puma161
מה שלומכם היום? שנת הלימודים עוברת טוב עד כה? אני ממש אחלה בש"ש שלי~ מקווה שתיהנו/נהניתם מהפרק. מוזמנים להגיב כל מה שעולה על דעתכם, ביקורות/הערות/הארות/גלידה ועוגיות יתקבלו בברכה ^~^

מגרש השדים (משוכתב) – פרק 3

puma161 06/09/2019 101 צפיות 3 תגובות
מה שלומכם היום? שנת הלימודים עוברת טוב עד כה? אני ממש אחלה בש"ש שלי~ מקווה שתיהנו/נהניתם מהפרק. מוזמנים להגיב כל מה שעולה על דעתכם, ביקורות/הערות/הארות/גלידה ועוגיות יתקבלו בברכה ^~^

“מישהו יודע איפה ג’ון?” שאלה המורה כעבור כמה זמן שג’ונתן וון לא נכנס לכיתה. חצי שעה, ליתר דיוק, לקראת סוף השיעור הראשון לאותו יום.

“בטח מטייל באחד הרחובות ושובר ספסלים…” גיחך מארק ממקומו באחורי הכיתה. הוא לא היה מופתע, ג’ון נהג להיעלם דיי הרבה. רוב הפעמים מצאו אותו משוטט, והיתה פעם אחת שהוא באמת שבר ספסל. ממש ריסק אותו לחתיכות באיזה התקף זעם או משהו בסגנון.

המורה הזעיפה פנים. “זה רציני, הוריו התקשרו אלי בבוקר ואמרו שהוא לא בבית. הם ביקשו ממני להודיע להם אם הוא מגיע לשיעור.” היא באמת נשמעה מודאגת.

רחש דיבורים עבר בכיתה עד שכריס, הילד השתקן, אמר משהו שהשתיק את כולם: “אולי הוא במגרש?” למשמע דבריו הקולות נדמו כליל, ולאחר שתי שניות חזר רחש הדיבורים בין התלמידים. כולם תהו מה פשר ההצעה המוזרה. “את יודעת, מסתובב באיזור, כי אי אפשר להיכנס לשם כרגע.” מארק נעץ בו מבט ממקומו. הוא יכל לראות רק את הפרופיל שלו מהזווית בה ישב, אך כריס נראה דיי נלהב.

המורה החווירה כסיד. “למה שיחליט ללכת למגרש? אנשים נהרגו שם!”

“למה נראה לך שיחליט ללכת לשם? הבנאדם מת משיעמום. הוא עושה מה שבא לו, לא אכפת לו ממה שקרה שם.” השיב כריס, קולו רגוע כתמיד, והעביר יד בתלתליו האדמוניים. “חוץ מזה, אל תגידי לי שאת אפילו לא סקרנית לדעת מה יש שם, גם אם רק קצת,” הוסיף, והשתתק מיד ברגע שראה את המבטים מוכי ההלם שננעצו בו מכל עבר.

אם מבטים יכלו להרוג, אני אדם מת, חשב לעצמו בזמן שניסה למצוא את המילים הנכונות. לבסוף יצאה מפיו התשובה הטיפשית ביותר: “טוב, בסדר. אתם לא סקרנים. אני סותם.” הרים את ידיו בכניעה.

כמה ילדים גיחכו, אחרים זרקו הערות שנועדו לפגוע. רק מארק תלה בו מבט מלא יראת כבוד, וחשב לעצמו שהוא לא היה מסוגל להצהיר מול כל כיתתו על רצונו העז להיכנס למגרש השדים. רק במקרה שזה באמת מה שזה היה, כמובן.

***

“היי, כריס.” תפס אותו כשהשיעור הסתיים, לפני שהספיק להימלט מהכיתה.

כריס הסתובב והפנה אליו את מבטו הקבוע, האדיש לכל. פעם מארק חשב שהוא מחקה אותו, כי זו היתה הבעה כמעט זהה לזו שלו, ואז החליט שזה לא שווה את הטרחה. “מה? גם אתה רוצה לנסות לשכנע אותי למה לא ללכת לשם?” בקולו נשמעה עצבנות קלה, מין חוסר סבלנות כזה שנועד, ככל הנראה, להרחיק אנשים.

טוב, זה היה עובד על מארק אם לא היה סקרן כל כך. אז רק החליק את שיערו לאחור וחייך לכיוונו. “מה פתאום. להיפך, אני רוצה לדעת מאיפה האומץ הזה?” שאל והעביר את משקלו מרגל לרגל בחשש שכריס לא יענה וינפנף אותו מעליו באיזו הערה מתחמקת.

אבל מבטו של כריס השתנה מעצבני לסקרני בשניה. “למה שתרצה לדעת? גם אתה רוצה ללכת לשם?” הנמיך את קולו ואסף את חפציו לתיקו ביתר שאט. כשסיים, תוך שניות אחדות, הניף אותו על כתפו ותפס במפרק כף ידו של מארק, גורר את שניהם לפינה נסתרת בבניין הכיתות.

מארק הופתע בהתחלה, במיוחד כי הכיתה היה ריקה לחלוטין ולכריס לא היתה כל סיבה להוציא את שניהם משם, אך לאחר רגע התאפס והלך אחריו. “כמובן, איזו עוד סיבה תהיה לי לדבר איתך אם לא זה?” הוא שמח והודה בכל ליבו על העניין שסיפק לו תעסוקה. כל דבר היה עדיף מאשר לחשוב על אירועי השלשום.

***

ג’ונתן וון הסתובב לו ברחבי העיר, נותן לרגליו להוביל אותו. גופייתו השחורה בלטה על פני עורו הבהיר ורעמתו הזהובה התפרעה ברוח החזקה. טוב, לפחות הוא נהנה לחשוב כך, למרות שגילח את ראשו לא מזמן. “דווקא היום אני עם מכנסיים קצרים, יופי לך מרפי…” מלמל לעצמו בעודו מהדק את הג’קט האדום לגופו.

הוא לא היה במצב ללמוד. הוא התעורר בשעה ארבע לפנות בוקר ולא הצליח להירדם חזרה, אז יצא מביתו והתחיל להתהלך ברחובות העיר, כמו שעשה בכל פעם שלא היה לו מה לעשות. בזמן האחרון זה קרה לא מעט; להתעורר באמצע הלילה, לא להצליח להירדם, ללכת להסתובב ברחובות וחוזר חלילה.

מעניין מה עם ההורים שלי, חלפה המחשבה בראשו, הם בטח דואגים. לא כל כך היה לו אכפת. הוא התרכז בקצב צעדיו, שורק לעצמו בנחת, בזמן שחלף על פני הסמטאות הריקות בעודו מתהלך ברחובות השוממים. כמובן, לא היתה שום סיבה שעוד מישהו יעבור שם, אחרי הכל אלה היו שעות הלימודים והעבודה.

הוא התנגש במשהו.

“אווץ’.” שפשף את ראשו בזמן שהרים את מבטו, שעד אותו רגע היה נעוץ במדרכה בלי באמת לראות אותה. ג’ון מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול שער מגרש המוות, כפי שנהג לכנותו החל מהרגע בו גילה על מות שלוש הנערות לפני שלוש שנים.

למעשה, הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה במיוחד עד לפני ימים אחדים, כשנזכר בפרט מאוד מוזר שעד אז גם לו לא ייחס חשיבות רבה במיוחד. חשיבות של דברים היא עניין מוזר. רוב הזמן דבר לא נראה לו מספיק חשוב כדי באמת להתעמק בו, אבל זה. הו, זה היה משהו… משהו. אבל עברו מאז שלוש שנים, והוא ככל הנראה הדחיק הכל, כי אחרת למה שיתקף הלם ברגע שהזיכרון עלה בו?

אבל זה עדיין קרה, וג’ון לא יכל להתעלם מהעובדה התמוהה: כל הגופות היו שייכות לנערות בנות גילו (גילו הנוכחי, הזכיר לעצמו). הוא ראה אותן במו עיניו, אך החליט לא להתקרב אליהן והתקשר למשטרה. למיטב ידיעתו, הוא היה העד היחיד למה שקרה. והוא לא היה לגמרי בטוח במה שראה.

לאחר ששוחח עם המוקד, חיכה בקרבת מקום כדי לחזות בכמה שפחות מהמראה המחריד. וכששמע את ניידות המשטרה מתקרבות, מיהר לצאת אליהן ולכוון אותן אל המקום, אך כשהגיעו הגופות כבר לא היו. לא רק זה, לא היה כל זכר לכך שמישהו נהרג שם אי פעם; לא דם, לא סימני גרירה, לא כלום. זה היה כאילו הן פשוט נעלמו, התנדפו לאוויר. חוויה מזעזעת למדי לנער בן ארבע עשרה, אפשר לומר, אולי זו הסיבה שג’ון נטה להדחיק את המקרה בשנים שאחרי.

“איזה עולם!” גיחך לעצמו. “מצאתי את עצמי עומד בכניסת המקום אליו לא רציתי לחזור לעולם, שוב.” הוא מעולם לא היה בטוח למה דיבר לעצמו בקול, אבל זה היה הרגל והוא לא טרח לשנות אותו. במובן מסוים זה עזר, אבל ג’ון לא היה בטוח באיזה מובן בדיוק.

ואז התפנה למחשבה אחרת, למה הוא שם? וכשלא הצליח למצוא לה תשובה, הרהור נוסף חצה את מוחו, זיכרון נשכח שהיה מעורפל מאוד בראשו. זה היה הדבר שהעיר אותו משנתו כל פעם מחדש בלילות האחרונים – חלום, אפלולי ומעורפל, על עצמו עומד בפתח המגרש ונועץ מבט בנקודה מסוימת. הוא לא ראה דבר בנקודה ההיא, אך ידע שיש שם משהו. אז, כשעמד שם באותו יום, שבוע בלבד לאחר יום הולדתו הארבעה עשר, הוא ראה אותו. אולי זה לא היה ‘הוא’, אבל זה בהחלט היה משהו.

“אל תחשוב על זה. אם היית רוצה להתאבד היית עושה את זה כבר מזמן.” הוא התחיל להתקדם חזרה לכיוון בית הספר אך נעצר אחרי שני צעדים. בטנו הרגישה כאילו מישהו כרך סביבה חבל, והוא משך אותו אל המגרש.

מביט לאחור, ג’ון מלמל לעצמו את המנטרה הישנה-חדשה: “אתה לא רוצה להיכנס לשם, ראית מה קרה לשלוש הבנות ההן…” ניסה לשכנע את עצמו להוציא את המחשבה ההזויה מראשו כשלא במפתיע, אחת נוספת עלתה בו. הוא לא באמת ראה מה קרה להן, רק את הגופות חסרות החיים לאחר המקרה. ואז הן נעלמו כלא היו. כבר אז ידע שמשהו לא בסדר במה שהלך שם, אבל עכשיו, עם החלום הממשי מדי ועם ההגעה החוזרת ונשנית לאותו המקום, ג’ון תהה אם אולי הגיע הזמן לפענח את התעלומה.

ועדיין, הוא כפה על עצמו להמשיך ללכת, עד שכעבור כמה שניות מצא את עצמו רץ בשיא המהירות לתחנת המשטרה הקרובה. הרוח החליקה על גבי זיפי שיערו הקצוץ, והצליפה בפניו כשפחד פתאומי גרם לו לפנות בחדות לכיוון בית ספרו.

מה בכלל חשב לעצמו? משטרה? הוא ידע שאם יגיע לשם איש לא יאמין לו, בדיוק כפי שקרה לפני שלוש שנים. השמועות אולי אומרות אחרת, אבל המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות, ובמשך חודשים כולם הסתכלו עליו כנער הפרנואיד. מישהו אפילו אמר שהוא סכיזופרן, כשחשב שהוא לא שומע. “הם יחשבו שאני משוגע…” מלמל לעצמו, ולא הצליח להרחיק לחלוטין את המחשבה, שאולי זה באמת נכון.

כשהגיע לכיתתו, בדיוק ברגע שהפעמון צלצל לתחילת השיעור השלישי, כמעט נתקל באחד שתכנן לצאת ממנה. ג’ון הרים את מבטו וקלט את מארק העומד מולו עם חיוך בלתי מוסבר על פניו. “מצטער,” מלמל ופנה לעקוף אותו בדרך למקומו. בדרכו קלט את הילד הג’ינג’י השקט שלא דיבר כמעט אף פעם, הוא לא טרח לזכור אפילו את שמו.

“זה בסדר.” מארק המשיך להביט בו באותו חיוך, שהתחיל להיות מחשיד מעט. “בכל מקרה, אנחנו רוצים לדבר איתך.” הוא נעמד מעברו השני של השולחן, שהיה ריק לחלוטין כי ג’ון לא טרח לקחת את הציוד מביתו. הוא סמך על שותפו לשולחן שילווה לו כמה דפים ועיפרון.

“אנחנו?” שאל וסרק במבטו את סביבתם כשהבין שמארק לא מתכנן ללכת, מנסה להבין מי האדם השני. הג’ינג’י היה היחיד מלבדם, והגניב לעברם מבטים חוששים כל כמה שניות. ג’ונתן שקל לרגע את האפשרות שזה הוא.

“כן, כריס ואני.” מארק אישר את השערתו כשהצביע על דמותו של הג’ינג’י, היושבת במקומה ליד השולחן. אז ככה קוראים לו… הבין ג’ון, אך עדיין תהה לגבי השיחה.

הוא העביר את מבטו אל הנער, שהתמהמה בקימה מכסאו. “כריס? על מה כבר יש לנו, לשלושתינו, לדבר?” הוא התיישב במקומו סוף סוף והתאזן עם כיסאו על שתי רגליים, מעיף מבט קצר אל כריס, שעדיין ישב במקומו והשינוי היחיד בתנוחתו היה שהפעם הביט בו ליותר משתי שניות. הוא נראה מבועת, אם לומר את האמת, העיניים שלו היו פעורות והירוק בהן ברק בעוז, אותו הדבר לגבי הגבות שלו (לא פעורות, מן הסתם, אבל מקושתות בצורה שמביעה פחד טהור).

מארק לקח את התיישבותו כהסכמה כלשהי, ג’ון הניח, כי נשען על שולחנו, כמעט חודר למרחב הפרטי שלו. “שתי מילים: מגרש המוות,” אמר בשקט והחיוך שעל שפתיו התרחב.

לקחו לג’ון בערך עשר שניות לעבד את המילים, וכשזה קרה הוא הרגיש כאילו מישהו נעץ בו פגיון קרח. שוב הוא נזכר במראה המזוויע של שלוש גופותיהן של הנערות, בשמועות שאחרי, בחלום. “אני לא רוצה לדבר על זה,” אמר בחדות וניסה לסמן לו בעדינות שילך, אך מארק לא זז ורק שינה תנוחה בהישענותו, עתה מביט בג’ון בתשומת לב מלאה, חודר בהחלט למרחבו הפרטי. ג’ון נסוג מעט לאחור בסלידה קלה מההבעה שלו.

“זה מוכיח לי שאתה דווקא כן רוצה לדבר על זה.” חייך מארק בניצחון. “גם אתה רוצה להיכנס לשם, נכון?” על מה לכל השדים והרוחות הוא מדבר?

ג’ונתן נעץ בו מבט קפוא. “אין לי כל סיבה לרצות להיכנס לשם.”

לא נראה שמארק בכלל מקשיב לו. הוא לא הניד עפעף לסירובו החוזר ושוב שינה תנוחה, כבר לא נשען על שולחנו (תודה לאל), אך עומד מעברו השני עם יד על מותנו. “בכל שניה שעוברת אתה מוכיח לי עד כמה אתה רוצה לראות מה יש בפנים.” הוא לא הרפה, וזה התחיל לעלות לג’ון על העצבים. אנשים צריכים להבין מתי הם לא רצויים במקום מסוים, וזה בדיוק הרגע.

הוא החזיר את כיסאו למצב ארבע והתרחק מעט מהשולחן. האוויר נהיה דחוס פתאום. “לא, ממש לא. עם כל הכבוד לכוח הסקרנות, ויש לי הרבה, יש סיבה שהמקום הזה נקרא גם ‘מגרש המוות’,” אמר בקול נמוך שקיווה שיעביר את המסר.

זה לא עבד. “בטח שיש, אתה המצאת אותו.” מארק נשמע כל כך קליל, בהתחשב בנושא המדובר, אבל היה שם משהו נואש. ג’ון זיהה אותו, את הניסיון להחליף דבר אחד באחר. הוא תהה אם מארק באמת כל כך נלהב או שהוא רק מחפש הסחת דעת.

“נכון, ואני מניח שאתה מספיק חכם כדי להבין שיש סיבה לכך שקראתי לו ככה.” נשף ג’ון בכעס הולך וגובר וחשק את שיניו. הדחיקה הזאת הכניסה אותו למקום לא טוב, והתשוקה לסכנה נלחמה עם ההגיון הפשוט של ‘לא נכנסים למקום הזה בחיים וגם לא אחרי המוות’. יש לו מנטרה, והוא לא עומד לשבור אותה.

“אני מאמין שהסיבה היא שאתה ממש רוצה להיכנס אליו. נו, אתה האדם התחרותי ביותר שאני מכיר,” פתח, “אם נצליח לצאת משם חיים, זה ייחשב כמו ניצחון, כולם ידברו עלינו.” המשיך מארק במסע השכנוע שלו ומבט חולמני עולה על פניו. “אני כבר יכול לדמיין את הכותרות: ‘שלושת הנערים בני השבע עשרה שניצחו את המגרש’.” הוא החווה בידיו צורה של שלט חוצות וצחק.

ג’ונתן נאנח בתבוסה. “בסדר, צודק. אני באמת רוצה להיכנס לשם, אבל לא רק בגלל כל עניין הניצחון. טוב, בעיקר בגלל זה, אבל בכל זאת.” עטה על פניו הבעת כניעה חולמנית כשל מארק, אך מהר מאוד מחק אותה מפניו והחליף באחת הזועמת. “זה מה שאתה רוצה לשמוע?” שאל, כשכל תא ותא בגופו נמלא כעס על התמימות של העומד מולו. נראה שמארק סוף סוף נרתע. “אני תחרותי, זה כן, אבל סבלתי מספיק חרא מהמקום הזה,” במקום להוציא את הכעס בצעקות, הוא נזל ממנו באיטיות שקטה וארסית. “‘ידברו עלינו’? תאמין לי, דיברו עלי מספיק. אני לא עומד לחזור להיות שק החבטות של המשטרה כשעוד גופות יחליטו להופיע. ואני ממש, אבל ממש לא עומד להיות אחת מהן.” ידיו התרוממו לאוויר והוא הנחית אותן בחזקה על השולחן, קרוב למקום לידו עמד מארק. הוא התרחק שלושה צעדים לאחור, מבט המום על פניו. ג’ון גרר את כסאו חזרה למקום בו יכל להניח את רגליו ולאזן אותו על שתיים, אבל הוא לא עשה זאת. במקום, נשען עם כל גופו אל קרש העץ שהפריד בינו לבין מארק והסתכל לו ישר בעיניים. “אז אתה וכריס מוזמנים לשחק את הגיבורים כשתיכנסו לשם בלי שום מושג קלוש לגבי המקום הזה, אבל אתם יותר ממוזמנים לשכוח ממני.” קולו עלה בכמה טונים והוא סיים את דבריו בחצי נהמה, חוזר להישען בכיסאו.

כשמארק החליט סוף סוף לחזור למקומו ולהניח לו לנפשו, קלט את כריס מביט בו ממקומות בקדמת הכיתה ופניו מביעים הלם טהור. כבר לא פחד, פשוט הלם. הוא הסיט את מבטו ממנו בשניה שקלט שג’ון מסתכל עליו. הוא נאנח, מניח את רגליו על קורת המתכת מתחת לשולחן ודוחף את עצמו לאחור, מאזן את הכיסא על שתיים.

באותו רגע קלט ג’ון שהכיתה כבר לא ריקה. תלמידים נראו כאילו קפאו במקומם, חלקה מביטים בו בהלם מהול בפחד, חלקם מתעוררים מהקיפאון וממהרים לעבר מארק והנותרים עם המבט תקוע ברצפה. “ממש נפלא…” מלמל לעצמו והתרומם בחדות ממקומו, הכיסא נפל מאחוריו בצלצול מתכתי. הוא חטף את תיקו מתחת לשולחן ויצא בסערה מהכיתה, כשכולם מפנים לו דרך כמו על פי סימן. הוא לא תכנן את זה, והוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה.

***

“אדון מייגנס, מה אתה מצייר לך שם?” קולו של המורה למדעים ניער את קייל ממחשבותיו ומבטו, שהיה נעוץ כל אותו זמן במחברתו הורם. הוא מצא את עצמו מביט הישר לעיניים שחורות כעוסות בתוך פנים מצומקים. הן פזלו אל הדף, בו נמצא הציור ששקד עליו עד אותו רגע.

“אה… שד?” אמר בחצי שאלה, מנסה לחלץ את עצמו מהמצב המביך אליו נקלע.

“ומה עושה השד הזה? מתחזה לאדם? הוא לא נראה שדי במיוחד.” גיחך המורה בצורה מאוד לא הולמת למורה, אך קייל נמנע מלציין את זה. הוא לא רצה להגדיל את הסיכויים שיקבל ריתוק, ומר הייר אהב לתת ריתוקים. אמנם לא לו, קייל דווקא היה אחד התלמידים המועדפים עליו, אבל מבחינתו גם נשימה חזקה מדי זו עילה לריתוק. ציור? הוא ממש יקפוץ על ההזדמנות.

קייל הביט במר הייר, ואז העיף מבט נוסף בציור. “קורא מחשבות. בגלל זה העין השלישית.” מצא הסבר הגיוני והניח את אצבעו על העין השלישית במצחו של השד-אדם, שנצבעה בגוונים בוהקים של ירוק וכתום.

“ולמה הבגדים ההודים?” מר הייר המשיך להקשות וקייל לא הצליח להחליט אם הוא מקניט אותו או באמת מתעניין. הוא ניחש לפי הנימה שזה מקניט.

בכל מקרה הוא משך בכתפיו, כמו כל פעם שלא היתה לו תשובה. “לא יודע, ככה אני מדמיין אותו.”

המורה הנהן ובזווית פיו הסתמן חיוך קטן. “אני מסכים איתך. אבל אנחנו בשיעור מדעים עכשיו, לא אומנות, ולמרות שכישורי הציור שלך מרהיבים בעיני, אשמח אם תואיל להקשיב.” זה היה סימן טוב, הוא לא תכנן לשלוח אותו לריתוק.

קייל הנהן ופניו האדימו מעט מהמבוכה. הוא ידע שזו לא הייתה כוונתו ובכל זאת, כל אחד היה מובך כשמורה כלשהו היה נוזף בו מול כל הכיתה. במיוחד כשאתה מנסה להיות כמה שיותר בלתי נראה.

אבל נראה שהמורה לא סיים איתו. הוא חזר לעמוד ליד הלוח בקדמת הכיתה והצביע על הכותרת השחורה בכתב גדול ועקום. “עכשיו, האם תוכל להסביר לנו מהי פוטוסינטזה?” שאל בחצי התגרות.

חיוך לא רצוני עלה על פניו, “זה חומר שלומדים בכיתה ד’. פוטוסינטזה הוא התהליך שמתרחש בכל צמח כתהליך ייצור הסוכר של הצמח בעזרת אור השמש.” הוא לא התפלא שזכר את כל זה, אבל לזכור משהו זה דבר אחד. להסביר אותו בצורה הגיונית ושוטפת למרות מה שקרה שניות קודם לכן זה כבר משהו אחר. כל האחרים בכיתה הביטו בו בהשתאות וקייל נתן לעצמו טפיחה דמיונית על השכם.

הייר שלח אליו חיוך והנהן. “טוב לדעת שהמעבר שלך מדבר אחד לאחר חלק. הסבר מצוין.”

“זו נראית לי יותר כמו שדה, לא שד,” העיר חברו כשיום הלימודים הסתיים. הם היו הראשונים לצאת, כמו תמיד, וכבר היו בדרכם במורד הרחוב כשהתהייה עלתה לאוויר.

“זה בגלל שזו באמת שדה.” קייל הביט בו לרגע לפני שהחזיר את עיניו למדרכה מולו, עוקב אחרי האבנים המשתלבות בעניין רב יותר משצריך. הוא הקפיד לדרוך רק על האדומות מביניהן.

“למה לא אמרת את זה למר הייר? היית מראה לו שגם הוא יכול לטעות לפעמים.” חברו צחק וקייל הצטרף אליו.

“כי רק עכשיו החלטתי שזאת בת.” משך בכתפיו והמשיך ללכת בשתיקה, לא בטוח איך להמשיך את השיחה.

“טוב, שיהיה.” האדם המציק שאיכשהו הגיע לקרוא לו חבר טוב נכנע. נראה שמצא דבר אחר לדבר עליו. “תגיד, אתה מתכוון אי פעם להוריד את הדבר הזה מהפנים שלך?” שאל והצביע על הטבעת הכסופה והקטנה שהייתה נעוצה בשפתו התחתונה של קייל. הוא עשה את זה לפני חצי שנה בערך ולא טרח להסיר אותה.

“קוראים לזה סייד, ולא. למה לי?” שאל באי הבנה ומבטו קפץ ימינה. הוא כמעט פספס אבן בגללו.

“זה הורס לך את כל תדמית הילד הממוצע והרגיל. למה עשית את זה בכלל?”

“אתה צוחק עליי עכשיו?” קייל גיחך ותפס בלי משים בחישוק הכסוף, משחק איתו בשיניו.

“מה פתאום! אני רוצה להבין, טבעו של אדם הוא לדרוש הסברים, לא?” קונר חייך בתמימות ולא טרח להביט בו, גם כשקייל כמעט נתקע בעמוד כשניסה לחשוב על הסבר משכנע משלו.

“טבעו של אדם הוא להישאר טיפש ולשתוק.” או איזה משפט מחץ, גם טוב. “עשיתי את זה כי נתנו לי חובה. כשמשעמם לך אתה עושה דברים מטומטמים, כמו להיכנס למשחק אמת או חובה.” הוא הסביר בכל זאת, כי הכרזה שלו שקונר טיפש היתה אולי מעט מוגזמת. לא שקייל התכוון אליו ספציפית, כמובן.

“זה לא יפה לזלזל בעצמך ככה.” קונר עקף אותו ובכך אילץ אותו לבלום כדי למנוע התנגשות. “זה דווקא מתאים לבלונד הזה שלך. מה שמזכיר לי… אתה צריך להסתפר.” קבע.

קייל העביר יד בשיערו המבולגן מהרוח. “למה? לא יפה לי ארוך?” הוא ראה את שער ביתו במרחק מטרים ספורים מהם והחליט שזה רגע מתאים לחתוך את השיחה. היא בכל מקרה לא התקדמה לכיוון טוב מבחינתו. “אה, תראה מה זה, הבית שלי. איך הזמן טס, הא?” הוא פתח את שער העץ הלבן. קונר הזעיף מבט לעברו, וקייל נופף לו לשלום בחיוך ניצחון כשסגר את שער העץ מאחוריו.

קונר בהה בו כלא מאמין, פיו פעור בעיגול מושלם. “אתה מתחמק ממני. למה אתה מתחמק ממני?” קרא אחריו בטון נעלב, אך קייל שמע בו גם נימה של צחוק, כמו תמיד, והרשה לעצמו להתעלם ממנו ולפתוח את דלת ביתו. קריאותיו של קונר נדמו לאחר שסגר אותה אחריו.

“או קייל, טוב שחזרת!” קראה אימו בחיוך כשחלץ את נעליו והופיעה בכניסה בסינר משובץ אדום וכתום וכפפות אפיה.

קייל הניח במהירות אך בעדינות את זוג הנעליים במקומן ופנה לאימא, “אני לא רעב כרגע. יש לי המון דברים לעשות, אני ארד לאכול עוד מעט.” סרב בזריזות למה שעמדה להציע לו ועלה במהירות לחדרו, לא שוכח את הנשיקה על הלחי שכה אהבה.

הוא זרק את תיק בית הספר על מיטתו, פתח והוציא ממנו את הציור. בעודו בוחן את הקווים הרצופים שהתשמש בהם נזכר להדליק את האור בחדרו, חושף את קירותיו הכהים ונרתע אחורנית כשקלט שעוד רגע היה נתקע בשולחן העץ שניצב משמאל לדלת. “מה עובר עלי היום?” שאל את עצמו כשהתיישב בכיסא התלת-רגלי עם הגלגלים מול שולחן העץ, אז פנה להביט בציור הטרי.

הוא נעץ מבט בדמות הגבוהה יחסית, בעלת העור השזוף, שלוש העיניים ששתיים מהן חומות והשלישית (במרכז המצח) צהובה-כתומה, בבגדיה הבהירים והרפויים בצורה בה דמיין את לבוש ההודים (הוא ידע שלא ככה הם מתלבשים, אבל עדיין). הבחורה, שדה, נעצה בו מבט דרך הנייר, חודרת לתוך נשמתו. “למה לכל הרוחות ציירתי שד?”

מגרש השדים (משוכתב) – פרק 3
דרג את הסיפור

תגובות (3)

מקסים תמשיכי

09/09/2019 10:26

    תודה לך ^^
    הייתי שמחה לפירוט של המקסים. המשך יגיע כשאוכל~

    13/09/2019 18:58

מקסים

11/09/2019 20:14
31 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך