Elya Minor Achord
נהיניתי לחזור לכתוב אחרי כול כך הרבה זמן :)

ימיי הבייניים של מלאך אנושי- פרולוג

Elya Minor Achord 27/01/2015 581 צפיות 2 תגובות
נהיניתי לחזור לכתוב אחרי כול כך הרבה זמן :)

התעוררתי מהחלום בבחילה מטורפת- השעון המעורר צלצל כבר יותר מידי לטעמי, נכנס אל תוך חלום התופת הזה- אני מכבה אותו ויוצא מהחדר. מדליק את האורות במטבח ומדליק את הקומקום. אני נשען על השיש הקר (אחרי הכול, אנשים מתיימרים לקרוא לתקופה הזאת חורף) וחושב על החלום הדוחה שכרגע חלמתי. קולות הקומקום התערבבו מאוד יפה עם המחשבות הנוראיות שעפו בראשי כמו מלאכי מוות שחורים, שפשוט נהנים בשעשוע לדקור אותי בחרבותיהם. פניי שלד. אני מתחלחל.
שמלה אדומה- עינים גדולות ועצובות- שתי קוקיות חומות וארוכות- פנים עדינים- מה לעזאזל? הקומקום מוכן ואני ממלא כוס תה ירוק במים רותחים, מרוב מחשבות אני לא נזהר ונכווה קצת- אני כבר לא זוכר אם זה בגלל ששפכתי מים על עצמי או שסתם עברתי את הגבול של הכוס- ככך או כך נכוויתי. ההרגשה החזירה אותי למציאות- בדיוק ההפך ממים קרים.
אני מתיישב אל מול השולחן (שהטמפרטורה שלו יותר גבוה משל השיש, כי זה שולחן עץ) עם התה בידיים ושוקע אל תוך החלום הנוראי שחלמתי. השעה כבר שבע בבוקר. בקצב הזה אני אאחר לעבודה- אבל זה לא באמת מענייין, לא באמת אכפת לי- והחלום הזה הרבה יותר חשוב לשלווה האישית שלי מאשר כול עבודה מזויינת.
אני מנסה להיאחז באותם פרטים קטנים שאני זוכר מאתמול בערב- החתונה של מרלין, מצויין- כנראה המון וויסקי- גם זה נכון, חוזר הביתה- מרגיש גיבור. אבל למה? ההרגשה הייתה כאילו שד נכנס בתוכי ומוחק קבצי זכרון מהמוח הקטן גם ככה שלי להנאתו, משועשע מחיי המסכנים. למה לעזאזל אני זוכר שמלה אדומה?
אוקיי. אני צריך לסדר לעצמי את הדברים. אני קם מהשולחן ושוטף פנים בכיור של המטבח. הפלאפון שלי מצלצל אי שם בדירה- זה לא מעניין! אני רוצה לצרוח. חוסר הוודאות הזה מכרסם אותי מבפנים ואני רק רוצה להבין ולחזור למציאות וזה לא קורה!
הראש שלי דופק- זה כאב או מאמץ? אולי זה הנגאובר. אז זה היה חתיכת וויסקי. אני מתחיל לאבד את החלום ונכנס לתוך מערבולת של זכרונות ממציאות שלא בהכרח הייתה קיימת. רגע מה? אני שוטף את פני שוב וחוזר לעניין החלום.
אז אני זוכר אותה לידי. היא התיישבה לידי- שמלתה אדומה- חזה חשוף ועטוף בשתי חתיכות בד אדומות שנקרא “חזיה”- פניה מאופרים בצורה מפגרת באיפור שחור וכבד, שפתיה מודגשות באדום וחלק מהאיפור שלה מרוח על פניה- שתי קוקויות אוספות בבלאגן ועקימות את שיערה השטני- חום שאני כול כך אוהב. היא לא נראתה כמו עצמה. היא חיבקה אותי. היא נישקה אותי- ואז הלכה- שמלתה השתנתה לשחורה ודקה, שקופה באזור העליון- לא ששמתי לב. לא שזה הפריע. היא ברחה- למישהי.
מה?
מרוב חוסר שקט, המקרר המרעיש, הצלצול הבלתי פוסק של הפלאפון מהבוס, אנשים ברחוב שהחליטו להתעורר סוף סוך כמו אנשים הגונים וצעקות ממלאות את חיי. אני תופס בראשי ודופק אותו בשיש. אני צריך לחזור למציאות.
איך חוזרים לשם?
רק שהמלאכים יקחו אותי. רק שיקחו אותי כבר.

ימיי הבייניים של מלאך אנושי- פרולוג
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

וואו, אני הוקסמתי. כול הפרטים והדימויים רק מוסיפים ליופי של הסיפור והעלילה.
אני מאוד אהבתי ואני מקווה שתמשיכי.
זה היה מדהים, פשוט מדהים.

27/01/2015 17:34

מסכימה עם התגובה מעל ^
שמחה שחזרת לכתוב, מאוד התגעגעתי לכתיבה שלך, תמשיכי!

01/02/2015 08:21
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך