Dr_Ellert
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

מבצר האור: הב הרשע השאול | קוֹי

Dr_Ellert 03/11/2019 31 צפיות אין תגובות
כל הזכויות של מבצר האור וכל הנוגע אליו שמורות למשתמשת siro028@ [וואטפד]

בחלקים הקודמים:
קוֹי וחבריו (אוֹלֶאָן, קָייל, אָייבֶן ואֶלֶן) פגשו בהיימלין ושותפו שיילוק. קוי הבין שהוא בפרשת דרכים: האם לחקור את היעלמות השריון, או לא. למורת רוחו של אולאן, קוי מחליט שכן.
בהלוויה של פיירקס, גם פיירו וגם רָאוּ דוחקים בלילית’ לספר את האמת. היא ממשיכה להסתיר אותה, ובביתה מתדרכת את צוותה לרגל אחריי קוי וחבריו.

קוֹי,
יום שבת, 17 בדצמבר.

קוֹי פתח את דלתות הספרייה; ריח טחב מעופש מיד דגדג את אפו. שקט שרר בין מדפי העץ הגבוהים, שהסתעפו כמבוך בחדר הרחב. נרות מפוזרים מקצהו האחד הובילו עד לדלפק ברחבת הכניסה. מאחוריו, הוא נתקל באדם האחרון שאולי העלה על דעתו: בן-דודו של קָייל, בוגר המבצר מיסוד האדמה, אֶנְגֶ’ל. וככה הלכו תוכניותיו לשמור על חשאיות בכל הנוגע לחיפושיו סביב השריון או הרוּנוֹת.
למעשה, הוא דיי בנה על חשאיות. הדבר האחרון שהוא רצה זה שאוֹלֶאָן יגלה, בגלל הסצנה שעשה לו אמש. הוא שנא להתגנב ככה מאחורי גב חברו הקרוב ביותר במבצר… אבל המיזנתרופ האגרסיבי הזה לא הותיר לו ברירה.
עד כה מזלו שיחק לטובתו. מסיבה כלשהי כושפים רבים מהמבצר, כלל ראשי הבתים, מנהל המבצר, לורד רָאוּ, ואפילו כמה אושיות שקוי לא הכיר… כולם נכחו הבוקר בהלוויה באנדרטה לחללי המבצר.
הוא לא תיאר לעצמו שביום שבת בבוקר ייתקל בבן-דוד של קייל, דווקא כאן, מכל המקומות.
“ולרגע חשבתי שאני היחיד שבא הנה,” אנג’ל חייך ונשען אחורה מאחורי דלפק הכניסה. “נדמה שעוד אנשים במבצר יודעים לקרוא.”
“אתה מתחיל להישמע כמו אולאן,” קוי השיב.
“ההומור שלו מדבק, אני מניח,” אנג’ל אמר ושפשף את עורפו. הבחור דומה שתי-טיפות מים לקייל, אלא רק שהוא נטול משקפיים ועיניו בגוון דבש, בניגוד לחום הכהה של בן דודו. אה נכון; הוא גם מבוגר מקייל בשנתיים. “אז מה מביא אותך לספרייה? בבקשה תגיד לי שאתה בא הנה הרבה ופשוט לא יצא לי לפגוש אותך כאן לפני.”
“אני אפילו לא ידעתי שאתה בתורנות,” הנער כחול-העיניים אמר ושינה את כיוון השיחה.
“כן… יש הלוויה, אז הספרן ביקש מהבתים לנדב מישהו. כרגיל, לורד רוֹק יצא סמרטוט… אז אני פה.”
“אנג’ל… אני צריך טובה,” קוי כחכח בגרונו ורכן קדימה. “אני לא רוצה שידעו שאני כאן,” לחש.
“קוי לָמְבּרֶדג’!” אנג’ל מרח על פניו חיוך גדול, “ועוד הוא אומר לי שאני מתחיל להישמע כמו אולאן!”
“בבקשה! אם החמור יגלה, הוא יהרוג אותי.”
“אם זה מנחם אותך, סביר להניח שהחמור יודע שאתה כאן.”
“הוא… לא. וידאתי.” הוא לא האמין שהמשפט עלה מפיו.
“זה מה שאתה חושב,” נד בראשו. “אתה עשוי להתפלא עד כמה הוא חושב עליך ביום. אז דבר אליי ילד פלא – מה אתה מחפש?”
הנה זה בא. “השריון של דְרָאגוֹש.”
אנג’ל זקר גבה ורכן קדימה. “לא פלא שאתה לא רוצה שאולאן ידע,” אמר. “הבנתי שירדת מזה?”
“בבקשה…” הנער כחול-העיניים לחש, “אני אעדכן את אולאן, אם אמצא כאן משהו מעניין. מבטיח.”
“אתה מוזמן לחפש, אבל אני בספק אם תצליח. SOM והממשלה דיי מצנזרים כל מה שנוגע לשריון. אבל שיעור היסטוריה לא יזיק לחכמולוג כמוך שחושב שיכול להסתתר מחבריו הכי טובים. אגף היסטוריה, זה בהמשך ימינה, ליד תרבות ואומנות. חפש את הכרכים של ווּלְדוֹרְף בן-מלך, ‘התקופה המוארת’, זאת נקודת התחלה טובה.”
“תודה,” סקר את האזור המדובר, ואז רכן בחשש, “ודיסקרטיות?”
“בהצלחה בחיפושים, למברדג’. אם אחפה עליך זה לא בגלל אולאן… אלא בגלל קייל.”
קוי נשף לרווחה והתקדם אל עבר אגף ההיסטוריה.
דחוק בפינה, על-יד חלון צוהר צר, נמצא מדף עמוס בצפיפות בכל עשרים ושישה הכרכים של “התקופה המוארת.” במהלך השנים האחרונות קוי למד במבצר, בין היתר, גם היסטוריה. במשפט אחד? ימי הביניים לא היו כיפיים. מלחמות, מאבקי כוח, מלכים קמו ונפלו בן לילה. אבל הוא לא זכר מישהו בשם דראגוש, או שריון מסוכן.
כשהגיע לכרך ד’, הוא נשען תחת הצוהר וחשף את הכתוב אל אור היום. ‘דראגוש… דראגוש… דראגוש!’ הוא עצר על העמוד שלו… ואולי הדבר הראשון שראה: שרטוט ארכאי של מה שככל הנראה חלקי השריון.
מכף-רגל ועד ראש, פלדה שחורה כיסתה את כל הגוף. פינות מסוימות חודדו בו לכדי קוצים, וקסדתו השוותה לו מראה של חיה שטנית. קרן קטנה וקרן גדולה הזדקרו מכל עבר בקסדתו, ומה שנראה כמו שיניים, בלטו בעקמומיות בשוליה התחתונים.
‘שיא התקופה המוארת. הוא חי לפני אלף שנה,’ קוי סיכם את המידע מהעמוד בראשו. ‘דראגוש “אדום העיניים”.’ קוי צחק בלבו. ‘זאת תכונה אחת שאני יכול להצמיד לאיזה לורד אש אחד שאני מכיר.’
הוא המשיך לרפרף בטקסט, מחפש אחר מידע. ‘המלחמה של דראגוש… אין כאן כמעט מידע בכלל. הוא הקים מאחז בהרים האפלים, ונחשב לגנרל מטיל מורא. אבל אין כאן עובדות, בעיקר התייחסויות…’
הוא עצר על משפט, ממש תחת הסעיף “תיאוריית האלמוות”.
‘נאמר שדראגוש חי על פני פרק זמן רב יותר בשל חשיפה למקור מיוחד של מאגיה אפלה… תיאוריה שהעלה כושף האור ווּילָרְד אך הופרכה מהר על-ידי עמיתיו עוד בימי חייו… וזהו. אין כאן מילה אחת על השריון.’ קוי נאנח וסגר את הספר. ‘זה מבוי סתום.’
הוא החזיר את הכרך למדף, וכשהתקדם חזרה אל היציאה מהאגף, נתקל אולי באדם הראשון – בצער רב – עליו חשב. לורד האש פָּיירוֹ.
‘מיליון דולר?’ קוי חשב ועצם את עיניו. ‘לא? לפחות ניסיתי.’
פיירו עיין בספר אשר על כריכתו חקוקות האותיות הכסופות: “תולדות מבצר האור, כרך ו”.
כשניסה להתגנב מאחוריו, פיירו שאל, “יצא לך לבקר איי פעם במרתפים העתיקים של המבצר, קוי?”
“לורד פיירו,” קוי מלמל והשתדל לחייך. קשה להפגין אושר בנוכחותו.
“בדיוק עכשיו חזרתי מהלוויה, אז חשבתי לעצמי: פיירו, למה שלא תלך למקום שהוא לא פחות מת? הספרייה!”
“חה…” קוי מלמל, או לפחות ניסה לצחוק. פעם אחת הוא מנסה לשמור על חשאיות, וכל האנשים בעולם באים אליו.
“לא ענית על שאלתי,” פיירו הראה לקוי את העמוד אותו קרא: הערך של ווילרד הראשון, כושף האור. תצלום פסלו של ווילרד עיטר את העמוד הסמוך, אותו פסל עם חרב.
קוי נזכר כיצד קייל ניסה לשלוף את החרב… אך לא משנה כמה כושפות מים או כוח הפעיל, החרב נשארה בידו של ווילרד. מעולם לא שלפו את חרבו של ווילרד מהפסל – עוד ערך בתולדות המבצר, תרתי משמע.
“אה… כן,” קוי מלמל. “למען האמת הייתי שם אתמול.”
“והיום אתה כאן, באגף ההיסטוריה. מעניין מאוד. לא ידעתי שאתה חובב היסטוריה.”
“באמת שמעתי שהייתה איזו הלוויה, לשם הלכת?” כחול-העיניים שאל. מחליף נושא, מחליף מזל?
“כן… מַכָּרה הספידה חבר קרוב, והגעתי כדי לנחם. זה בא עם התפקיד. אז מה קראת שם?”
“התקופה המוארת-”
“אה, התקופה המוארת,” פיירו קטע אותו והנהן. “אומרים שכושף האור השתמש באותה החרב שראית במרתפי היין. הוא נעזר בה כדי לחולל נסים ולהביס את המלכים הסוררים.” הוא סגר את הספר בטריקה, ויישר אליו את מבטו. “אתה לא הראשון שמתעניין בתיאוריית האלמוות,” הנהן והחזיר את הספר בו עיין למדף.
“כן…” קוי חייך ונשף לרווחה, “זה.”
“רבים חיפשו את המתכון של דראגוש, אבל יש לי חדשות רעות בשבילך.”
“תן לי לנחש: זה אפשרי, למרות שהספר אומר שלא?” קוי שאל ושילב את ידיו.
“בוודאי שזה אפשרי,” ולראשונה בשיחה נסך חיוך על פניו, “אבל זה עבד רק פעם אחת. לדראגוש. וגם אז, כושף האור קטל את התִפלץ, כנראה בעזרת אותה החרב שפסלו מחזיק.”
‘האלמוות…’ הנער גרד את שיערו השחור, ‘זה למה גנבו את השריון? להשיג ממנו חיי נצח?’
קוי כחכח בגרונו. “אז איך אתה יודע שזה אפשרי?”
“אני חושב שזה השלב, נערי, בו אתה מתוודה על כך שאתה מרחרח סביב השריון של דראגוש, למרות שנאמר לך במפורש להפסיק.” עיניו האדומות של לורד האש נצצו בניצחון אדום.
והנה הלכה לה החשאיות, באופן רשמי. השטן הזה בטח יספר לכולם. היה נעים, חשאיות.
“אם כבר שרפת אותי – אפרופו משחקי מילים – אולי תוכל לספר לי משהו על השריון או על הרונות?”
“ולמה שאעשה את זה?” שמר על חיוכו. “נערי, אני חושב שאתה לא מבין איך סטטוס-קוו עובד.”
העלבונות שלו הם כמו של אולאן, אבל על סטרואידים. “לורד פיירו, בוא נדבר בכנות: אתה הולך לספר לראו, הוא יעניש אותי, אתה תמשיך לרגל אחריי אנשים ולהתנשא מעל כולם, ואז אני אמשיך לחפש ולעשות דברים חתרניים, ואתה תספר לראו… והמעגל חוזר חלילה. אז אולי פשוט נחתוך ישר לעיקר?”
“הדור הזה, בחיי,” פיירו לקח את קוי לפינה שמתחת לצוהר. פניו של פיירו קרנו לאור היום… ונדמה שחשפו את האנושיות שלו. “לא רק שלא אספר לך, קוי למברדג’, אל תשכח שאנחנו זוכרים את כל הפעולות שלך במבצר מאז שהגעת. אתה עדיין על תנאי, במיוחד עם כל ההתפרעות שלך סביב ‘הילדים בסימן הירח’ ואֶוֶורֶיְין. כרגע אתה הולך על חבל דק, וחבל. עבדת כל כך קשה כדי להיכנס הנה, אל תקלקל את זה. אני בטוח שלורד ראו ישמח אם תחזור הביתה.”
‘הביתה… זה רעיון. אני אוכל להמשיך לחקור באֶלְוָונְדֶר.’ קוי הנהן. “אתה צודק, לורד פיירו. אני מתנצל.”
“מה?” התפלא. “מי אתה ומה עשית עם קוי למברדג’?”
“אני חושב שאלך לדבר דווקא עם ליידי סִירוֹ.”
“נשמע כמו רעיון טוב,” הנהן ויישר את גלימתו. “תואיל למסור לה ד”ש בשמי, בבקשה?”
קוי הנהן נמרצות. הוא נפרד מלורד האש, וכאשר הגיע לאנג’ל, עצר מולו וחייך. “שינוי בתוכניות, נחשפתי, ספר לכולם כמה שאתה רוצה.”
“כן, אבל עכשיו זה בבירור פחות מעניין!” קוי שמע את מילותיו האחרונות של אנג’ל בעודו פוצח החוצה בריצה.

מבצר האור: הב הרשע השאול | קוֹי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך