Dr_Ellert
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

מבצר האור: הב הרשע השאול | אָייבֶן

Dr_Ellert 10/06/2019 94 צפיות אין תגובות
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

בחלקים הקודמים:
הקסדה של דְרָאגוֹש נגנבה ממתקן מאובטח, ובגלל עברו של הָיְימְלִין, לורד רָאוּ חקר אותו ואת שותפו שָיילוֹק. במשרדו, היימלין מעלה את הטענה שרק אדם אחד יכול לבוש את השריון: קוֹי לָמְבּרֶדג’.
צוות היסודות בהנהגת לִילִית’ “האיילה” למד שהכושף האפל עזב את הפונדק. הם מגששים אחריו ומגלים שהסתתר בבקתה נטושה בפָּיילוֹ. בתעוזה רבה הם נכנסו פנימה.

אָייבֶן

יום שישי, 16 לדצמבר.

אָייבֶן, תאום הבְּרָייט העגמומי, סיים לבחון בעין חשדנית את כושף האש. הוא לא הצליח להתיק ממנו את עיניו. ‘עתה משבחרתי בו,’ חשב, ‘עליי לגרום לו לבחור בי.’
את החדר האירו נרות שעווה בלבד ולכן הראות בו לקתה בחסר. את קירותיו מילאו שובכים נטושים, מה שהשפיע על ההד האינסופי שמילא אותו. כל נשימה, כל צעד, כל לחישה – כל אחד יכול לשמוע הכל. בחשיכה, תקרתו ודפנותיו נתנו תחושה של אדירות ממדים, כבתחתית התהום.
במרכזו עמד פסל של כושף עתיק מניף חרב: כושף האור הראשון, ווּילָרְד הראשון.
זיכרון החרב הציף את אָייבֶן. הוא זכר כיצד המתכת הקרה החליקה תחת אצבעותיו. בשנה הראשונה במבצר, לורד פָּיירוֹ, או בתוארו לורד האש, “פטר” אותו מסדרת שיעורים. הזיכרון של פיירו, יחד עם חֶבֶר כושפים שונים, נועץ בו את עיניו האדומות, נצרב בזיכרונו. הפלדה העתיקה והקרירה כמעט חתכה את אצבעותיו בעוד שהפעיל עליה לחץ… אך בצער רב, לא שחרר את הנשק הקר. תאום הברייט העגמומי לא ידע לְמה הם ציפו, אך הם רשמו הערות רבות.
היום ועכשיו, סביב הפסל שעמד במרכז החדר, ישבו בשיכול רגליים קבוצת כושפים עוטי ברדסים. גלימות בגוונים של אפור, חום, כחול, טורקיז ואדום הקיפו אותו. אייבן, תאום הבְּרָייט הקודר, לבש את גלימתו האפורה; פניו הסתתרו באפלת הברדס. במקור, כשהגיע למבצר האור, העניקו לו גלימה אדומה כאש. “אחנך אותך תחתיי,” לורד פָּיירוֹ אמר לו אי-שם בגיל שלוש-עשרה. “אתה שייך לבית-יסוד האש. אתה שלי.” לאחר המסעות שעבר עם קוי, ולאחר שלמד על כוחו האמיתי, העניקו לו גלימת כושפים אפלים חסרת אִמְרוֹת. היא אפורה… אך לא מסומנת. במילים אחרות, גלימתו הצהירה “אין לנו מושג מה אתה”. אייבן עדיין לא בטוח בעצמו.
רק אחד מהם לבש גלימה שחורה בעלת אמרות כסף. הוא קם, בעוד שהשאר נשארו ישובים. “ווילרד הראשון, ידוע ככושף האור הראשון,” החווה בידו על הפסל. “אומרים שדמה לאל, שחיסל צבאות שלמים לבדו. בהנפה אחת של חרבו הכניע את כל מי שהתנגד לו.” הוא לא זכה אף לתגובה אחת. “אלו השקרים שאנו מאכילים בהם את הלא-יראים, המוּנָארִי, הכושפים האפלים הסוררים, על מנת לזרוע פחד בלבבותיהם.
“זרוע SOM הוקמה במטרה להילחם במפלצות שבלבבותינו. רובנו חושבים שאנחנו נלחמים בכושפים אפלים בלבד; שאנחנו נלחמים רק בכושפות האפלה. אין זה נכון. אנחנו נלחמים בלבבותיהם. הכושפות האפלה משנה אדם; היא הופכת אותו ליצור שטני, למוּנָארִי. היא לוקחת ומשחיתה את לבבותיהם. בלי לבבותיהם הריקים, המאגיה האפלה היא רק עוד טפיל, חסרת אופי וללא המשמעת לבטא את עצמה.
“אם כן, אנחנו לא נלחמים בכושפים אפלים. אנחנו נלחמים באנשים מעוותים. זוהי המשמעות האמתית שלנו, ה-SOM. זה לא מקצוע מהולל, אז אל תחפשו כאן תהילה. זה לא משחק, ולכן אל תצפו להנאה. זוהי שליחות קדושה, אותה העניק לנו ווילרד הראשון, הזכות להגן על אלו שאינם מסוגלים להגן על עצמם. אתם תצודו זאבים, תאחזו בקרני השור. אתם תסתכלו לאריות בעיניים, ותסלקו כל עֹז מיצרם.
“מי שחושב שמקומו עדיין ביחידה החשובה ביותר במבצר האור ובארץ, מוזמן להישאר. מי שרודף כל אחד מהדברים שציינתי לעיל או כל סיפוק אחר, מקומו בחוץ. כאן תלמדו רק סבל, ייאוש וספק עצמי. אתם תלמדו להכחיד את האני הילדותי ומלא התקווה שלכם, ותמלאו אותו בריקנות וקור, תשברו את מה שנשאר מהרצונות שלכם ותמלאו אותם בציות ושקיפות.”
גלימה חומה אחת וגלימת טורקיז אחת קמו והלכו.
הגלימה האדומה, עליו אייבן שׂם את עינו קודם, קם והצית להבה מקצה ידו. “דיבור גבוהה בשביל יחידה נואשת,” לגלג בעוקצנות. “אתם לא עובדים על אף אחד. פשוט נגמרו לכם כושפים אפלים, אז אתם מתפשרים על כושפי יסודות!”
“מרתף היינות הזה,” הגלימה השחורה החל להגיד, “היה המקום בו נאם לראשונה ווילרד הראשון, כשהוביל כושפי יסודות וכושפים אפלים כאחד נגד האדונים האפלים הנוראיים.”
“חוץ מזה,” אייבן החליט להתערב, “יש לך את יחידת היסודות, קבוצה של כושפי יסודות רגילים.”
“ומי אתה בדיוק?” הגלימה האדומה שאל בזעף.
הוא קם והסיר את הברדס. “אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה.”
“מאוחר מדיי להסתיר את זהותך,” ענה הגלימה השחורה. “מיד נתחיל במיונים. אני רוצה שתחשבו על מה שאמרתי כשתתחילו להילחם. האם אני ברור?”
הם נענו בחיוב, והתפצלו לקבוצות. הגלימה האדומה הצטוות לאייבן. “אין לך כאן מקום כושף אפל, או מה שלא תהייה.”
“לא חד מספיק,” השיב ותפס ממנו מרחק. ‘הוא חושב שאני כושף אפל. אשחק בזה לטובתי.’
החדר העתיק היה מספיק גדול בשביל להכיל את כולם.
“בסימן שלי, תתקפו. בסימן שלי, אתם תפסיקו, בין אם סיימתם או לא.” הוא הקיש על החרב של ווילרד בפגיון קטן משלו, והנבחנים החלו להסתער אחד על השני.
הגלימה האדומה יצר כושפות אש, ופלט כדורים קלים נגדו.
אייבן חטף כמה מהם וזינק אחורה, מתנשף.
הגלימה האדומה חשף חיוך, וזימן להביור ארוך כדי לסיים את העבודה. האש התלהטה כלשונות כבשן גרגרני, ופיזרה עשן לכל עבר. אייבן לא הצליח לראות דבר פרט לאש ועשן, ולבסוף מעד אחורה ונפל. “אכלת אותה!” הוא המשיך להצית את האש עד שהתקרב די ליריבו. משעמד סמוך הוא הפסיק וראה את תאום הברייט שוכב בגלימות חרוכות.
“לא יכול להיות שזה כל מה שיש לך.” הוא הרים אותו… והגלימה השחורה צלצל בחרב.
“סיבוב שני.”
השניים חזרו לעמדותיהם המקוריות. למרות שאייבן ספג את כל הנזק… הוא נראה בסדר. “מי לימד אותך להילחם?” לגלג אדום הגלימה. “לא עשית כלום! אתה בכלל כושף?”
‘הוא מתחמם,’ אייבן חשב, ‘אבל הוא לא שם לב שהאש שלו לא פגעה בי.’ הגלימה השחורה צלצל בפעמון בפעם השנייה.
הגלימה האדומה חזר על אותה הפעולה, ויירט כדורי אש קלים.
הנער העגמומי הצליח לחמוק מרובם; האחרונים פגעו בו והטיחו אותו ארצה. “אתה בכלל רוצה להחזיר לי על מה שאני אומר לך? אתה בכלל רוצה להתקבל ל-SOM?!” לגלג ויירט שוב את הלהביור.
אש הלהביור ליחכה את דמותו של אייבן כשד תופת מורעב. היא הצהיבה הכל, עד ששדה ראייתו של אייבן התמלא בגווני צהוב-כתום-אדום מרצדים. עם זאת… הוא נותר בריא ושלם; אש הכושפות אפילו לא צרבה. ההדף אילץ אותו לשכב, ועיכלה את גלימתו האפורה כמעט בשלמותה. כמה רגעים אחר-כך, האש שככה. “אתה עושה לי חיים קלים!” הוא אץ לעברו במתקפה, שולף חרב וואקִיזָשִי; חרב קצרת להב, אך צרה וחדה באורח מזהיר.
‘נשק? הוא כנראה סחט את הכושפות שלו.’
תאום הברייט המתין שרוע כפרקדן, לא זע ממקומו. בטווח פחות ממטר ממנו, אייבן פעל בזריזות מפתיעה. הוא הסתובב, שילב את רגלו בין רגליו של הגלימה האדומה ובכך גרם לו למעוד. בו-בזמן הוא נטרל את היד האוחזת בוואקיזשי, ונעל אותה עד כדי שבירה.
אדום הגלימה צרח – צעקתו הדהדה בחדר – והתרסק על רצפת האבן המאובקת. הוא השתעל, בעוד שאייבן הידק את ברכו על גרונו. הגלימה השחורה צלצל שוב, אך חסר-הכושפות לא אפשר לגלימה האדומה לקום.
“איך?…” אדום הגלימה שאל חנוּקות.
“בחרתי בך עוד לפני שנכנסנו למיונים,” ענה מונוטונית. “התרברבת. היית מושלם.” הברייט העגמומי נשבע שראה ניצוץ מבזיק תחת חשיכת ברדס הגלימה האדומה. “אתה לא זהיר. הייתי צריך לתת לך סיבה לבחור אותי. זה לא היה קשה. מכאן הכל כבר היה מכור. רק רציתי לדעת עד כמה אתה חזק וחסר רסן. לפי השימוש שלך בטכניקות אתה בוודאי שנה רביעית, או שלישית. עם זאת אתה מרושל – התחמקות מהתקפותיך והדיפתן היו משחק ילדים בשבילי. התעייפת מהר מדיי.”
“למקומות!” התעקש הגלימה השחורה, מששם לב שאייבן לא אפשר ליריבו לקום.
“כמובן, נאלצתי לזייף מעט את התנהגותי. העמדתי פנים שאני נפגע. נטרלתי אותך מנשקך, ושברתי לך את המרפק. עשיתי ממך אידיוט בפני כולם. הם שמעו אותך בוכה.”
“למקומות!” חזר על דבריו, והתקרב לאייבן. “אתה מקשיב?!”
הוא הסיר את ברכו. “כן. חזק וברור.” ענה בצלילות, קם, והתרחק.
הגלימה האדומה הצליח בקושי לקום, וחיפש את שיווי משקלו. הוא לא שכח מחרב הוואקיזשי, והחזיק אותה בידו השמאלית והתקינה. הוא רעד מעט, ורשף אש. “אתה חושב שזה נגמר?!” נזף בו מהמרחק. “אתה-”
הגלימה השחורה צלצל שוב, והפעם אייבן היה זה שהסתער, באמצע המשפט.
הגלימה האדומה מיד עבר למגננה, ופלט חומת להבות. אייבן זינק דרכה, בעוד ששארית גלימתו העלתה עשן וגיצים. הברייט הקודר נתן ללהבות ללַחֵך אותו, אך הן הרגישו כליטוף עמום. הוא צעק – מנופף בחרבו ללא הבחנה – ואייבן ריסק את פרצופו החבוי באגרופים.
הגלימה השחורה הזדרז לצלצל בפעם האחרונה וקטע את כולם. “זה מספיק!” הוא ריכז את כולם.
אייבן תלש מעל עצמו את שאריות גלימתו והשליכהּ הצידה – גופו בריא ושלם.
עניין של דקה, וכולם חזרו לשבת סביב הפסל בשיכול רגליים. הגלימה האדומה ישב כמה שיותר רחוק מאייבן בחִיל ורעדה.
“תודה רבה שהשתתפתם במבחן,” אמר. “מי שעבר יקבל את ההזמנות למיונים האחרים. יש למישהו שאלה?”
הגלימה האדומה הרים את ידו. “אתה רוצה להגיד לי שהוא שבר לי את היד והפרצוף ולא קורה לו כלום?!”
אייבן התפרץ. “לא רק את היד והפרצוף. גם את הרצון. סחטתי אותו, אימצתי אותו ובחנתי אותו. מכאן זאת רק הייתה שאלה של זמן.”
“משוחררים!” קבע הגלימה השחורה, ולובשי הגלימות עשו את דרכם החוצה. “אתה,” הצביע על אייבן, “חכה כאן רגע.” לאחר שהמקום התפנה, הוא עזר לו לקום. “מה בדיוק ניסית להוכיח?”
“שום דבר. פעלתי בהתאם לאימוניי, ואימצתי את ההמלצה שלך.”
הגלימה השחורה השתהה לרגע. “היית פוגע באדם חף מפשע?”
“אנשים חפים מפשע אינם יכולים להיפגע על-ידי.”
“ואיך אתה יודע שהוא לא חף מפשע? רק בגלל שהתרברב והתנשא?”
“הוא ניסה לשרוף אותי בעודי בחיים,” ענה נחרצות.
“גלימתך אפורה, הוא הסיק שאתה כושף אפל. אני לא מקבל את תשובתך.”
הוא חשב על אחיו התאום, על קוֹי; על קָייל; על אוֹלֶאָן. “לפני שאענה על שאלתך,” אייבן החל להגיד, “הרשה לי לשאול אותך שתי שאלות כתשובתי.”
שחור-הגלימה הנהן.
“כמה זמן דרוש כדי להבדיל בין דרקון רושף אש וחיה מבולבלת ונזקקת?”
“כמה שצריך,” ענה שחור-הגלימה. “נצח, אם צריך.”
“וכמה זמן לוקח לאש שלו להשמיד אותך?”
“משוחרר!” נזף בו שחור-הגלימה.
אייבן יצא משם, וכיסה את פניו תחת הברדס.

מבצר האור: הב הרשע השאול | אָייבֶן
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך