לד זפלין

JIINA 26/11/2021 42 צפיות אין תגובות

לד זפלין אלתרו קטע כל כך משמעותי שאורך ההופעה שלהם גדל כבר ב45 דקות, ואני עמדתי מחוץ לאולם מספר 3 עם חבריי במין רגע של אתנחתא, לאחר אירועי היום.
הסדרן הודיע לנו את זה בחיוך מרוגש ואז הסיט את מבטו, המשיך להניע את ראשו וידיו לקצב המוזיקה, שבוי לגיטרה החשמלית. באותו הרגע, לקחתי את כף ידו של סטיבן והובלתי אותה אל מעבר לווילון ההסתרה האדום הכבד שחצץ בינינו לבין אולם הקונצרטים הקטן. ישבנו בשורה האמצעית באולם החצי ריק ואני ידעתי, זה אחד הרגעים הגדולים של חיי. הנחתי את הרגליים שלי על סטיבן וצחקתי איך הכול התנקז לרגע הזה. עיניו הצטמצמו כשהוא חייך למראי והוא נגע במותני וקירב אותי עוד קצת אליו. לבסוף ישבתי כל כך קרוב שלא ברור איך מבנה שורת כיסאות הקולנוע המרופדים באדום אפשר את זה, אבל היה זה עיוות שולי ביותר במרקם המציאות לעומת כל מה שעברנו היום.

לד זפלין
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך