החתול הסופר
זה זמן רב שלא כתבתי כלום, ועד שעלה רעיון במוח שבתוך הראש שלי, יהיה מטופש ככל שיהיה, אני לא הולך לבזבז אותו.

מגדל טְרָאוּם – פרק ראשון

החתול הסופר 06/06/2021 147 צפיות 5 תגובות
זה זמן רב שלא כתבתי כלום, ועד שעלה רעיון במוח שבתוך הראש שלי, יהיה מטופש ככל שיהיה, אני לא הולך לבזבז אותו.

שמי אוּנִי.
אני מספרת את הסיפור הזה לא כדי להרשים אתכם, על־אף שברור לכל בר־דעת שמכיר את הסיפור שאכן מדובר בסיפור מרשים ביותר, וגם לא כי ברצוני לעורר הזדהות או מחשבות פילוסופיות על הדברים הגדולים של החיים, כמו שמחברים רבים עושים. לא, אין זו מטרתי.
ברצוני רק לשטוח בפניכם את העובדות כפי שהיו, מכיוון שהרושם שהטיל עליי הסיפור הטיל עליי את החובה לספר אותו לאחרים, שידעו שאכן כך וכך היה, יפנימו את הדברים וימשיכו ללבות את אש הזיכרון הזה בתוך לבבותיהם שלהם.

ובכן, הכל התחיל כשנולדתי, אבל הדברים נעשו באמת מעניינים ביום הראשון שלי בעבודה, ועוד יותר בימים שלאחר מכן.

שתבינו, אני לא חושבת שעבודה היא הכל בחיים. ממש לא. היא גם לא הרוב, אם להתחשב בשאר היום ובשעות שבני־אדם ישנים. אנשים ישנים לא מעט. ישנן תעשיות שלמות שסובבות סביב שינה. מזרנים באינספור גדלים, רכים, קשים, אורתופדיים, עוד יותר אורתופדיים, כאלה שמתיימרים להיות אורתופדיים אבל בסוף תקומו מהם עם אותו כאב גב, עם קפיצים מסוג כזה ומסוג אחר (יש גם מזרנים בלי קפיצים בכלל), שלא לדבר על הסדינים ועל השמיכות ועל העיצובים השונים. פרסומות מפוקפקות על תכשירים נגד נחירות ועל תרופות פלא במחירים מופקעים שמבטיחות את השינה הטובה ביותר שניתן לרכוש בכסף.

וזה עוד מבלי להזכיר את החלומות. ידעתם שכולנו חולמים, כל לילה, גם אם אנחנו לא זוכרים כלום מזה? לפעמים עדיף לא לזכור, האמינו לי, והלוואי שיכולתי שלא לזכור. הלוואי שמלכתחילה לא היה נוצר הזיכרון, כי כעת, כשהוא בתוכי, אני לא מסוגלת להיפרד ממנו.

הסיפור הזה יהיה אפוא על חלום שחקוק בלבי. החלום הזה העמיד בסכנה אותי, את הקולגה שלי, המון עכברים מלומדים, כמעט החריב שני עולמות (אולי יותר מזה), כמעט הרג צעיר חף־מפשע, והותיר אותי נורא מבולבלת אחר־כך.

אלה ההקדמות ההכרחיות לסיפור שלי, שבקרוב, לאחר שתקראו אותו, יהפוך גם לסיפור שלכם. כדאי שאתחיל, אחרת תשתעממו לי כאן.

כמו שאמרתי, הזיכרון מתחיל ביום הראשון שלי בעבודה.

העבודה שלי הייתה בבניין משרדים ענק, עצום מכפי שניתן לתפוס בשכל אנושי. רק גובהו פי מאה מהמגדל הגבוה בּוּרְגְ’ חאליפה, ורוחבו, אם ללכת לפי יחידות המידה של סרטים דוקומנטריים, הוא כמה עשרות איצטדיונים, מהסוג שמשמשים משחקים בין־לאומיים. לא נראה לי שמישהו יודע כמה משרדים הוא מכיל, כי כל הזמן מתבצעים בו שינויים, מטעמי התייעלות וסדרי עבודה חדשים. מגדל טְרָאוּם. ככה קוראים לו.

מגדל טְרָאוּם העצום מזכיר במהותו קן נמלים פעלתניות, או כוורת דבורים צפופה, גם אם כלפי חוץ ומבפנים נראה קצת יותר מודרני. בתקופה שלי הוא עטה סגנון ברוטליסטי אחרי שיפוץ שלקח אינספור שנים, ונדמה שעד שהספיקו לגרום לו להיראות כמו משרד ממשלתי מכוער, הפכה האדריכלות הזאת שוב ללא־אופנתית בעליל. אבל אומרים שהוא נראה מוזר יותר לפני־כן, ושהתקינו אז מזגנים חדשים, כך שהשלמתי עם המראה הנוכחי מבלי להקדיש לכך מחשבה רבה מדי.

אני חייבת להודות שבפעם הראשונה שעברתי בדלתות הכניסה, קיבלתי כאב ראש. אור הפלואורסצנט התעשייתי בהק כמו אלף שמשות, העובדים רצו ממקום למקום כמוּכִּים בשיגעון. ברוב בנייני המשרדים אין תכונה כזאת בשעה אחת־עשרה בלילה. במגדל טְרָאוּם זה אחרת.

התרגשתי ושמחתי לקראת העבודה בטְרָאוּם, אבל עכשיו כשראיתי את הדברים כמו שהם, התקשיתי לראות את עצמי משתלבת בתוך המנגנון המדויק והעצבני. המחשבה הזאת פערה חור בלבי. זה היה ספק, לא, בעצם חרטה. פחד. נראה היה שהכל מתנהל לפי נוהל עבודה שלא יכול להיות יעיל יותר מכפי שהוא, ומספיקה דחיפה קלה כדי לפרק את מגדל הקלפים הזה. פחדתי להיקבר בתוכו.

אבל מגדל טְרָאוּם עושה את העבודה, מדי לילה, ומנהל את חלומותיהם של שבעה מיליארד בני האדם שחיים כעת על־פני כדור הארץ.

נכון, שמעתם אותי. בניין המשרדים הזה, שולט, הלכה למעשה, בכל החלומות של כל בני־האדם בכל מקום שהם ובכל זמן ביום. יכול להיות שאני בעצמי יצרתי לכם חלום או שניים, אבל מן־הסתם אני לא זוכרת בעל־פה כל־כך הרבה חלומות. זה גם לא התפקיד שלי. מיד אחרי שהם נגמרים, אנחנו שמים את הכל בארגזים ושולחים לארכיון המרכזי. שם הם נגנזים לנצח. גם החלומות הסתמיים ביותר נרשמים, מתויקים ונשמרים, כנראה לאיזו ביקורת שלעולם לא תהיה.

“אתְּ החדשה, נכון?”

נראה לי ששמעתי את המשפט הזה פעמיים, ולא הגבתי בפעם הראשונה. בפעם השנייה כבר הייתי מרוכזת יותר, ויכולתי להשיב:

“מה?”

“כן, את החדשה. בוודאות. אמרו לי שמגיעה מישהי חדשה.”

מהר מאוד עלתה בלבי המחשבה שזה החונך שלי, ואם כן עליי ליצור את הרושם החיוני והטוב ביותר שרק אפשר כשמרגישים לא חיוניים ולא טובים בכלל. שום בעיה. קלי־קלותא. הוא גם לא נראה כזה שונא־אדם, אם לשפוט ממבט ראשון. נכון, הוא העיק, והוא חייך הרבה יותר מדי, אבל בסך־הכל עם קצת מאמץ אפשר לשים אותו בקטגוריה של האנשים שאני יכולה להתיידד איתם אם אני רוצה בכך.

“ברוכה הבאה, זה תמיד מרענן לראות פנים חדשות. היום את החדשה היחידה, כך שנוכל לבצע את ההדרכה באופן פרטני. מצוין. אין כמו הדרכות פרטניות. בקבוצות תמיד מישהו מרחף ואז למחרת אני צריך לשבת שעות כדי לנקות את הבלגן. אבל את לא תעשי לנו בלגן, נכון?”

חשבתי שזאת הייתה שאלה רטורית, אבל הבנתי שלא. הוא באמת ציפה שאענה. נשמע שכבר עשו לו הרבה בלגן, והדבר האחרון שחסר לו הוא אפילו עוד בלגן.

“לא, שום־בלגן,” אמרתי בביטחון.

“שום בלגן זה מצוין. שנתחיל? אני צריך עוד להספיק לתייק אלפיים חלומות מאתמול, אחרת יאכלו לי את הראש וזה יהיה באמת בלגן גדול.”

מגדל טְרָאוּם – פרק ראשון
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (5)

רעיון ממש יפה וכתוב בצורה מיוחדת!
סקרנית לקרוא את ההמשך :)

06/06/2021 21:59

אהבתי את סגנון הכתיבה :) הצלחת להעביר את העלילה בצורה קלילה וזה לא הכביד על הקורא על ההתחלה. רעיון מעניין אני אעקוב להמשך הסיפור

07/06/2021 04:52

רעיון נחמד, ביצוע ענק.
“טראום” – מלשון “טראומה”?

מקווה שגם תגיב יותר. יש כאן בערך עשרים כותבים פעילים, ועוד כעשרים פחות פעילים; אבל בקושי חמישה מגיבים סדרתיים.
מכותב כמוך, אני מצפה לתגובות איכותיות.

אני לא גזען, אי שונא את כולם.

08/06/2021 18:45

    תודה ידידי! טראום מלשון חלום בגרמנית.
    האמת זה חצי שנה שאני בכלל לא כותב, אבל אתה צודק, צריך לחזור לחיים ולהגיב יותר.

    08/06/2021 21:04

כתיבה נהדרת!
סקרנית לקרוא את ההמשך!

10/06/2021 11:36
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך