החתול הסופר
לא יודע אם הפרק השני הברקה כמו הפרק הראשון, אבל העייפות גובה מחיר, ואם אפסיק עכשיו לעולם לא אמשיך. מקווה שאהבתם!

מגדל טְרָאוּם – פרק שני

החתול הסופר 08/06/2021 112 צפיות 2 תגובות
לא יודע אם הפרק השני הברקה כמו הפרק הראשון, אבל העייפות גובה מחיר, ואם אפסיק עכשיו לעולם לא אמשיך. מקווה שאהבתם!

שכה יהיה לי דוב. שעה שלמה שהבחור מדבר ללא הפוגה על סדר ועל יעילות ועל נהלי בטיחות. בקושי רק נכנסתי. אני יודעת שלא מנומס אפילו לחשוב על הפסקה, אבל בחיי, כמה מילים יכולות להיכנס לתוך מוח אחד בשעה אחת? גם אם מדובר ביופי של מוח כמו שלי.

בסדר, מילים יקרות, אחת אחרי השנייה, לא לדחוף, בסוף אבין את כולכן.

והעובדים. הם זזים בלי הרף. הם רצים, עוצרים, ממשיכים, חוזרים. התכונה בקן הנמלים הייתה כל־כך עצומה, שנדמה היה שגם לקירות יש לאן למהר. לרגע דמיינתי את עצמי גם רצה כך, עם פנים זועפות וידיים מלאות בקלסרים. בטח ארָאה מגוחכת.

“את מקשיבה, יוּנִי?”

“אני מקשיבה,” בטח שאני מקשיבה, מר מדבר, המשכתי בלבי, אתה זה שלא מקשיב, כי קוראים לי אוּנִי, ולא יוני, ובכלל מדובר בשני דברים שונים בתכלית. נשפתי בבוז, אבל רק בדימיוני, כי אחרי הכל אני בשלב הרושם הראשוני.

“ובכן, כמה חלקים יש לחלום?” שאל העובד המדריך. בוחן פתע. שונאת כאלה. אבל תפסת אותי מוכנה!

“שלושה?”

“נכון. בדיוק שלושה. לא פחות ולא יותר. זאת ההגדרה בספר.”

רואים? הקשבתי! לא ריחפתי בכלל. הכל בסדר, אוּנִי, אמרתי לעצמי. בינתיים את עומדת בקצב.

“ומהם שלושת החלקים?”

או שלא.

“אממ… שינה זה אחד… החלק השני זה מחשבה, אני חושבת.”

“נכון. השינה נוגעת לגוף, כי בלי שהגוף האנושי נרדם לא ניתן לחלום. אפשר לחשוב, אפשר לדמיין, אבל זה לא נקרא חלום. רק ישֵנים חולמים.”

מתקבל על הדעת.

“המחשבה היא זו שמזינה את החלום, היא גורמת לו להתהוות. ככל שהמחשבה חזקה יותר כך השפעתה על החלום גוברת. זאת הסיבה לכך שאנשים שלומדים שפות חדשות חולמים בשפה חדשה. השינה היא האדמה, והמחשבה היא הזרע.”

עדיין איתך, טוב, לא לגמרי, אבל קלטתי את הרעיון.

המדריך שתק. הוא ציפה שאמשיך אותו.

“החלק השלישי הוא… רצון? צריך לרצות משהו, או לרצות שלא יהיה, כדי לחלום עליו.”

“בערך. זה לא אומר שחולמים רק על מה שרוצים או על מה שלא רוצים. הרצון מבטא את ההתייחסות, את הקשר האישי, בין האדם אל המחשבה ובין החלום אל האדם.”

אני ממש מצטערת, איבדתי אותך אי־שם בין המחשבות לחלומות. מקווה שזה לא יהיה במבחן. יש מבחן אחרי זה?

הפילוסופיה נמשכה עד ההפסקה, והימרתי שהיא פשוט חלק מתכנית ההכשרה הרשמית, כי בהמשך היום המדריך דיבר רק על יעילות ועל בטיחות, וגם אין סיכוי שכל העובדים המתרוצצים כאן חושבים על הדברים האלה כל הזמן. אני ממש טובה בהימורים, אגב. נראה לי שבגלגול קודם הייתי מהמרת מקצועית עד שהפסדתי את הבית. אבל זה סיפור אחר לזמן אחר.

בערך בשעה שתיים בלילה נאמר לי שזה הזמן המתאים לאכול, כי יש רגעים מסוימים במהלך השינה שאנשים לא חולמים ואפשר לנצל אותם להפוגה. זה למשל ידע שאני יודעת להעריך, כי אני יודעת טוב מאוד מה לעשות איתו.

“שלום, אפשר לשבת כאן?” לא שהיו לי אפשרויות רבות אחרות, המזנון היה מפוצץ. כמו בפקקים שבהם כולם מחליטים לנסוע לכיוון אחד בדיוק באותו זמן, כך הטרמיטים החביבים בקן טְרָאוּם לא מבזבזים את הזמן. במיוחד לא ביום של הסוכריות.

העובדת אפילו לא הסתכלה לכיווני, אבל הנחתי שאם לא התנגדה בתוקף כללי הנימוס מתירים לי להתיישב.

“אני אוּנִי,” הצגתי את עצמי.

היא שמעה אותי? היא הייתה בדיוק באמצע ביס. אבל מרשמלו זה לא אוכֶל רועש, נכון?

“אה, סליחה. אתְּ חדשה כאן?” שאלה בחולמנות.

ניסיתי לפתח שיחת חולין, אבל מהר מאוד שתינו איבדנו עניין. לפחות ניסיתי.

בעיקר רציתי לבדוק אם זה אפשרי לדבר עם העובדים כאן. אולי צריך להכיר אותם יותר? אולי אני חברותית מדי? יש כזה דבר חברותית מדי? אף־פעם לא אמרו לי שאני מדברת יותר ממה שצריך. או שהבעיה היא בעובדים עצמם? האם גם לי תהיה בעיה לדבר עם “הבחורה החדשה” בעוד כמה חודשים? או שפשוט אין לי נושאי שיחה מעניינים?

בין כך ובין כך, הייתי המומה מהקצב המסחרר, ומסוחררת מהמהומה התמידית. באותם רגעים קול קטן אמר לי שזה לא בשבילי. שקט, קול, עד שהתקבלתי אלך? זאת בדיוק העבודה שרציתי. חוץ־מזה, כולם חולמים על מגדל טְרָאוּם. כולם היו מתחלפים איתי. כולם.

ההפסקה נגמרה. חזרה להדרכה.

כולם יודעים שמגדל טראום פעיל בכל שעות היממה, אבל לאירוניה שבדבר נחשפתי רק כשראיתי אותו מבפנים. הרי כל הייעוד של המגדל הוא לעזור לאנשים לנוח, וקיומו נובע ממנוחתם של בני־אדם.

כל החלומות הצבעוניים האלה, אהבה, שלווה, פחד, בושה – כל אלה צומחים בתוך קירות חסרי רגש, מתוך היעילות הקיצונית של מנגנון המגדל, שסולד בגלוי מגילויי יצירתיות. אלה פרחים יפיפיים שצומחים מאדמה מתה, והם גם אלה שמזינים אותה בסופו־של־דבר, כי בלעדי החלומות לא הייתה לנו, טווי החלומות, סיבה להתקיים.

באותו רגע הבנתי. הסיבה. הסיבה היא זו שמחזיקה את הקירות האלה. היא זו שמחזיקה את טווי החלומות. האנשים חייבים לחלום. הם חייבים להמשיך לחלום. ואנחנו לא נפסיק לעזור להם בכך עד שייגמרו כל החלומות שבעולם.

נשכתי את שפתיי. אם כך, אני מוכנה.

מגדל טְרָאוּם – פרק שני
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

הקדמה ארוכה מאוד. כתובה היטב, מעניינת, מעוררת ציפיות, אך בינתיים לא התרחש שום אירוע מקדם־עלילה.

“אחת אחרי השנייה” היא “השלישית”. הביטוי “בזו אחר זו” מתאים יותר.
הימורים – הטרמה?

“ילדים הם סקרנים ויצירתיים מטבעם – עד שהם פוגשים את מערכת החינוך.” (לצערי, לא זוכר בשם מי).
כנראה גם במגדל טראום זה המצב. אין צורך ביצירתיות.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

10/06/2021 16:34

    אתה אכן צודק, במיוחד שמדובר על פרקים קצרים. כשכתבתי את הטיוטה הראשונה לפרק הזה קיבלתי הקדמה ארוכה ואמנם שנונה, אבל משעממת. אני מנסה לחשוב על דרך לקדם את העלילה ומצד אחד אני תמיד מרגיש שאני צריך עוד זמן לחשוב. אבל אני גם מפחיד שאם אכנע לדחיינות בסוף ארד מהרעיון ויהיה מאוד חבל. נראה. טוב שהערת, אנסה להשתדל עוד. נראה לי שהפרק הבא יהיה מעניין יותר.

    “אחת אחרי השנייה” נשמע לי עדיף כי המספרת פונה באופן ישיר ובלתי־פורמלי למילים עצמן.

    תודה על התגובה!

    12/06/2021 22:09
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך