Dr_Ellert
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

מבצר האור: הב הרשע השאול | קוֹי

Dr_Ellert 14/10/2019 42 צפיות אין תגובות
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

בחלקים הקודמים:
במהלך האימון עם ראו, קוֹי ואוֹלֶאָן למדו ממנו על הרוּנוֹת ועל גניבת השריון של דְרָאגוֹש.
המפגש עם קֶלִייוֹטְס זעזע את דִין “המלוכלך”, בזמן שלִילִית’ “האיילה” מעולפת ופָּיירֶקס “סנדלים” מת. נָטשה “שמפו” מפקסת אותו והם קונים מסכות לקראת החטיפה של קוי.

קוי,
יום שישי, 16 לדצמבר.

המידע שלורד רָאוּ נתן לקוי לא הפסיק להטריד אותו. ‘גניבת השריון, הרוּנוֹת… למה יש לי תחושה שזה לא נגמר שם?’
קוֹי, קָייל, אוֹלֶאָן, אֶלֶן ואָייבֶן התבוננו בעת-ליל מבעד לחלונות המבנה הכסוף המרכזי באחד ממעברי המדרגות. אור כסוף ורך נשבר פנימה דרך הזכוכית לאלומה מרוצפת חלקיקים זרחניים. הדשא והשבילים הנשקפים עממו בנוגה מחווירה, כעת התרוקנו מתלמידים והתמלאו בצללים ארוכים.
“לא הבנתי,” קוי שמע את אלן בְּרָייט, התאום השמח ובהיר השיער. “התקבלת או לא?”
בבואתו העמומה של אייבן השתקפה על החלון, מורכבת משברי צבעים דהויים. התאום הקודר הרים את כתפיו.
“אומרים שהמיון יכול לקחת ימים,” קייל החל להגיד, לא לפני שאולאן התפרץ.
“אם היו רוצים אותו היו לוקחים אותו. הוא בטח הפחיד את הבוחן.”
“אתה כל-כך מלא בשטויות!” אלן נזף בנער כחול-השיער.
‘ראו אמר שאי אפשר ללבוש את השריון,’ קוי המשיך לתהות בראשו. ‘רק כושף אפל חזק יכול ללבוש אותו…כמו ראו. אני אשמח לראות את הגנב שינסה לאלץ אותו ללבוש את השריון!’
“קוי?” קייל שאל וחייך תוך שיישר את משקפיו. “הכל טוב?”
“עד שאחד מכם חושב, אתם פשוט חייבים להפריע לו,” אולאן אמר.
קוי שם לב שקייל עמד להתפרץ, והזדרז להגיב. “כלום. אני רק… זוכר את השנה הראשונה?”
לאחר שקייל הנהן, קוי המשיך. “יש לי שוב את התחושה הזו. משהו רע עומד לקרות. גדול… גדול ורע.”
“ברוך הבא לעולמי,” אייבן אמר את הדבר הראשון זה עתה בשיחה.
“אתה חושב שזה קשור למה שראו אמר?” אולאן שאל בהרמת גבה. “כנראה שלא הקשבת לו נכון: אף אחד לא יכול ללבוש את השריון!”
“מה?” אלן שאל, חשש צרוד עלה ממנו.
“זה לא העניין!” קוי לא איחר להתלהם. “גם הרונות… הם מגששים באפלה!”
“אל תיתן לזה לרדת לך מתחת לעור. אתה – אנחנו – לא חייבים לחקור את זה. זה לא חמוּר, וגם ככה כל העולם ואשתו מתעסקים עם זה גם בלי העזרה שלנו. קוי… בבקשה אל תבחר בזה.”
“בהחלט שמעתי אותו,” קוי חצה את חבריו, שעדיין ניסו לעכל את מה שקורה, עד שהגיע לאולאן, כחול-השיער החצוף. “אני יכול להתעלם מהקריאה… אבל כל האימונים הקשוחים מהתקופה האחרונה… אני מרגיש כאילו חרב דָּמוֹקְלֶס מתנוססת מעל ראשי, מחכה ליפול.” מששם לב שכולם התמקדו בו, קוי חצי-חייך ושפשף את שיערו השחור. “משהו רע מתקרב,” הסביר לשאר המבולבלים, “משהו שאני יכול למנוע… ואני רוצה למנוע. למדתי כל-כך הרבה בשנתיים האחרונות… אני מעדיף להתכונן לקראת הסערה שתבוא, לכשתבוא.”
“איזו סערה?” אולאן נחר בבוז. “אנחנו לא יודעים כלום. הם לא יודעים כלום!”
קוי נאנח. “אין להם מושג אם זה טוב או רע. הרשע מהסוג שאנחנו נלחמים בו מחכה בסבלנות ארוכה עד שהוא מקבל הזדמנות לתקוף. ברגע שמי שגנב את השריון של דְרָאגוֹש יחזור-”
נקישות תיפוף מגפיים צבאיות מילא את גרונו של קוי בחרדה. צמד גברים, ככל הנראה בגיל של מוריהם, סיים לעלות במדרגות אל חדר-הסתעפות המדרגות בה כל החבורה נכחה. הם לבשו מדי SOM… אבל במקום גלימות אפורות, הן היו שחורות. אמרות כסופות הידרו את שוליהן, וכן גם תג היחידה הרקום.
האחד היה בחור צנום בעל פנים ארוכות; אפו ישר ובשערו שביל בצד. השני נמוך ממנו בעל גוף מוצק. צלקת ארוכה חצתה את פניו ממצחו ועד מורד אפו בעקמומיות.
הבחור הצנום דיבר. “השריון של דראגוש?” הוא שאל תוך שפשפש בגלימתו אחר דבר-מה. “קוראים הרבה עיתונים?”
קוי קפא, ושם לב כיצד פניו של אולאן התעוותו בחריצי משטמה. “בדיוק דיברנו על SOM…” חרק בשיניו.
“באמת?” מלמל עד שלבסוף מצא את מבוקשו. הסוכן שלף חפיסת סיגריות, ותחב אחת לפיו.
“הלכתי היום למבחני המיון,” אייבן ענה.
הסוכן נהם והנהן. הוא שלף מצית, ולפני שהספיק להדליק את התענוג הלבן והקטן, קיבל כחכוח משותפו. “מה? אסור גם פה?” שאל, עד שעיניו נתקלו בשלט. “קיבינמאט…” התמרמר וקיפל את כל העסק חזרה.
אולאן תפס את ידו של קוי והתכוון ללכת, אך הסוכן הצנום המשיך בדבריו. “קוי לָמְבְּרֶדג’?”
“כמה מפתיע! השטינקר יודע איך קוראים לך!” אולאן התפרץ בזעם.
“השטינקר יודע הרבה יותר.” הוא שמר על קור-רוח ושילב את ידיו. “בבקשה, תמשיכו. עמדתם להגיד משהו על השריון של דראגוש.”
“לא משהו שצריך לעניין אותך,” אולאן חצי-חייך.
“נראה בנוגע לזה,” הסוכן בעל הפנים הארוכות אמר. “מה אתם יודעים על השריון של דראגוש?” שאל ויישר את גלימותיו.
השאלה אמנם פנתה לכולם, אך קוי ידע ששאל אותו אישית. “רק שכל מי שלובש אותו מת,” קוי כחול-העיניים אמר ועמד פנים-אל-פנים מול הסוכן. “ומי אתה, מר. סוכן?”
משהו בארשת פניו של הסוכן העביר צמרמורת בקוי. כאילו הוא מסתיר הרבה יותר ממה שהוא מראה. כמו לורד פָּיירוֹ, אם כי באורח רדום יותר. פיירו, ראש בית האש, הוא כמו חיה האורבת לטרפה… הסוכן הזה שידר משהו שמזכיר יותר שדה מוקשים; מחכה שתעשה את הטעות הראשונה שלך.
“הָיְימְלִין. וזה שָיילוֹק, השותף שלי. שמך הולך אחריך, קוי; גיבור המבצר; מביס ‘הילדים’; בנו של רוֹבֶּרְט למברדג’… ועכשיו, מוצא השריון האבוד?”
“המפקד שלכם שלח אתכם,” אייבן קבע. “לורד ראו.”
אלן, התאום הבהיר, קפץ על מקומו. “אייבן…” לחש.
“לא, לא… כלומר, הוא כן המפקד שלנו, אבל לא הוא שלח אותנו. לפחות לא אליכם. בואו נחסוך את העמדות הפנים.” היימלין אמר צעד קדימה.
אולאן כחול-השיער זינק וחצץ בינו לבין קוי כחול-העיניים.
“אתה חושב שאני מתכוון לאיים,” אמר הסוכן עם האף הארוך ונד בראשו. “לא. אני באתי לעשות סדר. אני לא יודע בדיוק מה לורד ראו מלמד אתכם באימונים, או לאיזה משימות הוא שולח אתכם-”
“ראו לא שולח אותנו למשימות,” אולאן סינן בין שיניו.
היימלין הצנום הרים את כתפיו. “קאפיש. אני לא יודע מה המעורבות שלכם בשריון, אבל זה נושא קצת רגיש. זה מושך הרבה תשומת לב. אתם מסכנים את עצמכם: במקרה הטוב, השעיה מהמבצר. במקרה הרע…”
“אנחנו לא מפחדים,” אולאן שילב את ידיו, “אבל זה לא משנה, כי זה לא מעניין אותנו. גם ככה זה יותר מדיי טרחה. ניתן למשרתות לנקות את הבלגן שעשו.” הנער כחול-השיער חייך במלוא-שיניו.
“אני לא אמרתי שום דבר כזה!” קוי רטן ומשך אליו את אולאן.
היימלין חייך ונד בראשו. “הייתי אומר שהזמן דוחק, ילדים. אתם צריכים לבחור. בחרו בחכמה.”
קוי חש את לבו פועם. הוא רצה לענות, אך מבטו הצולב של אולאן – אולי חברו הקרוב ביותר במבצר פרט לקייל – ייסר אותו נואשות.
“אני…” קוי כחול-העיניים מלמל, עד שרעש נוסף של תיפוף נעליים צבאיות התגבר במעלה המדרגות וקטע אותו. סוכן נוסף בעל מדים אפורים ניגש אל היימלין. פניו הוסתרו תחת עלטת הברדס, אם כי זקנו הפראי והסבוך הציץ החוצה. על שרוול גלימתו הימני רקום סמל יסוד האדמה, משולש חום הפוך אותו חוצה קו אופקי.
משהיימלין זיכה את הסוכן השלישי במבט מבולבל, הוא קיבל ממנו תשובה בהולה. “תצטרף אליי לספרייה, זה חשוב. זה לגביי ‘האיילה’.”
היימלין הנהן. “אני מיד בא,” השיב וחזר אל קוי. “לו תבחר להמשיך לחקור, קוי… זה לא יסתיים בהשעיה בלבד.”
“אתה באמת מנסה לאיים על ילדים?” אולאן הסתובב אליו ושאל בחצי-חיוך.
“נו,” הסוכן הצנום נד בראשו, אפו מתיישר בכל זווית, “בינינו, ילדים רגילים לא מסכנים את חייהם.”
הסוכנים פנו משם חזרה במורד המדרגות, והשאירו את החבורה לבדה, על-יד החלון.
“אז…” אולאן החל להגיד והתקרב לאייבן, “פשוט תודֶה שלא התקבלת.”
קוי חזר לאלומה, ונתן לאור לשטוף אותו בנוגהּ הכסוף. הוא הביט אל המדשאות החשוכות, אשר אט-אט איבדו מגוונם הקסום והמנצנץ. ‘אני…’ הרהר וגמע את רוקו.
“אנחנו לא צריכים את זה,” אולאן פנה אל קוי משיחתו עם אייבן. “אתה לא צריך את זה.”
כחול-העיניים נאנח. “טוב…” מלמל. ‘ספרייה…’ קוי חשב על מה שאמר הסוכן ההוא עם הזקן הפרוע. ‘אקפוץ מחר לספרייה, רק ליתר ביטחון.’

מבצר האור: הב הרשע השאול | קוֹי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך