.
“לילה טוב מתוקה”.
דריה נאנחה קצרות והשיבה לה בנשיקה לפני שיצאה. יש לה הרבה עבודה. בגיל מאוד צעיר ועם הרבה כריזמה היא הקימה את מפעל חייה, משרד עצום לעיצוב פנים. דריה חשבה שיש לה טעם לא רע בעיצוב, אבל היא בעצמה לא הייתה מעצבת. היא הבינה כבר אז את הצורך וידעה ליצור שיתופי פעולה בין טובי המעצבים בשוק. מהר מאוד העסק שלה תפס תאוצה וכיום הוא נחשב לאחד המשרדים הנחשקים בירושלים ומחוצה לה. דריה גדלה עם סבתא עסוקה מאוד. תמיד היה לה עניין לא פטור, תמיד מתרוצצת בבית עם מיליון מחשבות בראש בזמן שהיא מנהלת אינספור שיחות טלפוניות במקביל. וכשהיא לא מתעסקת בכל הקשור למשרד, היא בחוץ, מטפחת את החצר הצבעונית והרחבה שלנו. היא לעולם לא תשב ותנוח. כזאת היא.

מאוחר בלילה דריה יצאה לטיול לילי בשכונה. כמו תמיד, עד המרכז התיירותי, ליד המעיין, משם אל כנסיית הביקור בעלת הצריח המיתמר עשרות מטרים מן ההר. היא אהבה את אוויר השכונה הצלול, את הטבע הבתולי ואת המבנים העתיקים. לסבתא לא היה מושג על הטיולים הליליים שלה. אם היא תדע היא תכעס, אבל היא חייבת אותם.
דריה התקרבה חזרה הביתה וכיבתה את המוזיקה בטלפון, מושכת מאזניה את האזניות שצנחו על עורפה בקשת. היא התכוונה לטפס אל חלון חדרה חזרה, אבל אור פתח הבית משך את תשומת ליבה. סבתא הייתה שם, מדברת. לוחשת בקול. דריה שמרה על שקט ופסעה בקלילות על האדמה הלחה, התקרבה כדי לשמוע. עם מי היא כבר מסתודדת ככה בשעות כאלו. הירח היה מלא והצל שלה העיב עליה מלהתקרב יותר. היא התיישבה להקשיב. סבתא הייתה נסערת, היא נשמעה כועסת כשהיא דיברה, אבל דריה לא הצליחה להבין מילה. יללות תנים מהיער התערבבו עם הלחשוש. דריה שקלה אם לחזור אל חדרה ולבוא אל הפתח ישירות כדי להבין מה קורה, אבל אז מבין הדיבורים היא שמעה את שמה. “…דריה… ”
שקט.
מוזר…
לאחר כמה רגעי שתיקה מישהו השיב לה. זה היה קול של גבר, כך נראה. הוא לא טרח ללחוש.
דריה נעשתה חסרת סבלנות לשבת כך מהצד באיפוק. הברך שלה התנערה בקצב מעצמה, כמו רפלקס. הגבר נשמע מאוד נחרץ והיא הצליחה להבין כמה מילים. “…אין לך שום זכות, זאת לא החלטה שלך”.
מה לעזאזל הולך שם…
היא קמה וחזרה אל חדרה דרך החלון ומיהרה אל דלת הכניסה. הם השתתקו כשהבחינו בה מתקרבת לקראתם.
“מה הולך פה?” דריה עיוותה את פניה כשראתה את האדם שדיבר עם סבתא שלה. גבר צעיר, בערך בן שלושים, לבוש כמו חזר הרגע מטריפ בהודו. שיערו הארוך אסוף לרעמה של ראסטות וזרועותיו החשופות מקועקעות בצבעוניות.
ליבה האיץ ממראה הטיפוס המוזר הזה. הוא הביט בעיניים מלוכסנות היישר אליה. “את דריה?!” הוא שאל במבטא מוזר.
המילים נעתקו מפיה. היא לא הצליחה להוציא הגה.
“בת כמה את?”
שקט. היה לו קול מחוספס ונוקב והיא קפאה במקומה.
“את דומה לו מאוד”
למי? דריה השתוקקה לשאול אך ללא הצלחה. סבתא סגרה את הדלת עד לחריץ דק. “זה מספיק!” היא נבחה מתוך החריץ אל הזר בחוץ. “אני לא רוצה לראות אותך שוב בא לפה, אתה שומע?”
שוב?
“למי?” היא הצליחה לשאול לבסוף אבל סבתא כבר סגרה את הדלת.
“איך הוא מעז?” סבתא הייתה נסערת. גם דריה. “ככה מופיע באמצע הלילה כמו פורץ. תאמיני לי יש טיפוסים משוגעים בחוץ”
“למה סגרת עליו? מי האיש הזה?” דריה הייתה חייבת לדעת.
“אין לי מושג, משוגע גמור!”
“מה זאת אומרת?! האיש הזה הכיר אותי!”
“דריה, אין לי מושג מי הטיפוס הזה!” סבתא צעקה לעברה. למה היא צועקת עליי? היא יודעת בוודאות מי האיש הזה ומה הוא עושה פה, אבל היא מסתירה ממני. למה?
סבתא נאנחה בכבדות. “אני אקרא למשטרה”
“לא צריך סבתא.” אין שום צורך בהצגות. “אם הוא יחזור נתקשר”
סבתא הנהנה. “ומה את עושה ערה בכלל?” היא עצבנית, אבל אני יותר. היא מסתירה משהו, אין לי ספק.
“התעוררתי מהדיבורים שלכם” דריה שיקרה. היא ידעה שסבתא לא מתכוונת לספר, אבל היא התכוונה לגלות בעצמה.
“אוי, תראי מה זה, מתוקה. פשוט חוצפה” סבתא התקרבה אליה והובילה אותה לחדרה. עוד רגע והיא תטאטא אותי לשם. מה לעזאזל קורה פה. היא רצתה לשאול, לתחקר אותה, אבל היא הכירה את סבתא. היא עקשנית בדיוק כמוה.
דריה נשכבה על המיטה בחושך, ערנית לחלוטין. הדם שלה תסס, ליבה האיץ. סבתא כבר פרשה לישון. דקות ארוכות נמשכו בתוך השקט ולבסוף היא התרוממה. היא פתחה את חלון החדר, תחבה לכיס הג’ינס שלה אולר וקפצה החוצה.
אולי איש הראסטות הזה עוד בסביבה.

עבר הרבה זמן, אבל הסקרנות של דריה הייתה חזקה מכדי לא לנסות. היא הקיפה כמה מבנים ופנתה לקצר דרך היער. זה רק נדמה לה, או שבאמת הבחינה בתנועה כלשהיא, מבין העצים. מה הסיכוי?
דריה החליקה במורד הגבעה אל היער וגררה את עצמה אל היער בעמק.
“היי!” דריה קראה לעבר עומק היער. היא שלפה את האולר והחזיקה אותו בהיכון בתוך כיס ג’קט החאקי שלה, לכל מקרה. רחש פסיעות. מישהו פוסע קדימה, זה הוא. דריה האיצה את צעדיה אל הכיוון. הירח המלא לא הספיק בכדי להאיר את היער השחור הזה.
“היי!” היא קראה שוב. הוא לא עצר. הפסיעות מתרחקות, הרחש שלהן בקושי נשמע מבין יללות התנים. היא פסעה בעקבותיו ותרה בידה אחר הטלפון. היא תשתמש בפנס. הטלפון לא עליה, כנראה שכחה אותו. חרא. היא האיצה, נחושה למצוא את הזר שהופיע בדלת הבית שלה הלילה. האיש הזה הכיר אותה. היא העמיקה יותר ויותר אל תוך היער, בעקבות הזר והחושך הפך עתה לשחור מוחלט. הרגעים נעשו ארוכים והיא נעצרה, שמה לב שרק את הפסיעות שלה היא שומעת עכשיו. איפה פספסתי אותו.
“היי!” היא קראה עצבנית. “איפה אתה?” האולר יצא מכיס הג’ינס. השקט הזה הפחיד אותה עכשיו. גם את עין כרם היא לא שמעה, רק רחש רחוק של כביש מהיר מכל כיוון. “שיט”, הלכתי רחוק מידי.
דריה הסתובבה לשוב הביתה. מחר היא תדבר עם אדל, לה בוודאות יש מושג על מה שקרה פה הלילה.
היא פסעה, התאמצה לשמוע את הכיוון ללכת אליו. התחושה שלה הובילה אותה לבחור כיוון ולהמשיך בעקבותיו. רחש כלשהו הפך אותה מתוחה, הזכיר לה שיש חיות ביער הזה. היא הקפידה על צעדים שקטים עם אולר שלוף קדימה. לדבר הבא היא לא הייתה מוכנה בכלל. יד הונחה על כתפה משום מקום והיא קפצה בצרחה לאחור.
הוא עמד שם.

הבגדים הבהירים שלו בהקו בחושך היער. הוא עמד שם כמו פסל, מתבונן בה.
צמרמורות חלפו בה כמו זרמי חשמל, אבל היא שמרה על קור רוח, מחזקת את האחיזה באולר הקפוץ כלפיו. “מי אתה?” הקול שלה רעד.
“זאת את” הוא היה שליו. אדיש.
“למה היית בבית שלי?”
הוא גיחך, “לא הייתי, סבתא שלך זרקה אותי החוצה, כמו תמיד”
“מה אתה רוצה ממני?”
הוא הרהר מעט ואז השיב את מבטו אליה, “ממך לא רציתי כלום, לא באתי בשבילך”
דריה הייתה מבולבלת וכעוסה, “שקרן, אני שמעתי שדיברתם עליי”
הוא נשאר אדיש ומבטו היה חלול, לא הסגיר דבר. “אני לא באתי בשבילך, דריה. באתי בשביל הנטה”
תחושה של דקירה עמוקה בלב עברה בה בזמן שהוא אמר את השם הזה.
השם של “אבא שלי?”

“בכל מקרה, היה מגניב לראות אותך”, האיש שמט את כתפיו והסתובב לאחור, פסע והתרחק ממנה.
“תעצור מיד!” היא קראה אחריו. “מי אתה בכלל? מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?” היא חשה נואשת נוכח האדישות שלו. הוא המשיך להתרחק בשקט והיא מצאה את עצמה פוסעת בעקבותיו. “תענה לי!”
הוא שתק. פסע ושתק כשהיא בעקבותיו.
“בבקשה תעצור!” לחוחית הרטיבה את זווית עיניה. “לאן אתה הולך?”
“למנזר”
“איזה מנזר? אתה כומר?” נמאס לה להתחנן והיא הדביקה את הקצב שלו ותפסה לו את הזרוע חזק. הוא נעצר והעיף אותה לאחור, כאילו הייתה זבוב.
“את יודעת,” הוא הטיח בה לפתע בטון מאשים, “כשהבנתי שיש להנטה בת הייתי מאושר. אבל את קטנטונת! את ילדה קטנה!”
הדברים שלו הכעיסו אותה. “לא כזאת ילדה”
“בת כמה את?”
היא בלעה את הרוק ושמה לב לרעדה שחולפת בה. “שש-עשרה”, ענתה בעצבנות.
הוא נאנח אנחת ייאוש. “טוב… אני הולך למנזר.”
“לא! בבקשה תסביר לי מי אתה? או מאיפה אתה מכיר את אבא שלי? אתה לא יכול להשאיר אותי ככה”
הוא החל שוב לפסוע הלאה ממנה. היא לא הצליחה לשער לאיזה מנזר או כנסייה הוא הולך, יש פה כמה בעין כרם, אבל היא תלך אחריו לשם. הוא לא יפטר ממנה. לאחר כמה דקות הליכה שקטה הוא לבסוף פתח את הפה. “את מכירה תפילות?”
“מה?” שאלה מוזרה. “לא ממש. קצת”
“אבא שלך סיפר לך על דמיצ’י? מה הוא לימד אותך?”
“כלום. אני לא ממש הכרתי אותו”.
האיש נעצר לפתע והביט בה בהשתוממות. “מה?!”
דריה הייתה נבוכה. “הוא מת כשהייתי בת שנתיים, בתאונה”
קשה היה לה לפרש את המבט הזה שהוא תלה בה דקות ארוכות, אבל לבסוף הוא חייך. הביט בה וחייך.
וכשזה התחיל להעיק היא דחקה, “מה?”
הוא משך באפו והחיוך נעלם. “כלום. מה אני אגיד לך, חרא מצב” הוא גיחך במרירות לעצמו והמשיך ללכת. “למה את הולכת אחרי?”
“אתה הכרת אותו?”
“את אבא שלך? לא. לא ממש.” הוא הביט בה עמוקות עם המבט הזה שלו. היא הרגישה איך משהו בו התרכך. הוא נעצר שוב והיא יכלה להרגיש שהוא ראה אותה עכשיו. עכשיו פתאום. רואה דרכה. “את רעבה?” הוא שאל לבסוף, “אני הולך לאכול במנזר, את מוזמנת להצטרף אלינו”
“אני לא רעבה” היא הרגישה פגיעה פתאום.
“בכל מקרה, בואי. נדבר. אני אספר לך מה שאת רוצה”

הוא טרף את צלחת הבשר שלו בפראות בזמן שדריה הביטה בו בציפייה. כל הנזירים המשונים שסעדו איתם כבר פרשו לעניינם. אולם האבן המיושן השיב הד לקולות הזלילה שלו. מעולם היא לא ראתה חזירות כזו, אפילו לא מהבנים המופרעים בכיתתה.
ראשה היה מלא במחשבות ושאלות והאיש הזה רחוק מלהיות ספר פתוח. המנזר המשונה הזה באמצע היער, הוא היה מוכר לה. מן תחושת דז’ה וו. היא יכלה להישבע שהייתה פה בעבר. המנזר היה מורכב ממבנים וצריחים צפופים החצובים בבקע צלע ההר. ישנם גרמי מדרגות וקשתות המגשרים בין המבנים מבפנים, אבל הדרך עד למנזר הייתה תלולה לחלוטין. רחש טפטוף מקצה האולם חזר על עצמו ובאוויר היה ריח של טחב שנסח בה תחושה נעימה של נוסטלגיה. גם הנזירים לבושי השחורים נראו כמו מתוך תרבות עתיקה. הם דיברו בשפה זרה כלשהי.
“אתם נוצרים?” שאלה לבסוף.
הוא לא שמע אותה, עסוק בכל מעודו באכילה.
“מה המנזר הזה?”
שום תגובה. היא חיכתה. לאחר כמה דקות האיש סיים את המנה שלו ונשען מדושן לאחור כשהוא מלטף את הבטן.
“אתה אוכל כמו חזיר” היא ציננה אותו. הוא הישיר אליה מבט לראשונה מאז ראה את הארוחה שלו. תשומת הלב הפתאומית הזו מתחה אותה.
“‘מנזר המשמר'” הוא הפטיר לבסוף מילים סתומות אל חלל האולם וטרח לפרט לנוכח מבטה התמוה. “שאלת מה המנזר הזה”
“אתם נוצרים?”
“לא. זה מנזר שנועד לשמור על הפתח”
“פתח של מה?”, כרגיל, מילים סתומות.
“אה, כמובן” הוא חייך, “שכחתי שאין לך שום מושג. הם שומרים על הפתח של… של הבית שלי”
העקיצות שלו לא הזיזו לה והיא עיוותה את פניה. “כל המנזר הזה כדי לשמור על הבית שלך?!”
“סוג של”
“ומה לגבי אבא שלי”
“מה את רוצה לדעת?”
“הכול. איך הכרת אותו?”
“לא הכרתי.” הוא ענה בפעם השנייה. הוא הביט בה שוב במבטו העמוק ולקח נשימה עמוקה. “דריה, אני לא מבין למה מסתירים ממך את מה שזכותך לדעת, אבל אני אספר לך.”
העור שלה הזדקר כשהוא פתח וסיפר.
“אבא שלך לא היה סתם אחד. הוא היה ה-אחד. אישיות חזקה מאוד במקום ממנו אני מגיע” נימה של הערצה נשמעה בקולו. “אין אחד שלא שמע את השם שלו ויש לכך סיבה טובה. הוא היחיד שהצליח להביא את השלום בארץ, את הנאורות והחכמה. ספרים נכתבו עליו ואנשים מנסים לחקות את דמותו”
היא עצמה את העיניים כשזה הצטלצל לה מוכר. “רגע אחד… מה? מי אתה… ”
האיש עצר את השטף וחייך. “השם שלי הוא גָאל, דריה. מה סיפרו לך על אבא שלך?”
“הוא היה הומלס, יתום, עובד זר, איש תימהוני”. זה בערך מה ששמעתי.
האיש הסיר את חיוכו ומבטו נעשה עמוק, מעט כעוס. “איזה עלוב. כן, אביך היה יתום, תימהוני ואולי אפילו חסר בית, אבל הוא היה דמות לאומית.”
דריה שתקה בכדי לאפשר לו להמשיך. הוא לא עשה את זה. הוא שתק. הרהר בינו לבינו. לבסוף הוא הישיר אליה שוב את מבטו. “למה שלא תראי בעצמך?”
“לראות מה?” היא נעשתה מתוחה.
“את הבית של אבא שלך. הבית שלך”
“איפה זה?”
הוא לא ענה לה, כרגיל. במקום זה, גאל הניף את כף ידו מולה והיא נרתעה לאחור. הוא נשאר כך לכמה רגעים כשלפתע אור כחלחל בוהק פרץ ממרכז כף ידו. צמרמורת חלפה בכל גופה. האור כמו בעבע ונבע מתוך מרכז כף ידו המושטת מעלה ולאחר רגע נוסף הוא נשלח לעברה של דריה, חד כמו קרן לייזר. היא קפאה במקומה בבהלה.
גאל חייך. “זאת, דריה יקירתי, הדרך שהובילה אותי אלייך, כשחיפשתי למעשה את אביך.” לאחר דקת דומיה הוא צחק. הצחוק שלו נראה מפלצתי באור הכחול שהשתקף על פניו “תארי לעצמך, כמה אכזבה.”
היא מיהרה להתעשת. “מי אתה?”
“זה לא משנה מי אני. השאלה הנכונה היא מה אני. אני תַר, התפקיד שלי הוא למצוא דברים, ובמקרה הזה, לא מצאתי כלום”

דריה פסעה נסערת בעקבותיו של גאל וסביבם שעטו נזירי המנזר, מלווים אותם. הם נראו נלהבים וסקרנים. מיד לאחר שביקשה ממנו לקחת אותה אל המקום ממנו בא, הודיע לנזירים על כוונתו לעזוב. הוא הוביל אותם בין מבני המנזר העצום כבר דקות ארוכות. היא התאמצה לבחון בחושך את גיבובי המבנים שנבנו זה על גבי זה בחוסר סדר, במשך אלפיי שנים. הייתה הרמוניה מהפנטת בבלגאן הזה. “איך בנו את המנזר הזה באמצע ההר?” היא הייתה סקרנית. לא היה לה צל של ספק שהייתה פה. הכול מוכר כל כך.
גאל חייך אליה בזמן שהוא חלף תחת אחת מקשתות המנזר המשוננות. “הנזירים אומרים שבעבר המנזר היה במעלה ההר. השנים עשו את שלהן ושכבות אדמה הצטברו ואיימו לכסות את המבנה. יש חדרים שקבורים כבר שנים עמוק בתוך ההר ואין שום גישה אליהם יותר. הם קרסו תחת לחץ, אני מניח.”
“אבא שלי היה פה”
“כן, אין ספק שהיה. אני רק לא מצליח להבין למה”
“גם אני לא מבינה” היא הייתה כנה כשהוא חייך חיוך מצודד לעברה. “למעשה, אני לא מבינה כלום”.
הם טיפסו במעלה גרם מדרגות צר ללא מעקה, דרכו ניתן היה להיכנס לחדר הפנימי ביותר בהר. דריה נצבה אחר גאל במסדרון ארוך המואר באור מעורפל. הנזירים חייבים להחליף את התאורה במקום. היא הניחה שהם לא מרבים לצאת לקניות. איך אפשר בכלל לחיות במנזר המנותק הזה. רוח קלה קרירה חלחלה מבפנים המבנה, חודרת אל העצמות דרך כפות הרגלים. נראה שהיו קרובים לבטן ההר. צעדיה של דריה נעשו מהוססים. מאופקים. היא צעדה בעקבותיו של גאל אל תוך חדר גדול בו התקרה ממש גבוהה והקירות מתקלפים. במרכז החדר היו פזורים עמודי נברשות לנרות ולקירותיו צמודים מדפי ספרים בהמוניהם. היא תהתה לרגע אילו סוג ספרים הם מחזיקים פה. החדר אמנם היה מרשים, אך הדבר שהעתיק את נשימתה היה פתח המערה העצום שמולה. הוא היה נראה כמו חור שחור בתוך החדר היפה הזה, שבנוי סביבו. הפתח היה מסורג בסורגים כבדים ומחלידים. במרכז הסורגים עמדה על ציריה דלת החתומה במנעול ואחד הנזירים מיהר לפתוח אותו במפתח.
“הם ממש שומרים על המקום הזה שלך” דריה ציינה. היא לא אמרה בקול את מה שהמראה הזכיר לה. כלא.
תחושה קרירה מתוך המערה הקפיאה אותה. הרוחות מבפנים נדמו לה לרגעים לבכי עמוק וחלוש. גאל לא הביט בה אף לרגע. נראה שהוא נמלא גאווה למקום הזה שהרשים גם אותו.
“בואי” הוא אמר לבסוף בנחישות ופסע אל תוך המערה. דריה הייתה פחות נחושה. להיכנס אל תוך המערה הזאת… האפשרות דמתה בעיניה לפתיחת תיבת פנדורה. צעד בלתי הפיך. פתאום זה התחוור לה. סבתא. היא יודעת על המקום הזה. בדיוק מפני מה שניצב מולה היא גוננה עליה כל חייה. היא לא רצתה שתיקח חלק במה שעומד לקרות אם תיכנס. ואז עוד מחשבה הבליחה בראשה ונשימתה נעתקה. מערה. המערות תמיד הופיעו בסיפוריה של אדל. הן שתיהן יודעות דבר או שניים על המקום הזה. הידיעה הזו הכעיסה אותה, שהן הסתירו ממנה בכל השנים הללו. נחישותה התעצמה מחדש עכשיו, להיכנס, לדעת. כמו רעל.
“דריה,” גאל קרא לעברה וניער אותה ממחשבותיה. “בואי”. דריה הנהנה. היא החלה לחבב אותו. משהו בו ניחם אותה.
הם נכנסו אל המערה ודריה אימצה את עיניה, מנסה להתרגל לראיה בחושך. הם העמיקו פנימה יותר ויותר בהליכה שקטה. מאחור שמעה דריה קרקוש מפתחות וחריקת צירי ברזל הסורגים מאחוריהם. “הנזירים. הם נועלים אחרינו” היא ציינה בחשש.
“אם תרצי לחזור הם יפתחו שוב” הבטיח גאל. החושך הפך למוחלט. גם ברגליה היא כבר לא הצליחה להבחין. היא פסעה בעקבות קול פסיעותיו שלו.
“את בסדר?”
“חשוך מידי”
“אל דאגה. בקרוב יהיה מואר שוב”
“אתם גרים במערה הזאת?”
“אני, לפעמים. כשאין ברירה”. כרגיל, כל התשובות שלו מעורפלות. “עדיף שתראי בעצמך”.
דריה חיכתה באמת לראות דברים מקרוב. היא שתקה והמשיכה לפסוע. מתישהו זה התחיל להעיק עליה, ההליכה הזו. תחושת כבדות פתאום נפלה עליה. כאב ראש שהתחזק ועייפות. מה קורה לי?
“אני…” היא נעצרה ולפתה את ראשה בידיה, מנסה להתנער על עצמה. “הראש שלי”
“מה אתו?” גאל היה מודאג.
“כואב”
גאל עצר ואחז בכתפה. “אולי נפסיק לרגע. תנשמי”
“זה לא…” היא התנשפה. “זה…” סחרחורת איומה השתלטה עליה והיא ניסתה להיאבק בה. גופה החל לרעוד וחלפו בה גלים של קור וחום. ואז היא שמעה אותם. זמזומים. לחישות?
מעומעם. מכל כיוון בו זמנית.
*אלייך…*
* אלייך*
“לאן לקחת… מה עשית…” היא לא הצליחה להשלים משפט ואיבדה תחושה לחלוטין. חבטה חזקה ריסקה אותה כשהיא צנחה על הקרקע.
*תשוקתי.*

הקשת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
34 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך