Lior20083
אני כל כך מצטערת על האיחור הזה!! רציתי באמת להעלות לפני אבל הייתי עסוקה בלימודים ובכלל בחיים המשעממים שלי אז כן, פרק הזה עדיין על גדר ניסיון, אם אתם תתחברו תאהבו אני אעלה את הפרק המשך, זה פשוט הספור הפנטזיה הראשון שכתבתי עם שכתובים כמובן! אז לא יודעת אשמח שאתם תביעו את דעתכם ותגידו את דעתכם!!! אוהבת -ליאור

זנב הדרקון -פרק ראשון

Lior20083 17/03/2015 634 צפיות 8 תגובות
אני כל כך מצטערת על האיחור הזה!! רציתי באמת להעלות לפני אבל הייתי עסוקה בלימודים ובכלל בחיים המשעממים שלי אז כן, פרק הזה עדיין על גדר ניסיון, אם אתם תתחברו תאהבו אני אעלה את הפרק המשך, זה פשוט הספור הפנטזיה הראשון שכתבתי עם שכתובים כמובן! אז לא יודעת אשמח שאתם תביעו את דעתכם ותגידו את דעתכם!!! אוהבת -ליאור

פרק ראשון

לורן הביטה בהשתקפות שלה, שותפת את פניה ועוצמת את עיניה. ידה הייתה מלאה בדם, מזל שאף אחד לא היה בבית. הוריה עבדו עד מאוחר ואחיה, דין, כרגע היה בעבודה. לורן הכניסה את ידה תחת זרם המים, עורה שרף והמים שתפו את הדם מעורה, חתכים עמוקים היו על ידיה, כאילו איזה חייה שרטה את עורה. לורן לקחה מגבת ועטפה את עורה, בשביל לא לראות את זה. היא נכנסה לחדר של הוריה והוציא עזרה ראשונה מטפלת בידה ונכנס למיטה, מביטה בשעון ומנסה שלא לחשוב. מה קרה? אני הזיתי? אני פשוט הזיתי.

היא רצה, רצה כמו שלא רצה אף פעם לא רצה לפני, שערה עף מסביב גופה, והיא הרגישה שהיא בטוחה, השמש השוקעת יצרה הילה סביב ראשה וקצות קרני השמש העירו על עיניה הירוקות, כך שהן נראו מעט חומות בהירות. השמש שקעה, והיא עצרה, מביטה סביבה, שיערה השחור היה כגלימה על כתפייה והכול השתנה, רוח קרה הופיע ועטפה אותה, היא החלה לרוץ מפחד. משהו רודף אותה והפעם הוא לא רוצה לטובתה, היא הביטה לאחור אבל היא לא ראתה אותו, פניה חזרו לקדמת הדרך ואז היא ראתה אותו, זוג עיניים לבנות-כחולות, אישוניו כשל זיקית, ועשן יצא מפיו, ידיו היו מכוסות קשקשים וציפורניים עבות, כאילו היא פגשה דרקון, ליבה פעם בחוזקה וכשכול דמותו התגלתה לבסוף לא היה לה לאין לברוח והיא הבינה את זה. הדמות החזיקה את פנייה מידו הגסה והגדולה ובתנועה קלה שבר את מפרקת שלה, היא נפלה על הקרח, והאור נסוג בעיניה.

לורן התעוררה, נוגעת בצווארה, כלא מאמינה למתרחש. עיניה היו עדיין עצמותו אך היא פתחה אותן לאט והבחינה בדמות מטושטש, ליבה פעם במהירות והצעקות יצאו מגרונה באופן ישיר. “לורן! תירגעי זה אני!” אביה התיישב על מיטתה, עיניו החומות היו כל כך מוכרות, לורן נשמע כבדות ועדין לא יכלה להירגע. “מה קרה? ראית חלום רע?” תמיד כשהייתה קטנה אביה היה מלטף את ראשה ומחכה עד שתירדם אם היא הייתה חולמת חלום רע, אך עכשיו היא הייתה כבר בת שבע-עשרה וזה היה אפילו יותר מיותר. אבל היא רצתה שהוא יישאר אתה. “לא, פשוט היבלת אותי.” אמרה לורן בקול חנוק. “הכול בסדר? ” דין הציץ מפתח הדלת, הוא פתח את האור ונכנס לחדרה. “כן הכול בסדר, לך לישון.” דין הסתובב כלא רצוי והסתלק, לורן הציצה בשעון, השעה הייתה רבע לשש, עוד רבע שעה לישון, אבל היא לא רצתה לחזור לישון, במיוחד לא לאותו סיוט.

“אז שאני אבין אותך נכון, רדף אחרייך מהו?” משהו בקולה של אליזבת היה מלא בספק. היא סידרה את שיערה החום לצמה והתיישבה על הספסל לצד לורן. “כן, את לא ראית עדיין את היד שלי, היא פשוט כואבת ברמות.” לורן הפשילה את שרווליה והורידה את התחבושות מהפצעים. אליזבת החמיצה את מבטה בגועל וישר סובבה את מבטה. “זה פשוט מגעיל,” לחשה בפנים שקטות. “אף אחד לא יצא אתך עכשיו!” אמרה במין הבעת נחמה. “זה לא משנה לי! משהו אתמול ניסה להרוג אותי, ואני פשוט כמעט מתתי, וחוץ זה איבדתי ספר מהספרייה שממש רציתי לקרוא!” לורן הסתירה את העובדה שמי שניסה להרוגה נראה כמו דרקון אנושי, או בכלל האנשים שנשרפו תחת להבה כחולה. לורן סימנה לעצמה משימה נוספת, ללכת לבדוק מה קרה ביער. לורן הסתירה את התחבושות של ידה מהר מתחת לשרוול של חולצתה ומהרה ללבוש את מעילה. “טוב, עד שהראית לי את הזוועה הזאת הייתי באמצע סיפור פשוט הורס על הדייט שלי אתמול.” החלה להגיד אליזבת, “אני אומרת לך, זה היה פשוט מזעזע, אם הייתי פשוט יכולה לצאת עם עצמי הייתי חוסכת לעצמי כל כך הרבה בעיות, הוא פשוט חוצפן, ועזבי את זה הוא פשוט משעמם הוא גם כל כך מגעיל!” אליזבת החלה את סיפור חייה העצוב, על הדייט הנוראה שהיה לה אמש עם בראין, היא תמיד שמה עין על הבנים הכי נוראים שיש. פעם אחד פשוט הזמין אותה לראות סרט עם חברה, חבל שהוא לא דייק באיזה סרט מדובר. אחרי החבר השמיני של אליזבת לורן כבר איבדה תקווה לגבי הטעם שלה. “יודעת מה? למה אני פשוט לא יצא עם עצמי? אני פשוט אחסוך כל כך עצבים ואני לא אצטרך לריב איתם על איזה סרט לראות או על המתח הנוראי הזה שאם הוא משלם או אני. או! אני גם יוכל לבגוד בעצמי עם עצמי ואז עוד לריב עם עצמי על זה.” לורן החלה כבר לאבד את אליזבת בהתלהבות היתרה שלה עם עצמה. “כבר איבדתי אותך עם עצמך, אז עם בלך אני פשוט אתן לך מראה ואשאיר אתכם לבד.”
“כמה מתחשב מצדך,” ירקה לעברה אליזבת, ומבטה נהיה פתאום חד וערמומי, חיוך מלא מזימות נמתח על שפתיה ולורן שנאה את החיוך הזה.
“מה קורה לך?” שאלה לורן בגיחוך קל, אבל הכול היה ברור לה. לידם עבר ליאם, שיערו החום היה מושלם ולורן ניסתה שלא לחייך לעצמה.
“אני עדיין לא מבינה מה את מוצאת בו.” אמרה בצחקוק קטן אליזבת לוקחת את התיק שלה ומתחילה ללכת לכיתה, לורן עדיין הבטה בו, לוקחת את התיק שלה ומעיפה מבט אחרון, לפני שהוא נעלם לחלוטין. “מה יש לך הוא חכם, חמוד, ויש לו חיוך מושלם ורגע, בנינו את זאת שאין לה טעם!” הגנה על עצמה לורן, היא העיפה את מבטה הצידה מאליזבת ועלתה במדרגות לקומה השלישית. מבטה קפאה לרגע. על קיר המסדרון היה ציור ענק של דרקון, לורן עצמה את עיניה והציור נעלם, היא המשיכה להיאבק בתלמידים היורדים כדי להגיע לכיתה ועל פניה העבר היה קעקוע, משהו על פניו. “הכול בסדר? כדור הארץ ללורן ג’קסון!” לורן הזיזה את פניה כאילו נרדמה לרגע. “כן, הכול בסדר. רק בואי נמהר לשיעור ספרות, היא תצעק כמו משוגעת אם נאחר!” לורן ואליזבת רצו לכיתה ובעוד לורן ניסתה למצוא את התלמיד עם הקעקוע על פניו.
“טוב תלמידים, כמו שאתם בטח יודעים יש לכם מבחן שבוע הבאה אז תפתחו יומנים ותכתבו לכם לא לחלות ביום הזה!” מיס פרקלין נכנסה לכיתה, שיערה היה בהיר מתמיד, עיניה היו ירוקות בצורה מטרידה, כאילו לבשה עדשות צבע. היא הכתיבה את החומר ולאחר מספר שניות חייכה לכיתה, נשמתה של לורן נאנקה. שיניה היו חדות כטהר, לורן בלעה את רוקה וידיה רעדו. אליזבת העיפה מבט חד בלורן שעדיין רעדה מפחד, היא הוציא פיסת נייר לעברה ולורן הביטה בה מהר: הכול בסדר? את קצת חיוורת… לורן העיפה מבט במיס פרקלין, עורה היה חיוור מעט ירקרק, ציפוריה שחורות וארוכות. ליבה קפץ, היא לא יכלה להביט בה. “אני השתגעתי.” לורן כיסתה את פיה עם ידה וניסתה לראות בסדר, היא שחררה פיהוק נמוך ומזויף וכתבה בחיוך מזויף :”כן, בטח, למה שלא היה? ” אליזבת העיפה בה מבט בוחן, והחזירה את מבטה למחברת. לורן בלעה את רקה, דמותה של מיס פרקלין התקרבה לאט, היא תפסה את לורן במבטה והחלה להתקרב, בעודה מספרת על הטרגדיה הנוראית ‘רומאו ג’וליט’. “אז כמו שבטח הבנתם זהו בעצם מרכז הטרגדיה!” אמרה, מסתובבת ליד לורן הריח שנפוץ ממנה היה כשל גופה, לורן זזה בגועל כשהתקרבה. ועיניה היו כל כך זוהרות, כאילו היו מחומר רדיואקטיבי, הצלצול קטע את מיס פרקלין באמצע משפט, עיניה חלפו מהר לצבע אדום זוהר, ליבה של לורן דפק כל כך מהר, שדמה לקול תופים. מיס פרקלין הידקה את שיניה בכוח והראתה לכיתה לצאת. לורן לקחה את התיק שלה וברחה מהכיתה, היא רצה בעודה מביטה לאחור, “היא לא רודפת אחרייך, היא לא פה, היא לא כאן.” חזרה על המשפט הזה בראשה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמה.
הדבר הבאה שלורן זכרה היה נפילה כואבת במיוחד, שיערה התפזר על הרצפה כמו שמיכה שחורה וכבדה, היא פתחה בעדינות את עיניה וראתה זוג עיניים בצבע דבש דרך משקפיים עם מסגרת עבה ושחורה.
“את בסדר?” ליבה של לורן פעם אף יותר מהר מפעם הקודמת, עיניה היו ממקומות ישירות בצבע עיניו החום. “כן, אני מצטערת…” לחשה לורן וישר ניסתה להתחמק ממנו, אולי אם היא תברח הוא ישכח איך היא נראית. “אל תצטערי, מצטערת שהפלתי אותך.” הוא התנצל בנימוס ועזר לה לקום. פניה של לורן האדימו, וכול הנמשים שעל פניה נהיו כמו חריצים קטנים והיא נראתה כמו תות ענק עם עיניים ואף. “את בטוחה שהכול בסדר?” שאל אותה וחייך לעברה בחיוך שלו, חיוך מושלם בעל זוג גומות חן עמוקות. לורן ניסתה שלא להביט בו והעיפה ישר את מבטה הציד, כאילו ניסתה לתת לליבה מנוחה ממנו. “כן, אני בסדר.” אמרה לורן והתחילה ללכת במבוכה לשירותים.
היא הביטה בהשתקפותה, מתחת לעיניה המלוכסנות היו רסיסי מסקרה ולחייה פשוט בערו בצבע ארגמן, האודם העדין ששמה על שפתייה בבוקר כמעט ולא הורגש וזה נתן אפקט ששפתיה ללא צורה ממשית, היא העבירה את אצבעותיה הקרות על ידה הפצועה, מקווה לא להרגיש גירוי לגרד את הפצע מהיוד. רעש, צליל זכוכית שהתנפצה. לורן ניסתה לזהות את מקור הרעש, כול החלונות היו שלמים, כול המראות היו שלמות, מאיפה היה הרעש. “אני מתחילה להזות.” חשבה בבהלה. היא פתחה את התיק שלה, מחפש אחרי הטלפון, ואז היא הבינה. במראה אחת, לא הציגה את השתקפותה, דרך מראה אחת לא הייתה השתקפות של כלום מעט לקיר. לורן הסתובבה בבהלה, מול פניה הייתה דמות, הדמות לבשה סווצ’ר עם קפושון, הוא היה גבוה בהרבה מלורן, הקפושון שלו כיסה את פניו כך שרק החלק התחתון של פניו היה מוצג. “בבקשה, עזוב אותי…” לחשה לורן בפחד, ליבה פעם כל כך מהר. ידה הצליחה להגיע לטלפון והיא מבלי לראות ניסתה לחייג לשיחת חירום. “אני לא יכול לעזוב אותך.” אמר הקול, לורן הרגישה את נשימת היצור על עורה. הדבר היחיד שראתה היה עור מעט שזוף, שפתים שחושפות מעט שיניים לבנות, ואף ישר. לא מראה מיוחד, חוץ משיער בנות שהסתתרו מאחורי הקפושון שלו. הדמות התקרבה לעברה והיא פשוט לקחה את הדבר הראשון שניתן לידיה, ספר ספרות. “נראה לי זאת הפעם הראשונה שאני באמת משתמשת בו.” חשבה לורן בעודה זורקת את הספר לעברו כמין פצצה ומתחילה לרוץ היא רצה מהשירותים בכול כוח. היא הביטה אחורנית, בעודה יורדת במדרגות וצופה למעלה, אני חייבת למצוא משהו, אבל היא לא רצתה לצעוק, אולי היא סתם הוזה?
“שוב נפגשים?” זוג ידיים החזיקו את גופה של לורן, מבטה חזר לפנים, זוג עיניים חומות בהירות, כל כך יפות וחמימות. מסגרת עברה של משקפי ראייה ומעט זיפים. “זה רק-אתה. “לורן בלעה את רוקה כשליאם החזיק את ידיה כשכולה רעדה. “את בסדר?” שאל אותה שוב. “כן,” לחשה לורן והתרחקה ממנו. “הם הלכו?” חשבה בליבה, עיניה היו ממוקדות בראש גרם המדרגות, אך לא היה שם איש. “אגב, אני ליאם, אני לומד במחשבים, ואת?” לורן התרחקה עוד מעט מליאם וסידרה מעט משיערותיה מאחוריה אוזנה. “לורן אמני ג’קסון, פשוט לורן.” פלטה במבוכה וחייכה לעברו, ליאם החזיר לה חיוך והתרחק גם. “פעם הבאה שאת נתקלת בי את חייבת לי גלידה.”

זנב הדרקון -פרק ראשון
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (8)

מושלם תמשיכי ! 3>

17/03/2015 07:18

    תודהה אמשיך!

    17/03/2015 11:31

מעולה, תמשיכי!
רק הערה קטנה – פעם אחת אמרת שיש לו עיניים בצבע דבש ופעם אחרת אמרת שיש לו עיניים בצבע חום, אז לא הבנתי כל כך מה צבע העיניים שלו, ממליצה לך לתקן.

17/03/2015 09:04

    כן צבע העיניים שלך הוא חום עם גווני דבש כאלב אתקן!!

    17/03/2015 11:32
uta uta

מאוד אהבתי! אשמח להמשך.
נ.ב: כתיבה יפה מאוד :)

17/03/2015 09:40

    תודה אמשיךך אעלה עוד פרק אולי היום

    17/03/2015 11:33

הרעיון מקורי, מאוד יפה!
תמשיכי

17/03/2015 10:03

    אמשיך היום

    17/03/2015 11:34
סיפורים נוספים שיעניינו אותך