חוב וקורבן

gilthans 08/05/2020 72 צפיות אין תגובות

היער חרש רעות באותו יום. השמיים היו אפורים, בצבע הביניים שבין אור ושלג, והעצים גנחו במאמציהם לעצור את הרוח. לרגליהם, הנערה הצעירה רצה כדי להציל את חייה, הזאבים הלבנים מדלגים על השלג מאחוריה, מזגזגים בין שורשים בולטים וגזעי עצים. האוויר הקר חשף את עננות הנשימה שלהם, מרצד לרגע לפני שנדחף מאחורי קצב תנועתם.

נפילתה של הנערה הייתה כמעט בלתי נמנעת. זעקה מבוהלת הדהדה ביער כשהיא הרימה את ידיה להגן על פניה, אבל השלג הרך לא סיכן אותה. היא הספיקה להתהפך בדיוק בזמן לראות את הזאב מזנק אליה, ולרגע הרוח עצרה את נשימתה. הכל נע לאט בראשה של הנערה באותו רגע, תמונות מהירות מחייה חולפות מול עיניה לפני שנעצרו על פניו של המורה שלה, מניע את ידיו בתנועות מיומנות ומסביר הכל בסבלנות. ידה עלתה מהשלג כפי שהיא תרגלה ורוח חזקה נשבה מבין אצבעותיה, גורמת לזאב לרחף באוויר לשבריר שנייה, מספיק כדי שינחת מאחוריה בקול התרסקות עמום. העלים פלטו אנחה בזמן שהזאבים מיהרו להקיף את הנערה שקמה על רגליה.

תמונות של אמה ושל אחיה מילאו את ראשה, ולפתע יצר הישרדות מוטרף השתלט עליה. שפתיה נעו בלי שהתכוונה, והזאבים חשפו את שיניהם למראה האור הבוהק שבנה את עצמו בין ידיה. כשהם החלו לחוש את החום בוקע ממנה, הם נסוגו צעד, החשש גורם להם לנהום ולנבוח. הנערה הביטה מסביבה, עיניה קודחות, כדור האש שבידה גורם לה להזיע למרות הקור. היא תהתה כמה זמן היא יכלה להחזיק אותו בדיוק כאשר הזאב שמימינה איבד סבלנות ורץ קדימה, מזנק אליה. כדור האש פגע היישר בבטנו בפיצוץ שהטיח את כולם אל השלג.

היא נאבקה לקום פעם נוספת, אבל הפעם היא לא הייתה מהירה מספיק. היא הרגישה את המשקל של זוג כפות נוחת על גבה, גורם לפניה להיקבר בשלג, וכשהניבים ננעצו בתוך צווארה, הצרחה שלה נקברה גם היא. הכאב היה חד, והיא הרגישה דמעות חמות בעיניה, מטשטשות את פרצופיהם של אחיה ושל אמה.

לקח לה רגע להבין שלמרות הכאב שנותר בכתפה ובצווארה, הניבים כבר לא היו שם. גם המשקל על גבה נעלם. היא הסתובבה, והשלג גנח, משקף את כאבה. לקח רגע עד שהצליחה למצמץ מספיק מהדמעות כדי לראות את המתרחש.

העצים נעו לכאן ולכאן לקול צהלות הרוח. למטה, אישה גבוהה חבטה בלהקת הזאבים עם אלה ארוכה, מטיחה אותם אחד לתוך השני בעוד המגן שלה הדף את אלה שניסו לאגף אותה. גלימתה השחורה ושיערה השחור התבדרו ברוח בזמן שהיא דילגה לכאן ולכאן, אף פעם לא עומדים בדרכה. שריון העור השחור שלה לא היה נחוץ אפילו פעם אחת כשאחרון הזאבים צלע לתוך היער, קול היבבות שלו מטריד את מנוחת העצים.

הנערה הפצועה הביטה בדמות שראתה לפניה, ולא יכלה להאמין. המגן עם הציפור מעופפת, השיער השחור כפחם, העיניים החומות הנוקבות, השפתיים האדומות שהוציאו עננות אדים כשהיא התנשמה. משהו בתוכה התעקש שזאת לא יכולה להיות העורבת, בכבודה ובעצמה, אפילו כשהיא ראתה את אבן האודם במרכז השרשרת הקצרה לצווארה. משב רוח חזק גרם לעצים להתנדנד ולהפיל מספר עלים.

“אל תזוזי, ילדה,” העורבת אמרה בקול מודאג בזמן שהתקרבה, משיבה את האלה למקומה על מותנה. “מה שמך?”

“דנה,” היא אמרה. “קוראים לי דנה.” בזמן שידה של העורבת התקרבה, היא שמה לב לשלג האדום שהקיף אותה. במעורפל, במרוחק, קול היסטרי לחשה לה שדמה שלה הוא שלכלך את השלג.

העורבת עצמה את עיניה, ולחשה כמה מילים. כשעיניה נפקחו הן היו כחולות, וגופה זהר לרגע, בזמן שדנה הרגישה זרמים עוברים בכל גופה. הענפים למעלה התנדנדו לכל כיוון, חסרי מנוחה בפני השלג הקרב. דנה הרגישה סחרחורת, ולפתע הכאב נעלם. כשהעורבת הושיטה את ידה לעזור לה לקום, דנה הרגישה כל כך קלת ראש שהיא כמעט התעלפה, אבל הכאב בצווארה נעלם. היא הביטה לאחור על השלג המוכתם, והסתובבה במהירות, מצומררת.

“איך את מרגישה, דנה?” הטון המודאג של העורבת נעלם, והפך להיות ענייני.

“אני… אני…” דנה הרגישה כמו דג מחוץ למים, מביטה מעלה היישר לתוך עיניה של הגיבורה הכי גדולה שלה. “את העורבת,” היא סיכמה.

“אנחנו מכירות?”

“את לא מכירה אותי. כלומר, קוראים לי דנה, את פגשת אותי עכשיו, אבל אני פגשתי אותך קודם. לא פגשתי, יותר כמו, שמעתי עלייך, ועל כל המעשים שלך, וחלמתי עלייך. לא בצורה מוזרה, פשוט – רק בצורה טובה. כמובן.”

העורבת נראתה מופתעת בכנות מהתגובה של דנה. “שמעת עליי? מה שמעת עליי?”

“הכל!” דנה אמרה בנחרצות. “כל פעם שמגיע פייטן לכפר, אני בודקת אם יש לו סיפורים חדשים על העורבת מרואנוק. שמעתי על איך נלחמת בדוב המת כדי להציל את הכפר גאטו, איך הרגת את הליץ’ קריניק ושחררת את 72 השפחות שלו מעבדות נוראית, איך סאמו הנבון הקריב את עצמו למענך אחרי שראה בנבואה-”

“זה לא היה ככה,” העורבת ענתה בבעתה, צועדת לאחור. “שום דבר מהדברים האלה, זה לא מה שקרה.”

“זה לא?” עיניה של דנה כבו מעט. “אז מה כן קרה?” היא ניסתה להתקרב לעורבת שוב, אבל הריפוי והאכזבה היו יותר מדי בשבילה, והיא מעדה קדימה לתוך השלג. העורבת תפסה אותה ברגע האחרון.

“בזהירות,” היא אמרה בחדות פתאומית. “איבדת הרבה דם.” היא עזרה לה לעמוד בכוחות עצמה, ואז כחכחה בגרונה, עננת אדים פרועה רוקדת סביב פניה. “בואי, תחזיקי את היד שלי. אני אתן לך את הכוח שאת צריכה כדי להגיע הביתה.”

דנה אחזה בידה המושטת, מבולבלת ומותשת. כשתפסה בידה, היא הרגישה זרמים עוברים בידה, צלילותה חוזרת, שריריה הכואבים מסוגלים לשאת את משקלה שוב. רגע לאחר מכן, העורבת משכה את ידה, ושתיהן החלו ללכת בין העצים. למעלה, ינשוף הביט בהן בעיניים גדולות, ער למרות אור השמש. דנה רצתה לפתוח את פיה כדי לשאול שאלות שוב, אבל העורבת הקדימה אותה.

“הזאבים, למה הם תקפו אותך ככה?” היא שאלה. “זה לא נראה כמו ציד אחרי טרף.”

דנה הידקה את אחיזתה בידה של העורבת. “זה לא!” היא התנשמה. “אני צעדתי ביער, וראיתי מישהו ליד עץ ענק, מניח את היד שלו עליו וזה נראה כאילו הוא שואב ממנו משהו, כל העץ הצטמק והרקיב. לא נראה שהחיות אהבו את זה, הציפורים ניסו לתקוף אותו, אפילו ארנבים, ואני חושבת שהזאבים חשבו שאני קשורה אליו, והם התחילו לרדוף אחריי.”

“הוא ניסה לשאוב את כוחותיו של לב היער,” העורבת אמרה בקול הענייני שלה. “אנחנו יכולים רק לקוות שהוא נכשל, אחרת היער אבוד. הוא נראה לך אנושי?”

“כן,” דנה אמרה, ואז היססה. “אני חושבת. אולי? לא הספקתי להסתכל עליו הרבה.”

“אני אחפש אותו אחרי שתהיי בבטחה, לפני שיספיק לנצל את כוח השאיבה. היא תשאיר אותו חלש לכמה שעות, אבל לאחר מכן יהיה קשה לעצור אותו.”

“רציתי לעצור אותו,” דנה מיהרה להגיד. “אני יודעת קסם, המורים שלי אומרים שאני הכי טובה שאי פעם הייתה בכפר. רציתי לפגוע בו כדי שיפסיק. זה מה שאת היית עושה.” היא השתתקה כדי לראות מה לעורבת יש להגיד על זה, אבל נתקלה בדממה. “את הגיבורה שלי,” היא הוסיפה בציוץ קטן. “תמיד רציתי להיות כמוך, מאז ששמעתי עליך.” כשזה לא קיבל מענה, היא אמרה, “עורבת?”

“בבקשה אל תקראי לי עורבת,” היא ענתה. “קוראים לי ראייה.”

“את לא אוהבת שקוראים לך העורבת?”

“למה שאוהב את זה?” היא ענתה בחוסר סבלנות. “מגיעה בעקבות המוות, כדי להנות מפירות המלחמה. אלה שנתנו לי את הכינוי לא התכוונו להחמיא לי.”

דנה מעולם לא חשבה על זה ככה. היא ראתה שהעורבת לא רצתה לדבר, אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה. “זה נכון ששיעבדת שד וכלאת אותו באבן האודם שלך כדי שתוכלי להשתמש בו בקרב?”

העורבת ממש רעדה למשמע השאלה. “איפה שמעת דבר כזה?”

“זה מה שהפייטנים מספרים,” היא אמרה. “כשנלחמת עכשיו, זה היה נראה כמעט כאילו מישהו אחר השתלט על הגוף שלך והניף את האלה.”

“אני לא שיעבדתי את השד,” העורבת ענתה בקוצר רוח, ידה מתהדקת סביב ידה של דנה באופן שהתחיל להכאיב. “הוא שיעבד אותי. הוא השתלט עליי כשהייתי צעירה. אני לא יודעת איך, כי הוא שיחק עם הזיכרון שלי, מחק חלקים שהוא לא רצה שאדע, והחליף אותם בסיפורים אחרים. הוא גרם לי לעשות דברים נוראיים, רצח ונורא מכך, ואחר כך הלכתי לנהר לנקות את בגדיי, והייתי בטוחה שהם התלכלכו כי עזרתי לקצב בבית המטבחיים. עשיתי הרבה דברים שעד היום אני לא יודעת מה משמעותם, או האם הם באמת קרו. הייתי עוזרת הרבה לקצב.”

דנה הביטה בשיערה השחור של העורבת מתבדר ברוח על גבה, מדלגת במהירות כדי לעמוד בקצב. “איך הצלחת לעצור אותו?”

“אני? אני לא יכולתי לעשות שום דבר כנגדו,” העורבת דיברה בטון הולך ומתגבר. “אני הרגתי עוד ועוד אנשים, והשד הלך והתחזק, עד שיום אחד התחלתי לטבוח בכל אנשי רואנוק אחד אחרי השני. כשמצאו אותי, אכלתי את ליבה הפועם של אמא שלי בזמן שהחיים שלה זלגו מבעד לעיניה. ככה סאמו הנבון מצא אותי, והוא נלחם בי, אבל במקום לחסל אותי יחד עם השד, הוא הקריב את חייו כדי לשעבד את השד לאבן האודם הזאת. וככה המיר את חייו המכשף טוב הלב ביותר שאי פעם היה ברוצחת סדרתית.”

דנה הייתה המומה, אבל עדיין לא האמינה. “אבל עכשיו השד משועבד,” היא אמרה. “הוא נתון לשליטתך.”

“לשליטתי??” ראייה צחקה צחוק מזויף, ודנה הרגישה את ידה נמחצת. “האבן מונעת ממנו להשתלט על הגוף שלי שוב, אבל הוא עדיין יכול להרוג אותי ברגע שרק ירצה בכך. והוא יעשה את זה, אם לא אתן לו שליטה על הגוף שלי מדי פעם, כדי לבטא את האלימות שלו. ואת יודעת מה? הייתי נותנת לו להרוג אותנו, חוץ מזה שאני חייבת לעולם חוב ענק, אחרי שגזלתי ממנו את סאמו הנבון. עכשיו כל מה שנשאר לי זה להתפלל כל בוקר שהשד לא יבחר להרוג אותי לפני ששילמתי את החוב שלי.”

היער השתתק יחד עם שתי הנשים שצעדו בין העצים. שלג טרי התחיל ליפול, ובעקבותיו הרוח הפסיקה לנשוב. הינשוף שהתעופף בין העצים לצידם קרא בקול. כשהן הגיעו לקצה היער, על גבעה שמשקיפה על הארובות פולטות העשן של הכפר, שיערן היה לבן משלג, לחייהן אדומות מהקור, כתפיהן ועיניהן ירודות מהדרך שעברו. דנה נפרדה מראייה מבלי להביט בעיניה, ולפני שהיא רצה הביתה, ראייה חשבה שהיא ראתה דמעות בעיניה.

היא הסתובבה בחזרה אל היער, והפעילה את קסם האיתור שלה. הקסם איפשר לה לעקוב אחרי החתימה שדנה השאירה מאחור, בתקווה כל הדרך בחזרה אל לב היער. ליבה שלה היה כבד בזמן שצעדה בשלג. הינשוף שמעל התעופף לתוך היער, מותיר אותה לבד.

היא טעתה בכך שצעקה על דנה, היא ידעה את זה. החוב שלה היה כבד מדי בכדי לשאת בעצמה. הדרך היחידה שבה יכלה אי פעם לשלם אותו הייתה לתת השראה לאחרים כדי שיעזרו להוריד מעט מהנטל מגבה. אבל היא לא הייתה מסוגלת לשמוע את הסיפורים האלה מסופרים בכזאת תמימות, פשוט לא מסוגלת. העולם היה מקום לא הוגן שבו קרו דברים נוראיים, אי אפשר להתעלם מכך.

היא תהתה מה סאמו הנבון היה עושה במקומה. הוא בוודאי היה מוצא דרך להתגבר על נקודת מבטו, מוצא דרך מעוררת השראה לספר לדנה את האמת, דרך שתגרום לה לרצות להילחם חזק יותר. ראייה התביישה כשהבינה את זה.

בזמן שהשלג הצטבר בשיערה, ממלא אותה בקור, היא נזכרה באותו לילה. רואנוק בוערת מאחוריה, שפתיה דביקות מטעמו של דם. השד לא הספיק לערוך את זכרונה לפני שנכלא, והיא זכרה כל רגע מהטבח בכפר והקרב מול סאמו. מאוחר יותר, כשחקרה את הכישוף בו השתמש כדי לכלוא את השד, היא הבינה שהוא כנראה לא התכוון להקריב את עצמו. סיכוייו להצליח ולהישאר בחיים היו קלושים, ואם היה נכשל, הוא היה הורג אותה יחד עם השד בכל מקרה. היא התחבטה עם עצמה במשך שנים למה הוא לקח את הסיכון: האם הוא לא ידע שיש סיכוי שהכישוף יהרוג אותו? האם הוא העריך שלהיגרר לקרב היה סיכון גדול עוד יותר?

ראייה לעולם לא תדע. היא רק ידעה איזה חלל נותר בליבה באותו לילה, כשישבה שם בתוך רואנוק הבוערת, בוכה עד שאיבדה את הכרתה, מתעוררת קליפה של אדם, מכוסה בדם, לצד גופתו של סאמו הנבון.

הרוח חזרה, והשלג נפל כבד יותר עכשיו, מסתחרר באוויר לכל עבר ומסתיר את שדה הראייה שלה. היער היה רגוע עכשיו, למרות השלג והרוח, העצים מתנדנדים בעייפות. כשראייה הגיעה ללב היער, היא הרגישה היסוס מהיער, כאילו הוא חושש לחשוף לה את סודותיו. היא התקרבה אל העץ שבמרכזו, וראתה סימן של יד חרוך עליו. לב היער נראה עייף ושפוף, אבל הוא היה בחיים. ייקחו שנים עד שיתאושש, אבל היער הזה ישרוד.

היא התרכזה בכישוף האיתור שלה. היא יכלה להרגיש את נוכחותה של דנה כאן, את נוכחותן הדועכת של הציפורים שבאו להגן על היער, אפילו את הזאבים שהגיעו לכאן לרגע קצר. אבל היא לא הצליחה לאתר את הנוכחות של האדם – או השד – שניסה לגנוב את חיי היער הזה. היא התקרבה אל החריץ בצורת יד החרוך על העץ הגדול ובחנה אותו. זו הייתה יד קטנה, אפילו יותר קטנה משלה.

ידה של נערה.

ליבה החסיר פעימה כשהיא הרימה את מבטה אל מבעד לעצים, אל המקום שבו היה הכפר של דנה. תמרת עשן עשתה את דרכה בין פתיתי השלג אל העננים האפורים.

ראייה בקושי זכרה את ריצתה דרך היער השקט, השלג בפניה, גלימתה מתנופפת מאחוריה. כשהיא הגיעה אל הכפר, השמש כבר כמעט שקעה, והשמיים נותרו שחורים, מלבד השלג. היא הרגישה את החלל בליבה גדל בזמן שראתה את הבתים הבוערים, הגופות המרוטשות פזורות ברחובות העיר, תמונת ראי של רואנוק. היא מצאה את דנה ליד כיכר העיר, הצרחות של אימה ואחיה מהדהדות מבין הבתים הריקים. השניים היו קשורים בידיהם אל הגרדום, גופם נגמר במותן, ודנה הייתה עסוקה באכילת הקרביים שלהם, מתענגת עליהם כמעט כמו שהתענגה על צרחותיהם. כשהיא שמעה את ראייה מתקרבת, עיניה נפקחו, אנושיות נעדרת מהן לחלוטין, והיא פלטה קול שיכול היה להיות צחוק.

העורבת תפסה את אבן החן שלצווארה, ותלשה אותה. “הגיע תורך, דנה,” היא לחשה, בזמן שהנערה זינקה ממקומה, רצה אליה במהירות מטרידה, מדלגת בין שלוליות של דם וגופות. העורבת הביטה בה בלי לזוז, ממלמלת את מילות הלחש ומתפללת. כשהשניים נפגשו, אבן האודם בהקה באור מסנוור, והן הוטחו לרצפה בעצמה.

השלג נפל על הכפר הבוער, והלהבות שככו באיטיות כשכוסו, נעלמות לבסוף מעט אחרי שתחינותיהם של משפחתה של דנה דעכו. השלג נערם בגושים אדומים מסביב לכיכר העיר, והיער השקיף על המחזה בעצב בעוד הרוח נשבה. לבסוף אישה קמה בכיכר העיר, אבן אודם בוהקת בידה.

העורבת הביטה בגופתה המתקררת של דנה, ונקברה בחלל שבתוכה. היא עמדה שם זמן רב, מביטה בנערה הספוגה בדם, והרהרה בחוסר ההוגנות שבעולם. ללא החום של הבתים הבוערים, היא הרגישה את הקור חוזר ומחלחל בתוכה.

היא שנאה את סאמו פעמים רבות על שהציל את חייה, אבל בפעם הראשונה, הבינה אותו. בפעם הראשונה, היא שנאה אותו על שניסה להטיל את העול שלו על אדם אחר תחת המסווה הקל של קורבן. היא שנאה את עצמה, על שניסתה לעשות את אותו הדבר. אבל יותר מכל, היא שנאה את מזלו, שהצליח.

חוב וקורבן
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך