לאתגר של יוטה- ובכן, זוהי הכרזת מלחמה- פרק 3

"הצלחת?" ג'ון הזקן שאל והשתעל את אותם שיעולים אשר הזכירו לו את המחלה.
ג'ון היה הצייד הזקן ביותר והיחיד ששרד את המהפכה של אנשי הזאב.
מייקל הניד בראשו לשלילה והניח את אקדחיו על שולחן העץ הישן.
"איך אפשר להיכשל במשימה כה פשוטה?!" ג'ון התעצבן מעט.
"אני מצטער." ענה מייקל והשפיל את מבטו.
"לא הייתי צריך לשלוח טירון למשימה הזאת." סינן ג'ון.
"אני כבר לא טירון!" התגונן מייקל והביט בקעקוע של הדרקון הכחול, הקעקוע שמסמל את היותו צייד. "אני אוכיח לך את זה!" המשיך ויצא בכעס מחדרו הקטן והאפרפר של ג'ון.
מייקל מצא את דרכו אל מחסן הנשק.
"אני אוכיח לו." אמר לעצמו כאשר הכניס את החצים המורעלים אל תיקם.
הוא נעמד מול קיר הקשתות ובחן אותן. עיניו נעצרו בקשת סגלגלה, שקצותיה החומים מסולסלים מעט.
"איתה אני אצליח." הוא אמר והעביר את ידו החיוורת על הקשת.
הוא רץ אל היער והרים מעט מהאדמה הלחה שעמד עליה.
לאחר כמה שניות החל ללכת לכיוון העמוד הכחול העתיק שעומד כבר מאות ואפילו אלפי שנים במרכז היער.
"היא הייתה כאן." לחש לעצמו כאשר העביר את ידו על העמוד המאובק.
הוא הסתובב סביב העמוד ארבע פעמים ולבסוף נעמד במקומו.
הוא שלף חץ אחד והכין את הקשת.
"אני יודע שאת כאן!" צעק אל החלל.
רשרוש עלים נשמע מאחוריו. הוא הסתובב לכיוון הרעש וכיוון את הקשת.
"אני כאן." נשמע קול מעליו.
הוא הרים את מבטו והזיז כמה שיערות כתומות מפניו.
מעליו התעופפה נערה, בעלת שיער בגווני סגול וכחול אשר לבשה גלימה אדומה ולגבה התחברו שתי כנפיים, בגוון בהיר של ורוד.
מייקל ירה במהירות חץ ועוד חץ ועוד חץ, אך ללא הצלחה, הנערה התעופפה במהירות והתחמקה מהחיצים שנורו לעברה ללא הפסק.
"סיימת?" שאלה כאשר החיצים נגמרו.
"לבינתיים." מייקל ענה בעצבנות.
"יופי, עכשיו תוכל להקשיב לי." הנערה אמרה ונחתה ברכות על האדמה.
מה יש לך להגיד לי?" הוא שאל בספק.
"שאתם שצריכים להיזהר, יש משהו והוא יותר חזק מכולנו." היא ענתה.
"אנחנו צריכים להתאחד בשביל לנצח." הכריזה לאחר מעט הרהורים.
"למה שאני אקשיב לך? את מכשפה." שאל בזלזול.
"כי לי יש כוחות של מכשפה בוגרת ולך עדיין אין אפילו כוח אחד של צייד, ואני בכל זאת לא הורגת אותך, למרות שאתה חסר אונים." ענתה.
הוא נאנח כאות הסכמה.
"את יכולה רק להגיד לי מה זה הדבר הזה שבגללו אנחנו מאחדים את כוחותינו?" הוא שאל, אבל היא כבר נעלמה.