Dr_Ellert
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

מבצר האור: הב הרשע השאול | הָיימְלִין

Dr_Ellert 02/06/2019 88 צפיות אין תגובות
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

בחלקים הקודמים:
המפקדת לִילִית’ “האיילה” וצוות היסודות (פָּיְירֶקְס “סנדלים”, נָטשה “שמפו” ודִין “המלוכלך”) יצאו למשימה ללכוד כושף אפל מסוכן. “סנדלים” מטיל ספק במשימה ובבחירות של לילית’.
בינתיים קוֹי מצא את אוֹלֶאָן, והם בדרכם לשיעור עם לורד רָאוּ.

הָיְימְלִין,

יום שישי, 16 לדצמבר.

שעות הבוקר לא החמיאו לעורו החיוור של הָיְימְלִין. עיניו הסתנוורו, והוא נאלץ להטיל עליהן צל תחת כף ידו עטוית הכפפה. גלימותיו הארוכות והשחורות אכן שידרו כבוד, על כל אמרותיהן הכסופות. עם זאת… הן ספגו חום כמו תנור-בד מרושע. הוא הזדרז, ועשה את דרכו אל משרדו של לורד רָאוּ – ראש האבטחה של מבצר האור.
פרץ האדרנלין הניע את רגליו בצעדים מהירים, אך עקצוץ החרדה בגבו הרעיד אותן עם כל שעל. זה לא שכל יום מפקדך הראשי מזמן אותך לשיחה.
‘זה בוודאי בנוגע לכתבה בעיתון,’ היימלין חשב. ‘מישהו גנב את הקסדה של דְרָאגוֹש מהמתקן המאובטח.’
הקסדה של דְרָאגוֹש… חפץ אפל, עתיק, ומקולל. לא מסוג הדברים שרוצים לקרוא עליהם בבוקר.
ראשו של היימלין קדח. מה לו ולקסדה? שני דברים:
ראשית, הוא פיקד בעבר – אם כי לפרק זמן קצר – על האבטחה במתקן שהחזיק את הקסדה. במילים אחרות, הוא בעל ידע ברָזי האבטחה שלה.
שנית, גם הסיבה בעֶטייהּ “זכה” לפקד במתקן מלכתחילה: משפחתו. היימלין הוא נצר למשפחת נִילְסֶן, אחת ממשפחות כושפי-הלילה הבודדות שעדיין מעורבות בפוליטיקה. ‘המכתבים שקיבלתי מההורים… בוודאי לורד רָאוּ חושד שניסיתי למכור להם את הקסדה.’
הוא בדיוק עמד לעבור את הכניסה למבנה המרכזי: המגדל הגדול והכסוף במרכז המבצר. לאחר שנכנס, עצר מול מראה גבוהה כדי להתבונן בפניו. גשר אפו הישר הזדקר על גבי פניו הארוכות; היימלין סבר שהתארכו בכל שנה נוספת בה בילה במבצר. המקום הזה לא עשה לו טוב, אך לא היה לו אכפת. אף מקום לא עשה לו טוב. לפחות במבצר נשאר קרוב לאושיות חשובות כמו לורד האופל או מנהל המבצר.
הוא חלף על פני כמה מסדרונות: מעברים למגורי הקבע, חדרי מלחמה, קפיטריה ולקומות העליונות. המבנה המרכזי למעשה לא היה מבנה גדול עד-כדי-כך. כל יושבי המבצר התגוררו בחומותיו הכפולות בלאו-הכי, והעבירו את מרבית חייהם מגנים עליו – תרתי משמע.
כשהמשיך מעלה אל המשרד, הוא בדיוק נתקל באדם בעל פנים מרובעות. צלקת ירדה ממצחו אל גשר אפו, חוצצת בין שתי גבות עבות. הוא לבש את אותן הגלימות כמו היימלין עצמו. “איחרת. אל תגיד לי שרק עכשיו הודיעו לך,” אמר מרובע-הפנים ונד בראשו.
“לוּ רק יכולתי,” היימלין ענה וחייך.
הם הגיעו לדלת משרדו. זה משעשע; לשכתו של מנהל המבצר עמדה ממש לצדה. דלתותיה גדולות ומפוארות, ומספרים שמעולם לא הוחלפו מאז המבצר הוקם. דלתו של ראש האבטחה לעומת זאת… הדלת שחורה, וזאת העובדה הכי מרתקת לגביה.
“אתה יודע שהוא הולך לדבר איתנו על הכתבה, נכון?” היימלין שאל.
מרובע-הפנים הנהן, ונקש על הדלת. “כנסו,” קול אמר מהצד השני.
משרדו הורכב בעיקר מארונות עמוסי תיקיות, שולחן כתיבה גדוש טפסים מבולגנים, וחלון פתוח שהשקיף אל החצר הגדולה. גבו פנה אליהם. הלורד האפל סקר את הנוף, כך שגופו חסם את קרני האור הפולשניות. על שולחנו נח גיליון הבוקר של “ידיעות אֶלְוָואנְדֶר”. התאריך נכתב באותיות קטנות, בראש העמוד: יום שישי, 16 דצמבר, שנת 2011. מתחת לפרשות השחיתות והתדרדרות הגטו באלוואנדר תחתי, כותרת קטנה הסתתרה לה: החלק האחרון בשריון דראגוש נגנב!
“לפני שתתחיל-” היימלין ניסה להגיד, לא לפני שראו קטע אותו.
“מתי התחלת את פרק המשימה שלך במתקן DR-1?” שאל, והסתובב. “אני יודע שלאחרונה קיבלת כמה מכתבים ממשפחתך. אתם רוצים להשתלט על הנכס של אלוואנדר, זה העניין?”
עוד לפני הפגישה, עוד לפני שיצאה הכתבה, הוא פחד שהיום הזה יגיע. כשאתה נולד למשפחה כל-כך מעורבת בפוליטיקה ופעם אחת משרת במקום חשוב…
“אדוני הלורד,” היימלין שקל את מילותיו בזהירות, “אתה בוודאי יודע שלא השבתי לאותם מכתבים. אם אתה סקרן, תוכנם לא כלל משהו על השריון של דראגוש. בעיקר תחנונים שאחזור למלא איזה תפקיד שהבטיחו לי במשרד הפנים.”
“ואתה מעדיף להישאר במבצר ולתת לי דין וחשבון, במקום לשבת במשרד חשוב?”
עיניו השחורות של ראו ננעצו כה חזק בהיימלין, עד שתהה אם השתמש בהן כדי לקלף את עור נשמתו.
“כן. תאמין לי, אני מעדיף לנהל שיחות כאלו איתך כל בוקר מאשר לעמוד בציפיות של משפחת נילסן.”
לורד האופל התבונן במרובע-הפנים. “ואתה? לך יש מושג?”
היימלין נשף לרווחה בעוד שמרובע-הפנים הרים את כתפיו. “לא יותר ממך, אדוני.”
“קודם אתם נכשלים במשימה בפונדק ואז…” הוא הצביע על הכותרת. “מנהל המבצר מודאג מהחדשות הללו, ואני מסכים. רמת האבטחה במתקני השריון כמעט משתווה לזו שבמבצר.” ראש האבטחה גזר את הכתבה המלאה ממרכז העיתון, ותלה אותה על לוח שַׁעַם לצד שלוש כתבות נוספות על חלקי השריון. “מישהו עבר כברת דרך, והתאמץ מאוד כדי לחבל, לשחד אנשי מפתח ולסכן את עצמו בתהליך… בשביל להשיג משהו שהוא לא יכול ללבוש.”
השריון של דראגוש… האגדות מספרות שכל מי שלובש את חלקיו ביחד הופך לכל-יכול, אך במחיר כבד. היו כמה ניסיונות במאגיה אפלה כדי לנטרל או לבחון אותו. כולם העלו חֶרֶס כמובן. כשהיימלין אִבטח את הקסדה, נתנו לאסיר על תנאי לחבוש אותה. לוּ שרד את הקסדה, היה זוכה בחנינה. זה נגמר רע. ראשו נמס. הוא זכר את שברי קליפת הגולגולת נסחפים במורד אשדי דם וריבת מוח.
“אולי למכור?” בעל הפנים המרובעות שאל.
“זה למה אתה כאן, הָיימְלִין. לך עדיין יש קשרים באצולה. אם משפחתך לא אחראית, הם אולי שמעו משהו?”
“למשפחה שלי יש מספיק כסף גם בלי למכור פצצות,” ענה ומשך באפו. “לא שמעתי משהו, אדוני. רק הכתבות בעיתון.”
“אני מבין,” הוא משך בשולי גלימתו, והסתובב חזרה אל החלון. “גם הרוּנוֹת הארורות האלה, גם השריון של דראגוש…” הוא נאנח. “וכשחשבתי שהבעיות שלי נגמרו עם שבעת אדוני האופל. אתם משוחררים בינתיים. אני לא אהיה זמין בשעה הקרובה.”
“לורד ראו!” שניהם קראו בהצדעה, קדו ויצאו.

לפני שממש חזרו אל החצר המרכזית, היימלין עצר מול הראי. הוא האמין שפניו התארכו. “לא בריא לי, העסק הזה,” ליטף את שיערו המסורק. “לא בריא לי.”
“מצאת שם משהו?” שאל אותו שותפו בעוקצנות, עוצר ומתבונן בפניו המצולקות. “כל מה שאני רואה זה את העבר.”
“אני רואה את העתיד,” ארוך הפנים אמר, “והוא לא מזהיר.”
לאחר שיצאו, השמש חזרה לסנוור את הסוכן הוותיק. “קדימה, נחזור למשרד. יש כמה דברים שצריך לעבור עליהם.”
“יש לך כבר תיאוריה?” מרובע-הפנים שאל בעוד קרני השמש שטפו את צלקתו.
הם חלפו ביעף על פני התלמידים השונים. גלימות אדומות, כחולות, חומות וטורקיז התערבלו לנגד עיניהם, כפסיפס עשוי בד. “כן… ולא. זוכר את מבחני הקבלה למבצר ב-2009?”
מרובע-הפנים בלע את צחוקו. “זה היה קרקס.”
“היו שם שניים שבלטו במיוחד. הנער ההוא עם השיער הכחול, ועוד אחד…”
“כן, אני זוכר משהו כזה,” שותפו הרהר בקול.
“קוֹי לָמְבּרֶדג’. הוא והחברים שלו עשו למבצר די-הרבה בעיות.”
לאחר שנכנסו למסדרונות החומה מהשער המערבי, הם עשו את הדרך אותה עשו יום-יום אל משרדם. את דלתם הצנועה עיטר שלט:

צוות היימלין
הָיְימְלִין נִילְסֶן, ראש-צוות
שָיְילוֹק קְרוֹפוֹרְד, סוכן

הם סגרו אותה אחריהם, והתיישבו. המשרד הזכיר במעט את האחד של ראש האבטחה: מבולגן יותר, מלוכלך יותר, אבל ביתי בהרבה. לצד “ידיעות אלוואנדר” שנח בקיפול על שולחנו, היימלין סידר דו”חות ישנים על רונות בארצות השכנות. התיקיות הפתוחות חשפו צילומים של אתרים שונים בעולם. היימלין תופף עליהן באצבעותיו.
“קוֹי לָמְבּרֶדג’. גיבור המבצר. במבחן הקבלה הוא השתמש בטבעת, שיילוק. לא כולם שמו לב. אני בא ממשפחה של ירושות מהסוג הזה. אני יודע לזהות טבעת מקוללת כשאני רואה אחת. כל כושף אחר היה מת אחריי שימוש בה.”
“מאיפה הוא השיג אותה?”
“זה לא משנה כרגע. למיטב ידיעתי, ראו לא החרים אותה. כבר אז ידעתי שמשהו מסריח קורה שם: הוא כנראה בן טיפוחיו של ראו.”
“אתה חושב שראו והילדים קשורים לשריון של דראגוש, וראו מנסה להפיל את זה עלינו?”
“אין סיכוי. כבר היינו עם ראו במצבים שבהם הזדמן לו לבגוד במבצר. הוא נקי כמו שירותי נשים האיש הזה,” אמר, נשען אחורה על כסאו, והצליב את רגליו על השולחן.
“לא המטאפורה שהייתי הולך עליה,” בעל הצלקת אמר. “לא כל אחד יכול ללבוש את השריון של דראגוש, נכון?”
ריבת מוח. עד שהצליח לשכוח את הזוועה. “לא. סמוך עליי.”
“אם לא ראו… אתה חושב שקוי הזה גנב את חלקי השריון?” שיילוק שאל.
“לא,” היימלין ענה תוך שהרהר בקול. “הוא בן טיפוחיו של ראו. אם ראו יגלה שהוא הגנב, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יעשה לו,” גבו הִתקער בצמרמורת. “חוץ מזה, יש לו את הטבעת. מה איתך, שיילוק? היית מוכן לענוד אותה בשביל הכוח שהיא אוצרת?”
“מאגיה אפלה זה לא הקטע שלי,” ענה וצחק.
“לך תדע, אולי יבוא היום ונצטרך,” היימלין אמר ושלף חפיסת סיגריות. הוא ניער מתוכה מקל קטן ולבן, אותו תחב לפיו.
הסוכן הוותיק יישר את שולי שיערו, בעודו בוחן את הדו”ח על הרוּנוֹת: קווים, שהזכירו אותיות מרובעות ומשולשות גסות ועקומות. הן שורטטו לצד תמונות של צמתי דרכים, גורדי שחקים, חופים, עתיקות היסטוריות וקרחות יער.
“למה יש לי תחושה שהשבוע הקרוב הולך להיות מופלא?”
הוא הדליק את מקל הסרטן הקטן, ולקח נשימה עמוקה.

מבצר האור: הב הרשע השאול | הָיימְלִין
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך