Angel
מעניין אם מישהו בכלל קורא את זה...

חמישה כוכבים – פרק ב

Angel 19/04/2019 83 צפיות אין תגובות
מעניין אם מישהו בכלל קורא את זה...

*גל*

המקום הזה לא מציאותי.
כשעברנו לגור כאן, ליד החוף, הייתי בטוח שיש בו משהו משונה, הכל בגלל הנערה. אבל גם בלעדיה החוף היה מושלם מכדי להיות אמיתי. החוף היה זהוב בבוקר, זהוב בצהריים וזהוב בערב. רק בלילה החוף עטה מראה מסוכן מעט, בירח מלא שהופיע שש פעמים בחודש. ירח כל כך עגול וכל כל מושלם, שחושבים שהוא זיוף. כשהיינו קטנים, לילי ואני היינו שוכבים על החול ומשחקים כל מיני משחקים, כמו המשחק ההוא, שלילי תמיד הייתה מנצחת בו, כי הוא דורש יצירתיות מעל הממוצע. היינו מסתכלים על הירח העצום, ומי שמצא הכי הרבה צורות בו ניצח. זה מה שעשינו במשך שנים, מאוחר בלילה, עד שההורים היו קוראים לנו לחזור או עד שהיתושים היו מגיעים, ואז היינו בורחים בצווחות צחוק, וההורים היו מסתכלים עלינו וצוחקים גם הם, כי מעולם לא הצלחנו לברוח מהיתושים והיינו חוזרים נפוחים ומגרדים לגמרי.

בכל לילות הירח המלא היו חמישה כוכבים בלבד. גם לזה אני ולילי המצאנו משחק שדורש יצירתיות. באותה תקופה התלהבנו מאוד מקבוצות כוכבים, מאז שאמא הקריאה לנו כתבה על זה. תמיד ניסינו למצוא את הדובה הגדולה, אבל כל הכוכבים נראו בדיוק אותו הדבר, אז החלטנו להמציא קבוצות בעצמינו – כבר הפסקתי לספור אותם, אבל אני זוכר את קבוצת הפיצה, הפרצוף הזועף, החתול, המטוס, סירת המנוע ומברשת השיער. מצחיק לחשוב איך אני ולילי כל כך נהנינו בחוף הזה בשעות הלילה, בעוד שאפילו לספורטאים, שבאו מוקדם בבקרים לחוף כדי לעשות רושם שהם גולשים, היתה טיפת פחד בעיניים בכל פעם שהתקרב גל, קטן או גדול. למרות שהגלים באמת היו ענקיים ומאיימים, הם לא היו במידה שתפחיד את לילי ואותי. הצוקים הגבוהים, היפהפיים שהזדקרו מעל החלק השמאלי של הים, היו מסוכנים ומושלמים בעצמם.


אני תוהה מה היה קורה אם ההורים שלנו היו בבית באותו זמן שיצאתי..
כמו לפני שהם נהרגו.
טכנית, הם רק אבדו. אני זוכר שהם יצאו לשחות, וכעבור חמש שעות בא אלינו נער שלא ראיתי בחיים. הוא היה גדול ממני בשנתיים. הפנים שלו היו קשות. הן לא השתנו במהלך ההודעה שלו שההורים שלי נכנסו למערבולת וטבעו. הוא אמר שהמערבולת הזאת הייתה חד- פעמית, מסוכנת, אבל שההורים שלנו היו טיפשים מספיק להכנס אליה. “יותר מדי מאוהבים בים” כך הוא אמר, והוסיף במלמול שלכאורה לא היה אמור להגיע לאזני: “נו בטח. איזה אנשים מטורפים משאירים את הילדים הקטנים שלהם בבית בגלל הים.” הייתי קטן. לא ידעתי איך להגיב. אבל אז הוא רכן אלי ואמר: “אתה נראה נחמד. אני יניב, הבן של המציל, אבל הוא רק שולח אותי לבשר לילדים שהם יתומים.” ואז חייך חיוך עקום בפעם הראשונה מאז שהגיע. “נשמעת עבודה מרתקת.” אמרתי, ולא חייכתי. מבין כל המשפטים המכאיבים שאמר, המשפט הזה קנה אותי ומאז הוא החבר היחיד שלי.
מאז התחילה האובססיה שלי למים. לא כמו הכישרון של לילי לציור, אלא אובססיה אמיתית, מטורפת. רציתי לגלות בדיוק מהו הגורם הזה, שהרג את ההורים שלי. אבל מסתבר שיניב צדק – זו הייתה מערבולת חד- פעמית, שלא היה עליה שום מידע באינטרנט. למדתי כל דבר על מים ומערבולות – מהרשת, מהמיתולוגיה, אפילו לפעמים יצאתי בעצמי אל הים הזה כדי לתצפת וללמוד עליו עוד דברים. במיתולוגיה, שמתי לב בעיקר לסיפור על וורטקס – המערבולת הענקית והאינסופית שכל מי שמתקרב אליה, אבוד.
לעולם לא יוכל לצאת ממנה.

וורטקס היא המערבולת שלי.

אבל זה היה לפני עשר שנים.
* * *
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הנערה. זה היה לפני שנה. שכנעתי את לילי לצייר בבית, מה שלא הצריך עבודה רבה, ויצאתי לחוף הכהה, השונה כל כך מהחוף שראיתי לפני כמה שעות. משהו במים ריתק אותי, משהו משך אותי לגעת בצוקים הענקיים האלו באמצע הים. עם הבגדים, שחיתי. הצוקים לא היו יותר מדי רחוקים מהחוף, וכשהגעתי, טיפסתי עד לקצה של הצוק הנמוך ביותר. זו הייתה משימה קשה, מכיוון שהצוקים היו בסך הכל אבנים ענקיות וחלקות, גבוהות מעל לפני המים ומי יודע עוד כמה ארוכות מתחת לפני המים.

בפסגה, היה שקט ולא-שקט. מצד אחד, השקט של להיות רחוק מכל הדאגות בבית ובחוף בכלל. מצד שני, הרוח השורקת באזני, הגלים שמתנפצים על הצוקים ומתרסקים על החוף, ו – כמה בועות אוויר. הן באו ממש מאחורי. או יותר נכון, מתחתי.

נערה בגילי עם שיער לבן, תעשייתי, בוהק בתוך הלילה השחור הזה ועיניים כחולות בהירות, יותר מדי בהירות מכדי להיות אנושיות, פשוט יצאה מהמים מתחתי.

אף אחד לא שוחה כאן בלילה.

קודם שמתי לב לאצבעות שלה. היא הייתה יצור ימי – ארבעת האצבעות שלה היו מחוברות בקרומים. האגודל היה חופשי. לאחר מכן, ראיתי שגוון העור שלה היה אפור-תכלכל מוזר. היא לא שמה לב אלי. הכתפיים שלה ביצבצו ממעל המים. היא לא לבשה כלום.

היא לא זזה. קלטתי שהיא לא נושמת, אבל היא לא נראתה במצוקה. היה נראה שהיא רק מסתכלת, רואה קדימה אל החוף, בכמיהה. לא הבנתי מה מיוחד בחוף, במיוחד בשעה כזו. הסתכלתי גם אני אל החוף, אבל לא ראיתי דבר מלבד רצועת החוף הישנה.

בתור נערה, היא הייתה יפהפיה.

לא הבנתי מה היא רואה שאני לא.
* * *
אני חייב להודות שלפני שההורים מתו, רק את לילי הם לימדו לבשל, בערך. כך שלי זה נתן תירוץ לא לבשל, כי הייתי פשוט נוראי בזה.

לילי עבדה כמדריכה של איזהשהו מחנה והיא צריכה להיות בחוץ שש פעמים בשבוע, ורק בערב היא חוזרת, אבל כל כך מותשת, שכל מה שהיא עושה כשהיא מגיעה, זה לצייר ולשתות תה. הרי צריך לשמור על הקול ליום מחר המתיש. היא מעולם לא עברה קורס הדרכה. זה לא החלום שלה. אבל היא שיקרה לכולם כדי שיקבלו אותה. לא רק, היא התחננה שיקבלו אותה. בכל זאת, אפשר להגיד שאני ולילי מחזיקים את הבית על הכתפים, ומכיוון שאני נחשב קטין, החשבונות ושכר הדירה לא השתנו הרבה מאז שההורים אבדו. 

אני עובד כמוכר בחנות המזכרות שליד החוף פעמיים בשבוע. אני שונא את העבודה הזאת. כל מה שאני רוצה זה להסתכל על החוף ואולי לחפש את הנערה ההיא. אבל במקום זה הוכרחתי לדחוף לתיירים מסכנים מזכרות טיפשיות שבטח ישברו להם עוד לפני שישובו לביתם. עוד חיסרון הוא שהעבודה של לילי הרבה יותר קשה משלי, וכואב לי הלב בכל פעם שהיא חוזרת הביתה, כבר בלי קול, ואז גוררת את עצמה להכין לנו ארוחת ערב. זאת אומרת לי, כי היא לא אוכלת שום דבר.

אז לא דיברנו בארוחת הערב. רק המרק שלילי הכינה השמיע קולות מדי פעם. לא מרק כל כך טוב.

”גל.” אמרה פתאום. “אני צריכה לספר לך משהו.”

הזדקפתי מיד למשמע שמי. מה כבר יכול לקרות ללילי? ועוד ביום החופשי היחיד שלה היא בקושי מדברת, אולי רק בשביל להראות לי ציורים. 

“ראיתי משהו במים היום. זה היה… ענק. עצום. יותר גדול ממך וממני. אני די בטוחה שאלו היו רק כמה גלים גבוהים, אבל אם אני טועה, זאת תהיה מערבולת ענקית. אתה המבין כאן, אבל אני חושבת שזאת המערבולת ההיא, שנתת לה את השם ההזוי.”

לא יכולתי שלא לחייך מעט כששמעתי את זה. לשמוע את לילי מתעניינת במערבולות היה דבר לא רגיל. 

המבט שלה היה רציני לגמרי. מיד הרצנתי. ראיתי שהיא נפגעה. תמיד התאמצתי לא לפגוע בה, גם בגלל שהיא אחותי הקטנה וגם בגלל שהיא עובדת הרבה יותר קשה ממני, אבל היא לא יודעת שהשכר שלי יותר גבוה.

“וורטקס?” שאלתי בתקווה כלשהי.

“כן, אבל היא די רחוקה לפי מה שאני ראיתי. זה לא מה שמדאיג אותי. מה שמדאיג אותי זה שאני יודעת שאתה ממש מתרגש לראות אותה.”

לראות את המערבולת שהרגה את ההורים שלנו? אני רוצה לראות אותה פנים מול פנים, אבל לפי הבעת פניה הדואגת של לילי נדמה כי היא חושבת שאני כל כך מעריץ אותה, עד שגם אני אהיה מוכן להתקרב אליה ולהיעלם.
“לילי… אני לא מעריץ אותה.”

”אז על מה עבדת עשר שנים? גל, תתעורר. יש משהו שאתה מעריץ בים הזה, ואם זה לא המערבולת, אז האובססיה שלך נובעת מאי-שפיות.”

“ומה עם הציורים שלך?”

הבעת פניה של לילי לפתע השתנתה. היא צימצמה את העיניים, ובהתה בי בפה מעט פעור, כאילו מקווה שאמחק את מה שאמרתי.
לאחר שניות ארוכות, קמה מהשולחן, וכשהלכה לחדרה אמרה:

“סיימתי.”

וכך השאירה אותי המום, בעודי מפנה לבד את השולחן.


חמישה כוכבים – פרק ב
דרוג הסיפור 1.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך