puma161
זה לקח זמן... אופס. מקווה שאהבתם~ הערות, הארות וכל סוגי התגובות יתקבלו בברכה ^^

מגרש השדים (משוכתב) – פרק 2

puma161 14/08/2019 101 צפיות 2 תגובות
זה לקח זמן... אופס. מקווה שאהבתם~ הערות, הארות וכל סוגי התגובות יתקבלו בברכה ^^

המורה סיים לחלק לכיתה את המבחנים בגיאוגרפיה. דניאל ווד הביט בטופס המבחן שעל שולחנו ועליו רשום הציון ‘100’ בכתב מרושל ועקום. הוא קיבל ציון מושלם בגיאוגרפיה, כרגיל, ולמרות שידע שזה יהיה ציונו אמר לכל ילדי הכיתה שלדעתו יקבל לא יותר משמונים, כרגיל.

“נו, דניאל. מתי בפעם האחרונה קיבלת תשעים?” שמע את קולו השקט של טייסון מצידו השני של השולחן. הוא נשמע עייף, וכשדניאל פנה להביט בו הוא אכן ראה סימנים כהים תחת עיניו.

הוא החליט לא לציין זאת. “לא יודע.” דניאל גירד את עורפו במבוכה. “בסוף שנה שעברה, במבחן בכימיה?”

טייסון צחק צחוק מריר. “לא. גם בזה קיבלת מאה.”

“אה. אז אני לא זוכר.” דניאל לא הבין מה הביא את טייסון לשאול אותו את זה פתאום. הוא היה שתקן ולרוב בילו שניהם ימים שלמים בלי שהחליפו ביניהם מילה. הוא הניח שטייסון לא סובל אותו, אולי הוא חשב שהוא מתנשא. אולי זה היה בגלל הצחוקים, לא עליו חס וחלילה, אבל טייסון נראה לו כמו אדם רציני למדי.

טייסון הרים אליו את מבטו, עיניו הכחולות – ירקרקות מביטות בו ושיערו השחור נופל על פניו. דניאל בהה כמה שניות בצלקת שחתכה את שפתיו ואז שם לב לעובדה המוזרה שחייך. “ובכל זאת אתה משחק ת’צמך אידיוט לפני כל מבחן. תעשה לי טובה, זה לא עובד על אף אחד כאן יותר.”

“כמה קיבלת אתה?” התעלם דניאל מדבריו.

“תשעים וחמש.” הפטיר מבלי להביט בו.

“נו. זה ציון מעולה! ואתה עוד אומר שלי יש ציונים טובים…” צחק והסיט קווצת שיער חום מפניו. משהו באוויר סביב הנער הזה גרם לו לאי נוחות כללית, ודניאל לא ידע איך להתנהל עם זה. לרוב הצליח לפטור את עצמו משיחות על ציונים ומבחנים בהערה הומוריסטית קלילה, אבל עם טייסון זה לא עבד. כמעט תמיד הוא סתם הטה את ראשו (וכל הרעמה שלו נעה יחד איתו) וגלגל עיניים לעברו.

“אתה קיבלת מאה. זה די ברור שאומר שיש לך ציונים טובים אם קיבלת מאה.” נימתו הייתה ארסית. הוא היה היחיד בכל כיתתו שלא היה צוחק או אפילו מחייך מדברים שאמר. כל הזמן רק ישב בשקט, סגור ומכונס בתוך עצמו.

“מה זה משנה אם קיבלתי מאה ואתה קיבלת תשעים וחמש? בכל מקרה בתעודה שניהם נחשבים למצוין,” ניסה שוב והרגיש כאילו מאלץ את עצמו למצוא עוד סיבות. הוא לא ראה שום סיבה רצינית להמשיך להתדיין איתו, בכל מקרה זה לא שאי פעם יקשיב לו. טייסון לא ענה לו. דניאל ראה שכבר לא הביט בו וחזר לענייניו, אירגן את תיקו ויצא מהכיתה.

רק אז נזכר דניאל שיום הלימודים נגמר. הוא הכניס את הטופס לתיקו במהירות, הכתיף רצועה אחת ומיהר להתקדם אל הדלת. כמה נערים אחרים זרקו לעברו הערות כמו ‘קיבלת שוב מאה, נכון?’ או ‘היי דניאל! תוכל לעזור לי בפעם הבאה? אני על שישים.’ כבר מזמן הבין שאלו הערות ציניות ותפקידן רק לצחוק עליו אך הוא לא התייחס לזה ורק השיב להם: “בכל זמן שרק תרצו, חבר’ה!” ויצא מהכיתה בריצה, מנסה למצוא את טייסון, אך הוא כבר התרחק.

דניאל ראה אותו יוצא משערי בית הספר ופונה לאחת הסמטאות היותר חשוכות בעיר. זה סקרן אותו, ולמרות שידע שאין זה מתפקידו להרגיש עליו אחריות, דניאל בכל זאת הרגיש כאילו הוא צריך לדעת. הוא צריך לדעת למה טייסון כל כך קר וסגור כל הזמן. זו היתה חטטנות לשמה, דניאל ידע את זה, אבל סקרנות היתה חלק ממנו, ובמקרה של טייסון היא הכפילה את עצמה.

הוא עקב אחריו לעומק הסמטה, עד שבסופו של דבר שחור השיער נעצר ליד אחד הספסלים והתיישב עליו, מתכסה בשמיכת צמר אדומה ומטולאת במספר מקומות. דניאל לא הבין למה הוא שם, למה הוא לא בביתו? יש לו בכלל בית? הוא נבהל מהמחשבה שטייסון העביר שנים במקום הזה. מצד שני לא היה במקום דבר חוץ מהספסל והשמיכה, אז הוא הניח שזה רק זמני. ועדיין, למה?

הוא יצא מאחורי החלק הבולט בקיר הלבנים, שישמש לו כמסתור, ונכנס אל הסמטה גם כן. “טייסון,” התחיל לדבר בזמן שהתקרב אליו. “למה אתה כאן?” עיניו סטו בלי כוונה אל השמיכה המטולאת והוא נחרד מהמחשבה שטייסון אולי מתכנן לבלות את הלילה על הספסל ההוא. הוא נחרד עוד יותר למחשבה על הלילה שכבר בילה.

טייסון הסתובב אליו בבהלה, עיניו רדופות, וכל הספסל התנודד מהפעולה הפתאומית. מה הוא חשב שהוא, רוצח? “מה אתה עושה כאן? אתה עוקב אחרי?” הוא קלט אותו מהדק את האחיזה בשמיכת הטלאים, מביט מאחורי דניאל בעיניים קרועות לרווחה כאילו מצפה למצוא שם את ג’ק המרטש.

דניאל נרתע מעט מהתוקפנות שהפגין, אך התעשת במהרה והמשיך בדבריו, חש בחמלה גואה בו לנוכח הסיטואציה. “כן, אני עוקב אחריך.” הודה. הוא לא ראה בזה פסול. “אני לא מבין, למה אתה ישן ברחוב, אין לך בית לחזור אליו?” הוא דיבר בקול רגוע ככל שיכול היה להרשות לעצמו והתאמץ לא להיגרר להומור. הוא ידע שגם הפעם זה לא יצליח לו ומסיבה מסוימת הרגיש שאולי הפעם עדיף שלא. זה לא היה עניין לפתור בצחוקים וקלות ראש. פתאום קלט שציין את עניין השינה, מה שלא התכוון לעשות. מה אם טייסון סתם רצה מקום שקט לחשוב בו, ותיכף יחזור לביתו?

“יש לי, אני לא רוצה לחזור אליו.” טייסון התיישב על הספסל ורגליו מהודקות לבטנו בהתגוננות. הוא הביט בדניאל בעיניו הכחולות – ירקרקות, שכאילו זהרו באור השמש הרך בסמטה בה שכן. דניאל שמח שניחש נכון ולא הביך את עצמו מצד אחד, ומצד שני העובדה הזו תסכלה אותו. הוא קלט במבטו את המקום הפנוי כעת על הספסל אך חשש שאם יתקרב עוד צעד אחד, טייסון עלול לברוח. בתנוחה הנוכחית, עם העיניים הבורקות והרעמה הפרועה, הוא נראה כמו חתלתול מפוחד.

דניאל החניק את הגיחוך שעלה בו לנוכח ההשוואה. “מה זאת אומרת?” שילב את ידיו בחוסר הבנה. “אנשים שיש להם בית אמורים לרצות לחזור אליו, לא להימנע ממנו.”

טייסון נחר בבוז. “טוב, לא אני. יש לי הורים שלא יודעים מתי לשחרר. כל הזמן רק ‘תעשה ככה’ ו – ‘אסור להתנהג בכזו בוטות’ ו – די, נמאס לי! כל פעם שאני לא עושה מה שאומרים לי מענישים אותי ומטיפים לי. אז ברחתי! עכשיו הוא כבר לא יוכל להגיד לי מה לעשות.” קולו התגבר בכעס בכל מילה שאמר. נראה שטייסון כלל לא שם לב לדבריו. פניו היו סמוקים מכעס ודניאל קלט שידיו, הכרוכות סביב ברכיו, רועדות מעט.

הוא הרגיש את גופו מתחמם וסגר את ידיו לאגרופים קמוצים ופתח אותן לסירוגין בניסיון להירגע. בשלב מסוים מצא את עצמו מתיישב על הקרקע מלאת החול וממקד את מבטו בנקודה אקראית על הקיר. הוא השתדל להימנע ממבטו של טייסון או מלהביט בכיוונו, העיניים שלו עוררו בו מין אי נוחות משונה. “מי לא יוכל לומר לך מה לעשות?”

בכל זאת, לא הצליח לעצור בעצמו מלפזול מעט לעבר עיניו, שהפכו קרות ויוקדות. “מי נראה לך? אבא שלי כמובן! כל הזמן הוא אומר לי, ‘אתה לא יכול לעשות דברים כהלכתם’ ‘אין לך כל משמעת’ ועוד נזיפות חסרות כל טעם.” נשמע כאילו הוא מתאמץ לדבר בשפה נאותה למרות פרץ העצבים, כשהשתתק לרגע ושקל מחדש את מילותיו. “ברצינות, אני כבר בן שש עשרה, ועשר שנים מחיי – אם לא יותר – הוקדשו רק ללמידת נימוסים והליכות. מתי הוא כבר יבין? אם לא מצליח, לא מצליח.” נשף במורת רוח ברורה, אך לא סיים עדיין, “לא צריך להמשיך לנסות בכוח!” צעק, פניו מאדימות מכעס ונשימותיו מהירות.

דניאל רצה להשיב, לנסות לעזור, אבל הוא הרגיש, באופן מוחשי ביותר, איך כל המילים פורחות ממנו. לא היה לו מושג איך להתנהל במצבים כאלה. האפשרות היחידה שלו, והפשוטה ביותר, היתה לצחוק על הכל, והוא ידע שעכשיו אסור לו. הוא רק יהרוס את מה שלא היה קיים מלכתחילה. אז הוא דמם, החזיר את מבטו אל הלבנה השחורה, שהאפירה עם השנים, ושיחק באצבעותיו ללא מושג קלוש מה עליו לעשות.

בהחלטה של רגע פשט דניאל את מעילו, למרות הקור בחוץ, והודה בדממה על העובדה שלבש סריג מתחתיו. הוא הושיט את הבגד לטייסון וזה הביט בו בשאלה. “תצרח לתוכו או משהו. שמעתי שזה עוזר.” משך בכתפיו והרגיש את המבוכה משתלטת עליו לפתע. הוא פתח את פיו בניסיון להסביר את עצמו, למרות שבאמת לא ידע למה עשה את מה שעשה, וסתם אותו כשדבר לא יצא. ידו שאחזה במעיל התחילה לרעוד, וכשטייסון לא הפגין אף רצון לקחת אותו דניאל החזיר אותה אליו במהירות. “ס – סליחה. זה פשוט מוזר.” רוח קפואה הצליפה בו והוא מיהר ללבוש מחדש את המעיל המחמם.

טייסון גיחך. “אתה כל כך מוזר…” מלמל, קולו כה חלש שדניאל בקושי שמע את המילים. הגיחוך שלו, גם אם היה על חשבונו, עודד אותו מעט. הדקות הבאות עברו בשתיקה, אך בניגוד לפעמים קודמות הדממה הנוכחית היתה נעימה. לא מעיקה. דניאל לא העז להביט בטייסון, ושמח לגלות שהקור משכיח בהדרגה את החום מפניו.
“לפחות יש את המגרש הארור הזה…” מלמל טייסון לפתע ונשמע כאילו מדבר לעצמו, כאילו שכח מעצם נוכחותו של דניאל שם איתו. “אולי ככה אוכל להוכיח לו שאני כן מסוגל לעשות דברים, ולהצליח בהם.” לדניאל לקח רגע להבין על מה הוא מדבר ולאיזה ‘מגרש ארור’ הוא מתכוון.

הוא לא הגיב. ההלם למשמע המילים היה קצת יותר מדי בשבילו. ללכת, לשם? למקום ההוא? רק כדי להוכיח משהו לאבא שלו? הוא לא הבין את זה. זו משאלת מוות, ודניאל לא הצליח לקבל אותה. “או שתהפוך אותו לקרפד…” פלט מבלי משים, וכשקלט שבכלל אמר משהו מיהר לסתום את פיו בידו. “מצטער – ”

מבטו קפץ בבהלה לטייסון, שבהה בו בהלם טהור, נראה כאילו עוד רגע יתפוצץ. “אולי תסתום כבר?!” התפרץ עליו וליבו של דניאל עשה סלטה במקומו. “השטויות שאתה מדבר לא מצחיקות לא אותי ולא אף אחד יותר! תפסיק לנסות לעודד את כולם בצחוקים ותתחיל לחפש את הדרך האמיתית לעשות את זה!” צרח עליו טייסון וברגע הבא פניו כבר היו קבורים בין ידיו.

דניאל נרתע. נרתע מכעסו של טייסון ומהתפרצותו עליו, נרתע מדבריו. אך יותר מהכל, הוא רצה להסתלק משם ברגע ששמע התייפחויות חנוקות מגיעות מכיוונו. דניאל לא האמין לזה, לעובדה שטייסון, שעד אותו רגע חשב שסתם אדיש לכל בלי סיבה, בוכה.

והוא חזר על המעשה, כמעט אוטומטית, פושט את מעילו מעליו ומושיט אותו לטייסון בלי להביט בו. אפילו לא שתי שניות לאחר מכן הרגיש דניאל את הפריט נחטף ממנו. הוא הרים את ראשו בחשש מה, קולט את גופו הכפוף של טייסון כשפניו קבורות בבטנת הצמר של המעיל ורק רעמת השיער החומה שלו גלויה בפניו. “אני שונא אותך!” נשמע צעקה עמומה מכיוונו הספסל, ודניאל כבר לא היה בטוח אם הוא מתכוון אליו או לאביו. במשך דקה ארוכה הוא רק ישב ובהה בו בזמן שמוחו עיכל את המצב. והוא ידע, כבר מזמן הוא התחיל לנסות למצוא את הדרך לעודד ללא צחוק. הוא ידע שכולם חושבים שהוא צריך למצוא אותה, אך אף לא אחד ממכריו אמר לו את זה באופן כה ישיר.

כשבכיו של טייסון נחלש כעבור פרק זמן לא ידוע, דניאל החליט לומר את שבראשו, “אני יודע, באמת שאני יודע את זה. כבר הרבה מאוד זמן.” הוא העביר יד בשיערו השטני וניסה לא לחשוב יותר מדי. הוא ידע שאם יתחיל לחשוב על הכל זה יסתבך והוא יברח.

“אז תתחיל להכניס את זה טוב טוב לראש שלך וקח את זה ברצינות מעכשיו. אתה לא יודע מה קרה פה עכשיו, אצלי, כאן על הספסל הזה, ואני מאמין שלא יקח הרבה זמן עד שזה יקרה שוב אם תמשיך להתנהג ככה.” טייסון הרים אליו את מבטו, קולו של היה שקט וחנוק בין משיכות אף. הוא כל כך כעס על עצמו שנפתח בפני אדם כזה פחדן. הוא אפילו לא הכיר אותו וכבר הספיק לספר לו כמעט את כל סיפור חייו.

דניאל רק הנהן, הוא היה המום מכדי לדבר, המום מכדי לעשות דבר כלשהו. הוא רק בהה בו, ברעמתו החומה כהה כמעט עד כדי שחור והסבוכה, שחלקים ממנה נדבקו לפניו הרטובים מזיעה ודמעות, ובעיניו הבורקות מדמעות גם כן, שנראו כאילו יכולות להשתלט על מוחו במבט אחד. הוא לא שם לב כמה זמן הוא ישב שם על הקרקע ודיבר איתו בזמן שהוא ישב לו על הספסל, כבר התחיל להחשיך.

“אני עדיין חושב שאתה צריך לדבר עם אבא שלך,” דניאל מלמל לכיוונו. נמאס לו מהשיחה איתו, והוא היה בטוח שגם לטייסון נמאס. “אתה יכול להחזיר לי את המעיל מחר,” הפטיר כלאחר יד והתרומם ממקומו בכבדות. הוא מתח את שריריו הדואבים מהישיבה הממושכת ופנה לכיוון היציאה מהסמטה.

“אני אחשוב על זה.” שמע את קולו השקט של טייסון מאחוריו, אך הפעם לא הייתה בו ארסיות, והוא דמיין אותו יושב שם ומביט בו כששפתיו מתעקלות בחיוך קטן והוא מוחה את הדמעות האחרונות מעיניו.

***

לאחר שעזב, טייסון ניסה להתעשת על עצמו. הוא מחה במהירות את הדמעות, שלא הפסיקו לזלוג מעיניו בגלים והרטיבו לחלוטין את שרוול חולצתו ואת המעיל שדניאל הביא לו, ונשכב על הספסל כשהתיק משמש לו כרית. הוא לא ידע מה היה בדיוק ה… מה שקרה שם. בחלומות הפרועים ביותר שלו לא חשב שיספר דווקא לדניאל ווד, מכל האנשים, על חייו העגומים. והוא בתגובה הביא לו מעיל לפריקת עצבים.

מי היה מאמין?

טייסון גיחך כשחזר לחשוב על כך, ועל מה שדניאל אמר, או לפחות ניסה לומר, כדי לעודד אותו.

הוא היה כל כך נורא בזה שזה מפחיד. להפוך את אבא שלו לקרפד. טייסון לא הצליח לעצור את הצחקוק שעלה בו בעקבות ההצעה המגוחכת. דניאל התנהג כאילו הוא וכל סביבתו עדיין בבית הספר היסודי. לא היה לו ולו שמץ של מושג עזרה מהי. אולי חלק מהדברים שטייסון אמר לו לא היו במקום, אבל הוא לא התנצל על כך והוא לא הצטער על כך.

השמיים התכהו במהירות מדהימה ועד מהרה הסמטה החשיכה לחלוטין והאור היחיד שהיה לו הגיע ממסך הפלאפון החכם שאחז בידו, מסך אנשי הקשר פתוח על הצג. המספר של דניאל הופיע במרכז וטייסון לא ידע איך הגיע לשם פתאום או מתי הספיק לשמור אותו, אבל היה בו חשק בלתי מוסבר להתקשר אליו. משום מה, למרות כל הידע שלו, לדניאל לא היה מושג קלוש ביחסים בין-אישיים, בהתנהלות שבין אדם לחברו. מאחורי כל הבדיחות הכושלות שלו טייסון קלט, שדווקא האמירות חסרות הטאקט שנפלטו לו לפני כמה שעות הצליחו באמת לעודד אותו.

הוא כיבה את המסך.

זה סתם יפריע עכשיו, השעה היתה אחרי עשר בלילה. במקום, המשיך להתחבט במחשבתו האם באמת כדאי שיחזור לביתו, אפילו אם רק ללילה הקרוב, לניסיון. הוא פטר את המחשבה בהינף יד.

לא. הוא לא עמד לחזור לשם. טייסון הזדקף במקומו כדי לסגל לעצמו תנוחה נוחה יותר ולבש את המעיל של דניאל. לאחר מכן נשכב חזרה ומשך את השמיכה קרוב יותר לסנטרו, מקפל את רגליו על הספסל, למרות שהייתה גדולה מספיק לכסות את כולו גם ככה. הכוכבים זהרו בשמיים כשכל המנורות כבר כבו והוא הניח לעצמו לבהות בהם עד שעיניו החלו להתעייף.

רגע לפני שנפל לשינה עמוקה, מחשבה ניצתה בראשו.
הסמטה היתה קרובה להחריד למגרש בו קרה האירוע המחריד לפני שלוש שנים, זה לפחות מה שסיפרו השמועות. התיק נסגר בקושי שבוע לאחר מכן מחוסר בראיות. הוא תהה מה קרה שם, מה כבר יכול היה להיות מבעית עד כדי עליה מחודשת של אגדה אורבנית? וזה היה מסקרן מכפי שחשב, כל העניין. טייסון כמעט התפתה ללכת לבדוק מה קורה במגרש באותו רגע ממש, אך עצר בעצמו. שום דבר טוב לא יצא מזה עכשיו ובכל מקרה, לראות משהו בחושך של העיר זו משימה בלתי אפשרית.

אולי, אם ימצא עוד מישהו שמתעניין בנושא, ילך איתו לבדוק את המקום. אולי זה יהיה אפילו דניאל.

וכשחשב על דניאל פתאום, עוד תהיה חלפה בראשו, אך היא היתה חלשה ורחוקה כל כך שהוא לא הצליח לתפוס אותה. היא חמקה ממנו ברגע האחרון, לפני שעיניו נעצמו והוא נפל לשינה עמוקה.

בשנתו חלם על המגרש, דמויות צבעוניות חסרות צורה ממשית חלפו על פניו, מותירות אחריהן שובלי צבע בוהקים. בשלב מסוים שובלי הצבע הפכו שובלי דם, והוא כיסה את כולו, מכף רגל ועד ראש, וקולות צוחקים נשמעו במרחק בזמן שטייסון הרגיש את גופו גווע.

הוא התעורר בבהלה והזדקף מיידית על הספסל, מצמצם מיד את עיניו לנוכח אור השמש הבוהק. כשבדק בשעונו גילה שהוא מאחר לשעתיים הראשונות, וכשראייתו הסתגלה לאור החזק, טייסון קלט דמות חולפת במהרה על פני הסמטה בה ישן. הוא התרומם באיברים דואבים ממקומו והתקדם במהירות ליציאה מהסמטה. עדיין לא בטוח שהדמות שראה אמיתית ולא פרי דמיונו.

לא. הבחור היה אמיתי. טייסון ראה אותו, נער גדול גוף ובעל זיפי שיער בהירים, שנראה מבוגר ממנו מעט ומוכר משום מה. הוא הלך במהירות ובהחלטיות בכיוון אחד, וטייסון עקב אחריו בצורה עיוורת, עד שהבין לאן פניו מועדות ונעצר בחדות.

אבל לא הנער ההוא. הוא המשיך ללכת ונעצר רק כשנתקע בשער המגרש. טייסון אמנם היה רחוק יחסית, אך היה בלתי אפשרי לפספס את הבלבול על פניו של האדם כשניתק את עצמו מסורגי המתכת והחל לסגת באיטיות לאחור. כשהנער, שטייסון כבר זיהה מאיזו מודעה בעיתון שנתקל בה שלוש שנים לפני כן, התחיל ללכת בחזרה בכיוון ממנו בא, טייסון החליט שמוטב יהיה שילך לבית הספר. היו לו מספיק העדרויות לשלוש שנים והוא לא שש לשבת יחד עם המנהל והיועצת לשיחה עם ההורים. או לריתוק. או שניהם. העניינים בבית הספיקו בהחלט.

מגרש השדים (משוכתב) – פרק 2
דרג את הסיפור

תגובות (2)

פשש… אני זוכר אותך. מהתקופה לפני 3 או 4 שנים שהייתי באתר.
איזו נוסטלגיה :)

17/08/2019 02:03

    אני זוכרת אותך גם :)
    כן… החלטתי לנסות שוב (פעם שניה)~

    17/08/2019 17:34
26 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך