Dr_Ellert
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

מבצר האור: הב הרשע השאול | האיילה

Dr_Ellert 20/06/2019 111 צפיות אין תגובות
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

צוות היסודות בהנהגת לִילִית’ “האיילה” למד שהכושף האפל עזב את הפונדק. הם מגששים אחריו ומגלים שהסתתר בבקתה נטושה בפָּיילוֹ. בתעוזה רבה הם נכנסו פנימה.
אָייבֶן, תאום הבּרָייט חסר הכושפות, השתתף במבחן קבלה לסוכנות SOM וגילה חוסר-רחמים.

האיילה

יום שישי, 16 לדצמבר.

‘סלקי את אֶסְקוֹט מליבך,’ לִילִית’ הצהירה בלבה, סוחטת אותו בכאב.
היא התקדמה במסדרון העץ בזהירות, משתמשת בקלילות כושפות האוויר שלה כדי להימנע מלעשות רעש. לאחר שנכנסה לבית, בשקט-בשקט, היא שמעה את צוותה עובד – לא בצורה ישירה. רצפת הקרשים החורקנית התחזקה פי כמה; נטָשה ככל הנראה השתמשה עליה בכושפות מים. אם היא לא תחרוק, היא לא תחשוף את תנועתם.
נוסף על כך, שמיעתה החדה אפשרה לה לשמוע את פסיעות הרגליים הזריזות של החתולים והעכברים שהשתכנו כאן. הם נמלטו, משום שדִין ופָּיירֶקס עושים את עבודתם כהלכה.
אחריי כמה רגעים בהם עברה את מסדרון הכניסה בזהירות, היא שמעה את תהודתו של הכושף האפל. הוא המתין בחדר המרכזי. הוא שרק. בנינוחות. קולו… שגרתי. הוא לא נשמע מפוחד, או אכזר. פשוט… נורמאלי. אולי דין טעה?
היא הגיעה לחדר המרכזי והסתתרה מאחורי זווית הדלת. כשעצרה, שמעה את נשימותיה השקטות של נטשה.
ואז הכושף האפל הפסיק לשרוק. “נו, זה בסדר. הַרְאוּ את עצמכם. אני יודע שאתם פה,” פטר אותן בהינף יד.
“היכנע ולא יְאוּנֶה לך כל רע!” הכריזה לילית’, משתמשת בכושפות הרוח על קולה, כך שיהדהד בכל רחבי הבית, ללא דרך לזהות את המקור ממנו בא.
למרות זאת, הוא הצליח להפתיע אותה. “נו באמת. אני יודע שאת מאחוריי הדלת, ושגם גברת נאו-נאצי עם השיער הקצוץ מאחוריי הדלת. את בטח אומרת לעצמך ‘לפחות הוא לא יודע מהשניים האחרים שמחפשים מלכודות’, אז נחשי מה?”
לבה הסחוט התכווץ. היא לא ציפתה לזה. אבל אם הוא לא תקף אותה, כנראה שיש לכך סיבה. מה הוא בדיוק מנסה לעשות?
“נו, צאי כבר ונסיים את זה.”
היא חשפה את עצמה. הכושף ישב על שרפרף בשׂיכול רגליים, במרכז החדר, תחתיו מונח מגב. “את יודעת, אני לא רוצה להגיד כלום על כושף האש שלך, אבל את יודעת מה אומרים בסרטים על מי שלובש חולצה אדומה?”
“מה?” שאלה באי-הבנה. מעולם לא שמעה מישהו אומר משהו כזה. “מה זה אפילו אמור להביע?”
“אני מבין שלא אוהבים פה סרטים או תרבות פופ.”
היא… לא הייתה בטוחה איך להתמודד עם ליצנות שכזו. “אין לי זמן לזה. אתה יכול להיכנע עכשיו, בשקט ולאט, או שאתה יכול ללמוד להכיר אותנו מקרוב. מי שלא תהייה.”
“אני כבר מכיר אתכם למען האמת,” ליטף את סנטרו. פניו היו חלקות למשעי; עיניו ברקו באדום, והזכירו לה במידת-מה את עיניו של האיש הדוחה הזה פָּיירוֹ; אך שיערו היה כהה יותר, ארוך-חלק, ולבש מעיל גדול וארוך בגוון חום-אדמדם.
לבסוף, מבעד לשני הצדדים האחרים, נכנסו לחדר פיירקס ודין, בעמדות תקיפה מוכנות. נטשה גם הצטרפה למסיבה, מתכוננת גם היא להכות בו בכל כוחה.
הוא הצביע עליה. “את לילית’ ‘האיילה’ מָיילסְטוֹן.”
הוא הצביע על דין. “אתה דין ‘המלוכלך’ גְרִיבוּס.”
הוא הצביע על נטשה, “את נטשה ‘שמפו’ ראשְבִּי,” וסיים כשעצר מול פיירקס. “אהבתי את השיער. אתה פָּיְירֶקְס ‘סנדלים’ מִילָאן. רואים? אני יודע מי אתם.”
היא השיבה מבט חשדני, של לוחם דרוך, גפיה מכווצים ומוכנים לפעולה.
“כמה חצוף מצדי. אתם לא יודעים מי אני. אז היי, אני קֶלִייוֹטְס, ואני נביא. משמע שאני יכול לצפות את העתיד מראש.”
‘נביא?’ חשבה לעצמה לילית’. ‘איזה שטויות עוד יגיד בשביל לקנות זמן?’
הוא הסתובב חזרה אליה. “אתם מבינים, אני הבנתי איך הכושפות שלכם עובדת. זאת מן סוג של טכניקה. אתם צריכים לבצע סדרה של תנועות ועמידות, ואז אתם יכולים לשחרר גל אנרגיה בדרך בה אתם מעוניינים.” מאחר והשתיקה התארכה, הוא פשוט השלים את דבריו. “אני באתי מוכן. מרחתי דבק על כל הרצפה בחדר. אני מתפלא איך לא שמתם לב; אתם לא אמורים להזיז את הרגליים.” לילית’ הופתעה לגלות שזה נכון, וכך גם השאר.
“אבל השתמשתי בכושפות מים, זה בוודאי המיס את הדבק!” נטשה פלטה.
הוא צחק. “זה היה הרבה דבק, ואת רק השתמשת בלחות בשביל לחזק את העצים. כן, אני גם יודע על זה, תתמודדו. בכל מקרה, אז אתם-” הוא שם לב שלילית’ חָלְצָה את מגפיה ומיד התפרץ. “זה לא רעיון טוב.” היא התבוננה בו באי-הבנה. “תנסי. רק שהדבק הזה… הוא לא סתם דבק. הוא רעיל. וגם שכבה עבה במיוחד. גרביים לא יעזרו לחכמולוגים שביניכם.”
“אני שמעתי את העכברים בורחים. עכשיו אני יודעת שאתה משקר!” לילית’ השיבה.
“כן, החכמים שביניהם כנראה עלו לגג,” הרהר בקול. “את יכולה לראות,” הוא החווה בידו את הרצפה, והיא באמת הבחינה בגופות קטנות ורקובות של חרקים ועכברים. “מבטיח לך שהם לא מתו מעודף ממתקים.” מסוכן מדיי מכדי לבדוק אם הוא עדיין משקר. “אז אתם לא יכולים לזוז-”
“מה מונע ממני להתאבד ולשרוף את כל הבית הזה עלינו יחד איתך?” איים פיירקס. “תן לי סיבה אחת למה שלא אעשה את זה? אתה אפילו לא כושף, אם מה שאתה אומר נכון!”
זיק ניצחון בהק בעיניו. “ומה אם אני אשרוד את זה, והקרבת את עצמך לחינם?”
סנדלים חרק את שיניו בזעם. “אז כמו שהתחלתי להגיד, אתם לא יכולים לתקוף אותי, ואתם נמצאים בעמדה שמאלצת אתכם לשמור על זהירות. אז הנה ההצעה שלי אליכם-”
“למה שלא פשוט אברח אחורה ואקרא לעזרה? אם אתה באמת לא כושף אפל,” דחק בו פיירקס.
‘נקודה טובה,’ חשבה לעצמה לילית’. היא נזכרה מדוע רצתה אותו בצוותה מלכתחילה. על כל התנהגותו הילדותית וחוסר הסבלנות… הוא חד, ושכלו חד יותר מכל אחד אחר בבית היסוד שלו.
“נו!” התרגז קלייוטס. “בחיי אני שונא כשקוטעים אותי. אני יכול לדבר?” שאל והתבונן בו לכמה רגעים. “תודה. אז יש ביניכם עקשן, הבנתי. הבית ממולכד. סימני הגרירה שדין המלוכלך ראה בחוץ? חומר נפץ. הרבה ממנו. כן, בחנות הצבאית היו נורא סקרנים לדעת למה אני צריך כזו כמות. אמרתי להם שזה בשביל להרוג כושפים. הם צחקו, אני צחקתי, ואז חזרתי הביתה והכנתי את המלכודות. תנסה לעשות משהו כזה מטופש – ‘סנדלים’ – וכולנו הולכים פָייפֶן. נסה לברוח אחורנית; אתה תהרוג אותי ואת כולם.”
“אתה משקר,” דין אמר. “בדקתי את הבית בשביל למצוא מלכודות. לא ראיתי דבר.”
“ברור! למה שתחפש ערמת שמיכות מוזרה שנמצאת במרתף? בטח כשהיא לא זזה, מתקתקת, או עושה כל דבר חשוד?”
היא שמעה את נשימותיו של דין גוברות; האיילה ידעה שהממזר האדום דובר אמת. “ומה עכשיו? הא חכמולוג?” שאלה בעוקצנות. “אז עשית לנו תרגיל. נפלנו למלכודת שלך. איך אתה חושב שתשכנע אותנו לעשות משהו? למה שלא נקרא לתגבורת?”
הוא שלף אקדח. הממזר שלף אקדח. היא פשוט לא האמינה לזה. “מה?… אתה מודע למה שאנחנו, נכון?” שאלה בפליאה. “ואתה מאיים עלינו עם אקדח?”
“כן, למען האמת. כי כדי לאיים עליי, אתם צריכים את כל הגוף שלכם. בצער רב, הוא לא זמין כרגע.” הוא שם לב שחלקם החלו להחליק את ידיהם על פגיונותיהם. לילית’ ידעה היטב שהם ניתנים להשלכה. שום צורך בכושפות. היא עצמה הזדרזה לשלוף את רובה הנשיפה שלה, עד ששמעה את הנוקר באקדחו של הנביא. “אם מישהו מכם ינסה להשתמש בנשקיו, והמפקדת שלכם הולכת ביי-ביי.” הוא דרך אותו; נקישת הפטיש על הנוקר התעצם פי עשר באוזניה המפרפרות. הוא באמת הביא אקדח.
הם קפאו על מקומם, רועדים, ואט-אט השחילו את נשקיהם חזרה. כך גם היא עשתה… פרט ל-“סנדלים”, שעדיין לא הרפה מפגיונו. “אבל אותו אני לא אוהב,” הוא כיוון אותו על פיירקס, שגמע את רוקו. “יש לו מוניטין של טְרָאבֶּל-מֶיְיקֶר, והוא אוהב לחתוך אותי באמצע המשפט.” הנביא צדק. הוא נמצא בעמדת מיקוח קצת יותר טובה מהם. “אני לא כושף אפל, אני מודה. אבל היה כיף לשטות בכל השאר.”
לא משנה כמה ניסתה להתנער ממנו, פניו הרכות של אֶסְקוֹט נצרבו ככתם. לילית’ חייבת לסיים את זה. היא חייבת לחזור אליו, לו יהי מה. “אז מה אתה רוצה?” שאלה. “מה התחלת להגיד קודם?” היא לא האמינה שהמילים עלו בפיה. בחייה לא הושפלה בצורה הזו. צוותה אמנם מיוחד… אך הוא לא מיוחד מספיק למשהו כזה.
“או! סוף-סוף מדברים לעניין! פחדתי שנצטרך להמשיך עם המעגל-נָחוּגָה הזה. אז כמו שהתחלתי להגיד…
“השם שלי הוא קלייוטס, ואני הנביא האדום. הצעתי אליכם: אל תשתפו איתי פעולה, וכולנו נמות. תרגישו חופשי להרוג אותנו, כמו שאדון ‘סנדלים’ כאן הציע. אז כולנו בוודאות לא נראה את המחר. טוב, אולי אתם לא, סביר להניח שאני כן. יש לי כשרון כזה. או… וזאת רק הצעה, או…” הוא הרים את ידו כמבאר דבר, “אתם תחזרו לבוס שלכם. תספרו לו – לא יודע מה – אבל אל תספרו לו על מה שקרה. אתם תחזרו לחייכם הרגילים, בלי לשאול שאלות… והכל ייצא סבבה. אתם תמשיכו לחיות את חייכם, ואני אמשיך בשלי.”
“ולמה שנרצה לשתף איתך פעולה?!” פיירקס שבר את איפוקו תוך שהחזיר את פגיונו לחגורתו. רעד קטן חלף בלילית’ – פיירקס מתכוון לשרוף את כולם?
“אני שמח ששאלת! אם תשתפו איתי פעולה…” הוא שלף מחיק מעילו שלושה עדיים כסופים, “אתם תזכו בפרס מאוד מעניין. פרס שישווה לכם את הכוח לזה של כושף אפל. משהו שיגרום לנוכחות שלכם ב-SOM להיות קצת יותר… ברת נוכחות.” הוא התבונן ישירות בפיירקס, “ואולי אפילו תקבלו סוסים?”
“סנדלים” ליהט את ידיו. לילית’ ידעה; הוא מתכוון לחלץ את רגליו ולהתאבד. עיניה רותקו לכושף האש. נדמה שהוא כבר קנה את דעתם של נטשה ודין, ואט-אט טיעוניו החלו לקנות גם את דעתה. “מה אתם אומרים? תסכימו? יש לכם תמריץ טוב. ויש לכם סיבה לחיות, נכון?”
“בסדר!” נשברה לילית’, שהרגישה שעשתה את הצעד הכי מסוכן בחייה. היא לא תיתן לכולם למות. “בסדר. נעלים ממך עין.”
משהו בפיירקס הלחיץ אותה. הגִצים שהתלהטו סביב ידיו נגוזו… אך נשימותיו הזכירו לה מפוח גדול.
“אני שמח לשמוע!” הנביא זקר את סנטרו. “הו, ודבר אחד אחרון. אני צריך טובה קטנטנה, אתם מבינים? אני לא יכול פשוט לתת לכם להתרוצץ חופשי כך. כאילו, אני יכול, אבל אני לא רוצה.”
“אז עכשיו יש לזה גם מחיר?” שאלה האיילה בחשד. “לא מספיקים לך דמי השתיקה האלו?”
“לא,” ענה בחדות. “אני צריך טובה אחרונה, ואז אעזוב אתכם אחת ולתמיד. אתם מבינים, אני לא יכול להיכנס למבצר האור בעצמי, עד כמה שהייתי רוצה. יש בו משהו שאני צריך. תלמיד שנה שלישית.”
“אתה רוצה שנחטוף בשבילך תלמיד?!” פיירקס התנשף בפראות.
“לא בא בחשבון,” האיילה התנגדה. “אני בחיים לא ארד לשפל כל כך נמוך!”
“בחיי, כולה ביקשתי מכם לחטוף ילד,” הוא שילב את ידיו. “תחטפו אותו, תביאו אותו הנה, והדיל בינינו נגמר.” לאחר ששוב חזרה השתיקה – מוטיב בהחלט שכיח עם הקבוצה הזו – הוא פשוט נאנח. “זה לא כאילו שיש לכם ברירה, נכון? אתם חייבים להסכים. ואתם מתוגמלים. וכולם יוצאים שמחים! פלוס שלא נעים לי להגיד לכם… אם אתם לא תעשו את זה, מישהו אחר כבר יעשה את זה. ואתם תישׂאו באשמה. אז מה אתם אומרים?”
הוא יותר מדיי רהוט. זאת כנראה הסיבה שבגללה הָיימְלִין סירב לדבר… הבחור הזה פשוט משפיל אותם, אחד-אחת. בקלות. בלי להזיע. הוא רק דואג להישאר מוכן. אי אפשר לדעת איתו, ומסוכן מדיי מכדי לסרב. בפעם הראשונה בחייה, היא עומדת מול אדם שנולד להתמודד מולה. הכנופיות בגטו, לורד פָּיְירוֹ… הם רק אנשים חזקים בעמדת מפתח. הנביא תפר את מעשיו במיוחד למידותיה.
‘אם אֶסְקוֹט ילמד על-כך, הוא בחיים לא יסלח לי,’ חשבה בלבה, מרגישה כיצד התכווץ עוד-ועוד. “הבנתי… חדל,” פקדה על אנשיה. “אנחנו לא נתקוף אותו. הפסדנו ברגע בו נכנסנו לבקתה. אז מה התוכנית? את מי אתה רוצה שנחטוף? וברגע שזה יקרה, אתה מחויב להפסיק.”
“שבועת צופים!” הניח את ידו על לבו. “ובנוגע לילד… קוֹי לָמְבְּרֶדְג’.”
שתיקה קצרה השתררה. לשם הזה יש משקל גדול. הנביא נהג בחכמה על שלא נקב בו מיד. הוא לא סתם תלמיד. הוא בנו של רוברט למברדג’. אביו גיבור מלחמה, ובשנתיים האחרונות, קוי הפך לגיבור בעצמו. הוא אישיות חשובה וחזקה פיזית וחברתית. זה החל למצוא חן בעיניה פחות ופחות, אך היא אמרה זאת בעצמה: הם הפסידו ברגע שנכנסו לבקתה. ‘אוי אסקוט, לְמה נכנסתי?’ לילית’ חשבה, חשה כיצד לבה התכווץ לכדי חלקיק.
“אז מה אתם אומרים? שכולנו נישרף, או שתחטפו בשבילי איזה ילד ותקבלו פרסים מגניבים?”
האיילה לא התנגדה לחושיה. ככושפת אוויר, היא אפשרה לעצמה לשמוע את נשימותיהם של כל חברי צוותה. הדבר הקביל לשמיעת מחשבותיהם עבורה. נשימות נמרצות, שפולטות יותר דאגה מאשר נוחות. בדומה לנשימותיו של בעל חיים הלכוד בכלוב, צוותה הפך לחלק ממופע אימים קטן עבור הליצן המתועב הזה. היא עצמה את עיניה, ודמיינה בעיני רוחה את מחשבותיה הסותרות מתערבלות בסופה של אי-שקט.
“ובכן?” קולו של קלייוטס גרם לאוזניה לרטוט, רק מעצים את חוסר יכולתה לקבוע את ההחלטה. היא לא רצתה-
“תישרף!” קולו של פיירקס גבר. היא שמעה את הצליל שרגלו עשתה כשהִשתחלה החוצה מהמגף.
‘לא,’ המילה התעמעמה בעין הסערה שהתחוללה בה. היא חלצה בעצמה את מגפיה מרגליה. כושפת האוויר הצליחה לבצע את הצעדים והעמידות הדרושים, והשתמשה בטכניקה שמטרתה לרוקן את פיירקס מאוויר. בכל תנועת יד חשה כיצד שואבת את האוויר – את חייו – מריאותיו ודרך גרונו. היא הרגישה את היובש והמחנק שנותרו מאחור, ללא רוח חיים.
היא מעולם לא חשבה שתעשה זאת על מישהו מצוותה… אך חיי כולם הונחו על הכף, והיא לא תקריב אותם בגלל טעותו של אדם אחד.
גופתו התרסקה על הרצפה ללא רוח חיים. האיילה חשה את עורה מעקצץ בקצות אצבעותיה. לאחר תחושת נמלול מציקה, שריריה רפו בנמנום ולבסוף היא איבדה את השליטה על גופהּ. “פיירקס…” היא חשה את הנימים שבעיניה פועמים. “פיירקס… אני… אני מצטערת…” אמרה ורעדה ללא קץ.
“המפקדת…” דין כמעט לחש.
“כן,” היא רעדה. “הב לנו את התכשיטים. אנחנו נשתמש בכוחם. נחטוף בשבילך את הילד,” הצהירה וקרסה. ‘אסקוט… אני מצטערת…’
“שמח לשמוע!” ענה בחדווה, והשליך לעבר כל אחד מהם את השרשרות. “השתמשו בהן בחכמה. לא הכל במקום אחד.” לילית’ בכתה, וחשה כיצד חושיה נחלשים. “תישארו איפה שאתם,” אמר הנביא האדום והרים את המגב. “אני אדאג כבר לנקות פה. כדאי גם שתיקחו את המפקדת שלכם לטיפול, ההשפעות של הרעל עשויות להתברר כמאוד לא נעימות. אתם יודעים, מלוות במוות.”
מכאן היא התעלפה, ונתנה לחשיכה העמוקה של חוסר זיכרונה לשאוב אותה הרחק מתודעתה.

מבצר האור: הב הרשע השאול | האיילה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך