Someone Like You
עדי תל, ילדה בת 16 עושה מעשה נורא שמזעזע סדרי עולמות. הבעיה היא שהיא לא זוכרת אותו. על אותו חטא עצום היא מקבלת עונש גרוע יותר מהשאול...הרצון הבוער לדעת. הסיפור מלווה את עדי מהרגע שבו קיימה את המעשה לאורך המשך חייה עם גזר דינה מלמעלה. פרק 1:שכחתי https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%A0%D7%98%D7%96%D7%99%D7%94/%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%AA%D7%99.html

לדעתי- פרק 2:ראיתי

Someone Like You 16/03/2014 608 צפיות תגובה אחת
עדי תל, ילדה בת 16 עושה מעשה נורא שמזעזע סדרי עולמות. הבעיה היא שהיא לא זוכרת אותו. על אותו חטא עצום היא מקבלת עונש גרוע יותר מהשאול...הרצון הבוער לדעת. הסיפור מלווה את עדי מהרגע שבו קיימה את המעשה לאורך המשך חייה עם גזר דינה מלמעלה. פרק 1:שכחתי https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%A0%D7%98%D7%96%D7%99%D7%94/%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1%D7%A9%D7%9B%D7%97%D7%AA%D7%99.html

——————————————————————————–
פרק 2: ראיתי
——————————————————————————–
”זה כואב, נכון?”
”מה כואב?”
”הרצון לדעת”
עדי השתתקה. היא בחנה את החדר, ובעזרת עיניה החדשות ראתה דברים שאחרים לא ראו… על כל פריט בכיתה היה שובל כזה, מין קיטור, בצבעים מעורבבים. היא רצה לחלון לשאוף אוויר, וכשפתחה אותו והסתכלה לשמיים- היא ראתה כמו מין אצטדיון שלם שלעולם לא נגמר, בו היו מלאכים ושדים וישויות אחרות.
”כולם פשוט מרחפים מעלינו?…” היא בהתה בשמיים בחוסר אונים.
”כן, ממש חדירה לפרטיות, אה? תהני ממה שנשאר לך.” אמר ועף למטה, כאילו נבלע באדמה.
”רגע!…” עדי צעקה על הרצפה.
הושמע צלצול ברחבי בית הספר, ועדי שמעה רעשים של בנות שרצות לכיתות לפני שיתחיל השיעור השלישי.
היא מיהרה לשבת במקומה, ולהתנהג כרגיל. היא הוציאה מחברות וספרים והתכוננה לשיעור לשון. עדי התנשפה תכופות והלב שלה פעם בחוזקה.
בנות נכנסו לכיתה, בכל מיני צבעים שונים, שעדי בחיים לא תיארה לעצמה שקיימים.
כל בת הדיפה צבע שונה. כשבנות נגעו בחפצים בכיתה חלק מהצבע שלהן נשאר על החפץ- אבל הן עדיין בהקו באותה עוצמת צבע. אנרגייה שלא מתכלה.
גם סביבן היו מין גחליליות כאלה, בוהקות בצבעים שחור לבן. מה שהיה מעניין הוא שלבנות לא היה את אותה כמות גחליליות באופן שווה.
”אווצ’!” עדי צעקה.
”אני כל כך מצטערת!” שני, חברתה לכיתה, בטעות נפלה עליה עם מספריים, והמספריים חתכו לה את היד.
עדי רצתה להציץ במכה ואז נזכרה בטהרת העיניים. היא עצמה את עיניה בחוזקה ושאלה:”שני, יורד לי דם?” והושיטה לעברה את הזרוע הפצועה.
שני בחנה את היד ואמרה:”רק טיפה, יש מין שריטה כזאת באורך סנטימטר.. לא משהו רציני… חכי אני אביא לך פלסטר”
עדי נאנחה.
‘זה היה קרוב… לא חשבתי לעצמי שזה יהיה כזה קשה לא להסתכל על דם… חשבתי שהבעיה העיקרית שלי תהיה במחזור אבל מי ידע שבקלות כזאת אפשר ליפול עם מספריים…’ חשבה לעצמה.
שני הידקה לה את הפלסטר:”הנה, סליחה שוב!” חיבקה אותה והלכה לשבת בכיסא בסוף הכיתה.
עדי הבחינה במשהו משונה… כשחיבקה את שני, היא שמה לב שלא נדף ממנה צבע. היא הייתה התלמידה היחידה בכיתה שלא היו סביבה גחליליות למיניהן… עדי סובבה את פניה לסוף הכיתה, ומבטיהן של שני ועדי התנגשו. עדי סובבה את ראשה וישבה בזקיפות עם פניה מול הלוח. כל השיעור היא ישבה מתוחה במקום. רק מחכה שהשיעור ייגמר.
‘אני לא מבינה מה קורה כאן… אולי אם אשאל את שני אני אדע… בעצם, עדיף שלא אשאל אותה. מי יודע מה היא תעשה אם היא תדע שאני יודעת עליה משהו כזה… אני צריכה להיות חכמה יותר. ערמומית יותר… ואם היא מחפשת לפגוע בי?’ עדי פתאום הבינה משהו ‘ואם הנפילה שלה עם המספריים לא היה בטעות?… אולי היא יודעת שיש לי את העיניים?… ש… היא רצתה לטמא אותן?! לא.. זה לא טוב. אני צריכה לצאת מכאן כמה שיותר מהר…’ עדי העיפה מבט לעבר השעון שתלוי בכיתה, השעה הייתה 11:00.
‘עד 15:00…’ נאנחה, ‘עד שלוש אצטרך להשאר כאן….ולשמור על קור רוח. להתנהג כרגיל.’
”השבוע נלמד על אנגרמה. חשבתי לעשות משהו קליל כי הספקנו את החומר באופן משמעותי ויש לנו זמן לחרוג מתכנית הלימוד של משרד החינוך” אמרה שושי, המורה ללשון. היא חייכנית אבל כולם נרתעו ממנה כי היא מקפידה על שיעורי בית והגשת עבודות.
”אנגרמה היא הפיכת אותיות במילה מסויימת שיוצרת משמעות חדשה. כמו איש- שיא.” היא החלה לחלק דפים שבתוכם תשבצי אנגרמה, ”אתן מתבקשות לפתור את התשבצים עד סוף השבוע. ראו בזה כמטלה שוות ערך לשיעורי בית…”
עדי גלגלה עיניים והכניסה את התשבץ שלה לתיק. אחרי שעתיים של לשון, הצלצול העיד על ההפסקה השנייה, וכולם יצאו מהכיתה. איתם עדי.
היא הלכה עם שני ותבל לאיזור הגן, בשמש.
”מה היא עושה?” ,תבל שאלה את שני בשקט כדי שעדי לא תשים לב, ”למה היא הולכת איתנו?.. ממתי היא יוצאת מהכיתה בכלל?”.
שני משכה בכתפייה והן המשיכו ללכת כשעדי מזדנבת מאחוריהן.
הן התיישבו בגן החמים מוקפות בעוד בנות השכבה ושני ותבל צחקו על שטויות.
‘אני כל כך שמחה שאני לא יוצאת מהכיתה בהפסקות לדבר על השטויות האלה…’ עדי התנשאה בראשה. ‘אני חייבת להבין מה הסוד שלה… מה הצבעים מסמלים? מה הגחליליות אומרות? ולמה אין אותן לשני?!…’ עדי הסתכלה על השמיים שנית וראתה את אצטדיון המלאכים. כמו במשרד- הולכים, יושבים וכותבים, שבים… מפעל רוחני. היא החזירה את מבטה לעבר תבל ושני ומדי פעם צחקה מהבדיחות שלהן, כדי לא להראות חשודה יותר מדי.
‘מה המעשה הנורא שעשיתי?… מה כבר עשיתי שגרם לבלאגן כזה?… אני כולה בת אנוש…’
שאלות רבות ללא מענה הדהדו לה בראש עד שנגמר יום הלימודים.
בשעה שלוש הצלצול הגואל קרא לה לחזור הבייתה עם אחותה באוטובוס כרגיל. רוני חיכתה לאחותה מחוץ לכיתה, וכשהיא באה – עשתה כאילו פגועה והתעלמה ממנה.
עדי ניסתה להסתיר את החיוך שלה. שתיהן הלכו ביחד, ללא דיבור מיותר ועלו על האוטובוס.
ושוב, רוני התיישבה ועדי נעמדה מולה. סורקת את האנשים שנוסעים עימה הפעם. עד שנתקעה על אותו פרצוף מוכר.
המבוגר כהה השיער, שהעיז לחייך לעברה שוב.
גם לו- לא היו גחליליות וצבע בוהק. ‘כמו שני…’ עדי חשבה לעצמה.
פתאום האוטובוס צפר צפירה איומה מחרישת אוזניים, והאוטובוס נעצר בטלטלה.

לדעתי- פרק 2:ראיתי
דרג את הסיפור

תגובות (1)

תמשיכיייי

16/03/2014 13:34
סיפורים נוספים שיעניינו אותך