נופר מעין
אני רוצה להודות לחברות המדהימות שלי שבילעדיהן לא היה סיפור ולא הייתי אני : שילי, עדינה, רחלי, נטלי, לינוי, אודליה, יפעת וחיה. תודה שאתן כאלה חברות טובות!!


בבקשה תגיבו חשוב לי לדעת מה דעתכם על הפרק והסיפור בכלל.
תודה :)

מכשפה מתלמדת – פרק 14 ואחרון!

נופר מעין 12/06/2011 849 צפיות 3 תגובות
אני רוצה להודות לחברות המדהימות שלי שבילעדיהן לא היה סיפור ולא הייתי אני : שילי, עדינה, רחלי, נטלי, לינוי, אודליה, יפעת וחיה. תודה שאתן כאלה חברות טובות!!


בבקשה תגיבו חשוב לי לדעת מה דעתכם על הפרק והסיפור בכלל.
תודה :)

פקחתי עיניים. מיששתי את החזה שלי – שום סכין. התיישבתי. ראיתי את גרייס אוליביה ולורן מסתכלות עלי ובוכות, אדי חיבק את לורן ונדמה היה שהוא עומד לבכות גם. לא הבנתי למה, אני בסדר. אבל אז הסתכלתי הצידה ומחשבה אחת עברה לי בראש ׳אני לא בסדר׳.
ראיתי את עצמי שוכבת על הרצפה עם סכין תקוע בלב. התקרבתי. העיניים שלי היו עצומות ולא היה לי דופק. רק אז הבנתי – אני מתה. ממש כמו שאדי תיאר. איזה באסה! לא הספקתי לראות את הסרט האחרון של דמדומים ולקרוא את הספר השלישי בטרילוגיית ׳משחקי הרעב׳. אני מקווה שאיפשהו למעלה יש עותק של הספר ואיזה DVD של הסרט. איזה טמטום! אני מתה וחושבת על סרטים וספרים. לורן התקרבה אלי, היא הוציאה את הסכין והניחה את ידיה על הפצע. היא התחילה ללחוש משהו. שום דבר לא קרה. ידעתי מה היא מנסה לעשות את הלחש הכי מסובך בעולם, את הלחש להחזרת המתים, את הלחש שהציל את אדי אבל לא אותי. לורן התחילה לבכות שוב. לא יכולתי לסבול את זה יותר. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. לפתע כוח חזק משך אותי חזרה. עצמתי עיניים וניסיתי להתנגד לו אבל הוא היה חזק מדי. עפתי אחורה, עדיין בעיניים עצומות. נפלתי על הרצפה ופקחתי אותן. הרגשתי כאב חזק בחזה אבל הוא מיד נעלם. זה עבד! הלחש של לורן עבד! התרוממתי לאט לישיבה. לורן צרחה וחיבקה אותי, אחריה גם גרייס ואוליביה. אדי לא היה יכול להישאר אדיש והצטרף לחיבוק המרובע.
״אם לא תעזבו אותי אני אמות שוב. אתם חונקים אותי״ צחקתי והם התרחקו.
״אז מה קרה לסיליקון ההוא?״ שאלתי. אוליביה ענתה לי
״אחרי שתקעת את הסכין בלב נשארת לעמוד עוד שתי שניות ואז נפלת. ברגע שנפלת צל שחור יצא ממך והיינו בטוחים שסלנקון הולך להשתלט על מישהו אחר אבל הוא הפך לאבק.״ היא סיימה.
״אתם יודעים, חשסתי על זה ואנחנו צריכים למצוא תירוץ טוב למה לא הגענו למבחן בפיזיקה״ אמרה גרייס.
״זה מה שמעניין אותך?!?! חברה שלך כמעט מתה ואת חושבת על מבחן בפיזיקה?״ אמרה אוליביה. צחקנו. לורן עזרה לי לקום והתחלנו ללכת לכיוון הדלת אבל כשהגענו לדלת הופיעו מלא יצורים שנראו כמו הכלאה בין אלפים לגמדים רק ממש מכוערים. אחד מהם ניגש לאוליביה.
״אדון….אדונית מה עושים עכשיו? המכשפות פה״ הוא אמר.
״אמממ… עכשיו תהרגו את עצמכם. אני צריכה עזרה בשמיים״ היא אמרה. כעבור חמש שניות כל היצורים הפכו לעפר. למה תמיד לאנשים מרושעים יש עוזרים מטומטומים? זה איזה חוק או משהו?
רצנו עד הבית שלי. כשנכנסנו נשכנו על הספות והתחלנו לצחוק. והוא נמשך הרבה זמן.

*****

בימים לאחר מכן הכל חזר לשיגרה, בלי אנשי סיליקון שמנסים להרוג אותך. שבוע לאחר המלחמה לורן ואדי התנשקו בפעם הראשונה, סופסוף. הזוג הזה ביחד כבר שלוש מאות שנים. הגיע באמת הזמן שיתנשקו. באותו היום בבית ספר ניגש אלי ילד אחד מהשיכבה, דניאל, אחד החתיכים – בלונדיני עם עיניים חומות והציע לי לצאת איתו. ברור שהסכמתי. אחרי הלימודים לורן המשיכה ללמד אותי כשפים. אבל כשהגענו למסובכים יותר היא התקשתה. כי אחרי הכל, גם היא מכשפה מתלמדת.
היום היה הדייט הראשון שלי עם דניאל והוא היה מוצלח. קבענו להיפגש עוד פעם.
אין מה לעשות, כשמתאתצים החיים יפים.

-סוף-


תגובות (3)

נופר פשוט מחמם את הלב 3>
הסיפור פצצתי !!!! מהממםם! תדפיסי אותו (ברצינות!)
אפילו אם זה רק לעצמך, זה מהמם פשוט סופרת מליידה כל-הככבוד ♥

12/06/2011 19:54

תודה רבה. את לא יודעת איזה כיף זה לשמוע (בעצם לקרוא) את זה!!
ואת כל כך מוכשרת שהסיפור שלי נראה ממש גרוע מול שלך

12/06/2011 21:10

חחחח
אהבתי את הקטע שבו היא מתה וחושבת על סרט!!!
חחחח
איזה סוף יפה!!!!

27/09/2012 12:45
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך