Someone Like You
עדי תל, ילדה בת 16 עושה מעשה נורא שמזעזע סדרי עולמות. הבעיה היא שהיא לא זוכרת אותו. על אותו חטא עצום היא מקבלת עונש גרוע יותר מהשאול...הרצון הבוער לדעת. הסיפור מלווה את עדי מהרגע שבו קיימה את המעשה לאורך המשך חייה עם גזר דינה מלמעלה.

לדעתי- פרק 1:שכחתי

Someone Like You 15/03/2014 634 צפיות 2 תגובות
עדי תל, ילדה בת 16 עושה מעשה נורא שמזעזע סדרי עולמות. הבעיה היא שהיא לא זוכרת אותו. על אותו חטא עצום היא מקבלת עונש גרוע יותר מהשאול...הרצון הבוער לדעת. הסיפור מלווה את עדי מהרגע שבו קיימה את המעשה לאורך המשך חייה עם גזר דינה מלמעלה.

תקציר ב”רציתי להוסיף”
——————————————————————————–
פרק 1: שכחתי
——————————————————————————–
עדי התעוררה, אך נשארה עם עינייה עצומות.
”זה עבד?” הרהרה בליבה, ופקחה עין אחת. היא ראתה את הנורה שבתקרה בחדרה, השמיעה אנחה ופקחה את שתי עינייה.
עדי התיישבה על המיטה, הרימה את הכרית שהייתה לראשה ושלפה משם מחברת כחלחלה משובצת, שבה היה כתוב בגדול:”הניסוי”.
אם הייתם מרפרפים במחברת, הייתם מגלים שם מעין יומן אישי מצומצם אודות חלומות שחלמה ופעילויות שינתה. לצידם היו פסוקים מהתנ”ך וכתבי מפרשים גדולים כמו הרמב”ם ורש”י. עדי העבירה לדף האחרון שבו כתבה:”ליל שלישי: ח’ בסיוון” ובו השורות ריקות. היא החלה למלא את השורות בדיווח על הלילה שחלף:” לא נזכר חלום, לא הורווח כלום. שיטת השלמים לא עבדה”. עדי בהתה בשורות שכתבה תוך כדי ניסיון להיזכר במשהו מליל אמש.
”זה חסר טעם”, סגרה את המחברת, ”אני צריכה למצוא דרך אחרת”.
”עדי!” אמא קראה לה מבעד הדלת וקטעה את חוט מחשבתה. עדי מיהרה להחביא את המחברת מתחת לכרית כמו תמיד, ורצה לפתוח את דלת חדרה. לפני שהיא הספיקה לשים ידה על הידית, אמא שלה פתחה את הדלת בצעקות:”כמה זמן לוקח לך להתארגן? את רוצה לפספס את ההסעה שוב?!” וכן הלאה.
עדי לא זכרה מילה במילה ממה שאנשים אמרו לה. היא רק זכרה שהם טענו שהם אמרו.
לאחר שצחצחה שיניים והתלבשה, עדי התיישבה בקור רוח בכיסא בחדר האוכל. מולה הייתה אחותה הקטנה רוני, ולידן ישב אבא.
”כרוני,” ככה תמיד עדי כינתה את אחותה, ”תסיימי לאכול, ההסעה באה עוד שנייה”.
במשך הארוחה היה שקט. אבא קרא כתבות באינטרנט דרך הפלאפון כהרגלו, אמא התרוצצה ללא מרגוע ומלמלה לעצמה את סדר היום, ושתי הבנות אכלו תוך כדי שקיעה במחשבותיהן.
”קחי” עדי קמה וזרקה לעבר רוני את התיק שלה. ”הכנתי לך הפתעה בשקית האוכל היום” עדי חייכה. רוני החלה לפתוח את הרוכסן בתיק במתח, ולפתע עדי עצרה אותה ואמרה:”תפתחי בבית הספר, אחרת זו כבר לא הפתעה”. שתיהן יצאו מהבית ועלו על האוטובוס. כמו בכל בוקר, רוני ישבה על מושב ברכב ועדי נעמדה מולה.
עדי העיפה מבט חטוף באנשים הנוסעים עימה הבוקר, כולם בעלי אותו פרצוף משתהה, חוץ מאדם אחד.
איש מוזר בעל שיער שחור כהה, בסביבות שנות הארבעים לחייו, שהביט בעדי וחייך.
עדי מטבעה היסטרית, אז כשראתה את החיוך הזחוח על פניו היא פערה את עינייה בלחץ וקיוותה שהנסיעה תסתיים כמה שיותר מהר. כשהאוטובוס נעצר בתחנת בית הספר, עדי שכחה מרוני ורצה לעבר הדלת.
”עדי!” רוני צעקה ורדפה אחריה עד שהשיגה את עקבותיה, משכה אותה בשרוול וצעקה:”את אחות נוראית! איך שכחת אותי שם?! למה רצת ככה?!”
שתיהן נעצרו לפני שער בית הספר. תלמידות חולפות על פניהם.
”מצטערת…” עדי אמרה ”היה שם מישהו ש… הוא הלחיץ אותי עם המבט שלו… לא יכולתי לחכות אז ברחתי”.
רוני הסתכלה עליה בייאוש והטיפה:” תפסיקי לחשוב על מבטים של אנשים… מה אכפת לך איך מסתכלים עלייך, מה הם מכירים אותך?… כל פעם אותו סיפור…” רוני סיימה את דבריה והמשיכה לצעוד לכיוון כיתתה הרחק מאחותה, עדי. לאחר כמה שניות, גם עדי נכנסה לכיתה שלה. הכיתה הכי צפופה בבית הספר, לפחות בעיניה כך היה.
שעתיים ראשונות של מתמטיקה עברו מהר. כל הבוקר עבר מהר. כאילו לא היה.
בהפסקה נשארה עדי לבד בכיתה, בעוד שאר התלמידות יצאו לשבת בשמש, מול הקיוסק.
עדי לא טיפוס של קהל גדול. היו לה כמה חברות, אבל היא העדיפה להתבודד רוב הזמן ולפעמים הרחיקה אנשים ממנה.
היא ישבה, פתחה את שקית האוכל שלה ואכלה משם מילקי תוך כדי בהייה בשעון.
”טוב… זהו” סיימה את המעדן וניגשה לפח לזרוק את השאריות. כשהסתובבה חזרה לכיסא בו ישבה, היא ראתה דמות שחורה בעלת כנפיים עוצרות נשימה שישבה במקומה.
עדי פסעה חצי צעד לאחור ורצתה לשחרר זעקת אימים, אבל לא הצליחה לפצות את פיה. כאילו שפתיה היו נעולות ושאר חושייה עבדו יותר מתמיד.
”עדי תל” הדמות האפלה קראה בשמה.
”נשלחתי לקחת את נשמתך, אחרי שביצעת את המעשה הנורא אמש. את נלקחת טרם זמנך כדי לרצות את העונש המגיע לך בשאול ואז תוצבי בגן עדן כפי שתוכנן. את רשאית לדבר עכשיו, אך אל תצעקי כי אף אדם חוץ ממך לא יכול בכל מקרה להכיל את דמותי”.
הפה של עדי שוחרר מאחיזתו, והיא שאלה בבכי:” איזה מעשה נורא!? אני לא עשיתי כלום! מאיפה אתה.. אני.. אני לא עשיתי כלום!!” היא נפלה על הרצפה.
”אסור לך” הוא אמר ”אסור לך להכחיש את היותך חוטאת. גם אם אינך זוכרת את המעשה, עלייך לקבל את עונשך ולהשלים עם דינך”.
הדמות ניגשה לעברה, וככל שהתקרבה כך נשמתה נשאבה לכיוונו, כאילו היה מגנט.
עדי חסרת האונים החלה לדקלם:”שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי..”, והדמות אט אט נעצרה, עד שהגיעה לעצירה מוחלטת והפסיקה לקחת את נשמתה.
עדי חזרה על המזמור והיצור החל לצחוק.
”טוב,” הוא אמר ”עזות המצח המגוחכת שלך אולי תמנע ממני לקחת את נשמתך, אך במקום זאת- אני מטיל עלייך בסמכות הקב”ה עונש חמור יותר: הרצון לדעת”.
עדי הפסיקה לדקלם תהילים ונעמדה מולו.
”הרצון לדעת? לדעת את מה? מה העונש פה?”
”גזר דינך הוא להלך בעולם הזה ולנסות לפענח את הסתור ממך”.
עדי קימטה את מצחה ואמרה:”זה בדיוק מה שאני עושה..כל לילה בעצם…” ומלאך המוות פרץ בצחוק שוב ופרש את כנפיו. ”אל תזלזלי בכוחות עליוניים. יש הבדל בין חייך עד עכשיו לבין המשך חייך מרגע זה ואילך.” כנפיו הפיצו ערפל שחור אותו היא נשמה בעל כורחה.
”עדי!” קול מוכר קרא לה, וכשהסתובבה לכיוונו היא ראתה את רוני עומדת בדלת כיתתה.
רוני נכנסה בדריכות עם שקית האוכל בידה וצעקה:”מאוד בוגר! לקחת את המעדנים והפירות לעצמך והשארת אותי עם שני כריכים…זאת ההפתעה שלך?!”
עדי לא נהנתה כל כך מהבדיחה של עצמה, היא הייתה עסוקה בלבדוק האם אחותה תבחין במלאך השחור והערפל האופף את הכיתה. כאילו לא היה הדבר כלל, רוני התנהגה כרגיל.
עדי נרתעה מהאורות הלבנים והשחורים שהקיפו את רוני, מעין גחליליות שעולות ויורדות ונמצאות סביבה כל הזמן.
עדי הסתכלה עליה, גם לה היו כאלה. היא ניסתה לאחוז באור לבן בוהק אחד, אבל ידה עברה דרכו. היא לא יכלה לחוש אותם בידיה. היא הביטה שוב ברוני, וראתה שבוקע ממנה צבע חדש, שבחיים לא ראתה קודם לכן. משהו מחוץ לספקטרום של העין האנושית, צבע יפייפה שאין היא יודעת משמעותו. רוני ראתה את נעיצת המבטים של אחותה כעלבון וצעקה:
”זה שאת גדולה ממני בשנה לא אומר שאת יכולה להציק לי כל הזמן!
תשיגי חיים!”
צעקה ויצאה מהכיתה.
מלאך המוות חייך למשמע הביטוי האירוני.
”תתנהגי כרגיל, עדי. את עוד תמשיכי לראות אותי ויצורים רוחניים אחרים במשך חייך כי העיניים שלך טהורות.” עדי הסתכלה עליו כלא מבינה.
”אני אסביר, טיהרתי את עינייך כשבאתי על מנת שתוכלי לחזות בי, עלייך לשמור על עינייך טהורות, אם ברצונך לראות אותנו כמובן, על ידי התרחקות מראיית דם אנושי. ברגע שתראי דם של שלושה אנשים שונים במו עינייך ולא דרך תמונות או אביזרי העולם הזה- העיניים שלך יחשבו כטמאות ותוסר מעלייך היכולת לחזות במלאכים ושאר אופני הקודש. אך אני מזהיר אותך- כשהעיניים מתחלפות הכאב הוא בלתי נסבל.”
עדי הסתקרנה לגבי הידע הנגלה בפניה. אך הפחד שיתק אותה.
”אני יודע מה את רוצה לשאול. אל תתני לפחד לאכול אותך מבפנים.
כבר מאוחר מדי לפחד.”
”אנחנו נולדים עם עיניים טמאות?” עדי שאלה בחרישות.
”למען האמת, תינוק מלכתחילה נברא עם עיניים טהורות- אך הוא מספיק לחזות בדם של שלושה אנשים לפני הגעתו לעולם.
ראשית, חוזה בדם שלו עצמו בעת היווצרותו ברחם אימו. לאחר מכן, בדם אמא שלו, ולבסוף כשהוא נולד. נוצרת מן סגירת מעגל בעת הלידה והוא חוזה בדם של אדם שמת באותה דקה של היוולדותו.
כשרוב התינוקות נולדים הם פורצים בבכי מתוך הכאב של איבוד היכולת. ואלו שלא בוכים- לא חשים בצורך כה עז ליכולת הזו לתפקד בחיים שלהם”.
”מה עם תינוק שנולד ברגע שאין מתים?” עדי התחכמה.
”תינוק שנולד כשאין מתים יחזה בדם של אדם אחר שנולד בדקות ספורות לפני לידתו. אין יום שעובר ללא אנשים מתים”.
עדי הסתכלה על הרצפה ושאלות רבות הציפו את ראשה.
”זה כואב, נכון?”
”מה כואב?”
”הרצון לדעת”

לדעתי- פרק 1:שכחתי
דרג את הסיפור

תגובות (2)

תמשיכיייייייייייי

15/03/2014 17:56
סיפורים נוספים שיעניינו אותך