מכשפות- פרק 2: לילך המלכה

נ.ר5 14/09/2016 455 צפיות אין תגובות

“לעזאזל!” לחשה אריה. היא הציצה מבעד לפסל הנחושת אל עבר הפונדק. בעלת הפונדק חזרה בעצבנות אל מקום עסקיה לאחר שיחה קלה עם כמה מלוחמי הלגיון, חברי המשטר של אלינאה. היא לא יכולה להמשיך בדרכה, אם תחלוף מול שני הלוחמים הם מיד יעצרו אותה, אז היא החליטה ללכת בדרך ההפוכה, הביתה היא כבר לא תגיע היום, היא תצטרך להתחנן לחדר בפונדק. רעבה, עייפה ורטובה, המשיכה אריה בדרכה ההפוכה אל ביתה. אחרי כשעה הליכה ברחובות שוממים, כשכל מה שמאחר לה חברה אלה הטמפרטורות הצונחות במהירות והשלג על הקרקע, היא חלפה על פני הכיכר הראשית. כיכר עצומה ממוגרת בחומה עשויה נחושת ועליה מגולפים שמות. לא סתם שמות, שמות כל המלכים שהיו אי-פעם למופיאה. מעבר לחומה הנמוכה נשתלו פרחי “לילך המלכה”, הפרח הלאומי של אלינאה. בצבעו הייחודי הצבעוני. כל עלה כותרת בצבע בגוון שונה של ורוד. אריה מאוד אהבה את הפרחים האלה. היא לקחה שאיפה עמוקה, מריחה את הריח המתוק של הפרחים. הם ידועים בעיקר בזכות יופיים ובזכות התכונות שלהם. תכונות מרפא שונות ויש האומרים, שהאנשים שלהם ניתנה מתת האל, כשיאכלו אחד מהם יחזו בעתידם, יחזו את גחמת ליבם הגדולה ביותר ונבואה אחת בנוגע לאדם הכי קרוב אליהם. אף-אחד לא ידע מהי מתת האל, אנשים שיערו שזה עושר, או אושר, או דברים אחרים. אך כל מי שניסה לאכול אחד מהם זכה למות מוות טרגי. היא שלחה יד לגעת באחד מהפרחים, חמימות עטפה אותה. ואז צריבה. המקום כולו מגודר נחושת, החולשה היחידה של מכשפות, נחושת טהורה. כפפת הצמר שלה הפכה את הצריבה לפחות כואבת, אך הוא הכאב עדיין הורגש. היא המשיכה בדרכה אל עבר ביתה דרך השדרה הסגולה, כך קראה לה. כל פעם שהייתה עוברת, עצי הצמרת הסגולה היו מתחילים להשיר מעליהם אל שבילי האבן וספסלי הכסף שהיו מתחתיהם ותמיד היה נדמה, שהעלים לעולם לא נגמרים.
“איך עשית את זה?” איש זקן חבוש מגבעת שישב על אחד מספסלי הכסף שאל אותה בלי להרים את מבטו מהשביל. הוא רעד ללא הפסקה, המעיל הדק שלו לא מנע את הקור, הוא היה חיוור והיה נראה מוזנח. היא רק הייתה יכולה לדמיין עד כמה הוא רעב או מתי אכל ארוחה נורמלית בפעם האחרונה. אבל היא התעלמה ממנו, היא רצתה לעזור, אך לא היה לה איך. היא בעצמה הייתה כמוהו, קפואה, רעבה.
“אני שאלתי איך עשית את זה!” הוא גער עליה. אריה החלה לפחד והגבירה את צעדיה. המגפיים שלה רמסו עלים סגולים ואדי קור יצאה מפיה. היא נשמה בכבדות. היא שמעה את צעדי האיש אחריה. היא הניחה שהוא צולע כי קול גרירה נשמע אחרי כל צעד.
צעד, גרירה. צעד, גרירה. כך זה נמשך כמה דקות שקטות, השדרה שאריה כל-כך אהבה ואף-פעם לא רצתה לעזוב, הפכה למקום פחד. כל מה שרצתה לעשות זה לעוף מהמקום הזה כמה שיותר מהר.
צעד, גרירה. צעד גרירה. נשימותיו נשמעו קרוב לאריה, הן היו כבדות. היא הרגישה את נשימותיו נושפות בעורפה, היא החלה לרוץ אך לפני שהרימה את רגלה מהקרקע, ידו של הזקן תפסה את ידה של אריה. היא הרגישה צריבה ואז הבחינה בטבעת נחושת שהייתה על אצבעו.
“איך עשית את זה? איך גרמת לכל העלים לנשור?” הוא צעק עליה. הרוחב היה שומם, אין למי לצעוק לעזרה. הכאב היה חזק ממנה והיא צרחה. היא הניפה את ידה והזקן עף אחורה ונפל על גבו.
“מכשפה! מכשפה! יצור ביבים מגעיל! הצילו!” הוא צעק ונס על נפשו, צועק לעזרה, אך אריה ידעה, אף-אחד מאנשי אלינאה יצאו מבתיהם לעזור לזקן משוגע. הרי מכשפות נכחדו לפני כשלושת-אלפים שנים, או זה לפחות מה שהם חושבים. היא החזיקה בידה הכואבת, זועקת זעקת כאב וממשיכה בדרכה הארוכה, היא לא תשרוד עוד הרבה. השמש החלה לשקוע, הקור העיק עליה. היא הייתה צריכה למצוא מקום לישון בו. אולי הפונדק שבסוף השדרה הסגולה יסכים לקבלה ללא תשלום. אולי תמורת עבודה במטבח או עבודה אחרת. אבל היא הייתה חייבת לישון. כבר יומיים שלמים היא מחוץ לביתה, חיה ברחובות, מנסה למכור את הגביע העלוב של אביה. אפילו כשהוא לא איתה, הוא מצליח שוב, כל פעם מחדש, להרוס הכל. היא אהבה את אביה, אך הוא היה מגושם וחסר טקט. הוא תמיד היה מצליח להרוס כל מה שנוגע אליו. נישואיו עם אימה של אריה, המשימה שאליה נשלח לפני כתשע-עשרה שנה.
הנה הפונדק.
פונדק עשוי עץ. הוא היה בסך-הכל פונדק שאנשים עשירים באים להתארח בו, הוא היה רחב ידיים, בעל חמישה-עשר חדרים. ברוב הפונדקים שאריה לנה בהם היו בקושי שישה.
היא שמעה את צלצול הפעמון של דלת הכניסה. זה יכול לומר רק שני דברים, או שהוא פתוח ומישהו נכנס, או שהוא סגור, וזה היה צלצול שלפניו תלו את השלט “סגור עכשיו, חזרו עם עלות השחר”. היא מיהרה אל הפונדק והייתה שמחה לדעת שהוא עדיין פתוח. היא נכנסה. הפונדק היה שומם. אך משמע הנחירות והגניחות שבקעו מהקירות עשויי העץ, הבינה שהפונדק די מלא. אש בערה באח מולה. היא רצה אליו, התיישבה על רצפת העץ מולו, והתחממה.
“אני יכולה לעזור?” אישה כבת גילה של אריה נעמדה לצידה. היא לבשה שמלה שחורה ועליו סינר שהיה אמור להיות לבן, אך עכשיו כוסה בכתמים. היא ניגבה כוס זכוכית עם מטלית מוכתמת. חיוך היה על שפתיה האדומות והמלאות. שיערה הג’ינג’י היה מקורזל והיא הייתה נראית עייפה.
“כן, יש לך במקרה חדר פנוי?” שאלה אריה בעיניים גדולות.
“אני מצטערת, כולם תפוסים,” כאב נשמע בקולה של האישה. היא הייתה מוכרת לאריה ממקום כלשהו, אך לא הצליחה לעלות בדעתה מאיפה.
“אני פשוט כבר יומיים בדרכים, אני רעבה כל-כך, לא אכלתי כלום חוץ מחצי תפוח רקוב וזה היה בבוקר. אנא, עזרי לי!” התחננה בפניה אריה.
“יש לי עוד חדר אחד, הוא שמור לי, אבל הוא גדול דיו בשביל שנינו. זה יעלה לך שלושה מטבעות, עשרה מטבעות נחושת ומטבע כסף אחד, ללא ארוחה כמובן וללילה אחד.” היא דקלמה כאילו היה זה תפקיד שהייתה צריכה לגלם בתיאטרון. אריה הסתכלה עליה בפה פעור.
“גנבו לי את כל הכסף,” אמרה אריה בצער.
“אני מצטערת, לא אוכל לעזור לך.” אמרה הנערה והחוותה בראשה לכיוון הדלת. היא לא הפסיקה לנגב את הכוס.
“אולי אוכל לעבוד כאן, כך אוכל להחזיר לך את הכסף, בבקשה ממך.” דמעות עלו בעיניה של אריה.
“בסדר, על כל יום את מקבלת מטבע זהב אחד, תוכלי להחזיר את החוב תוך… בואו נראה, שלושה מטבעות זהב זה שלושה ימים, עשרים מטבעות נחושת זה מטבע כסף אחד, וחמישה מטבעות כסף זה מטבע זהב אחד… תצטרכי לעבוד כאן בערך שבוע. אני לא מצליחה להעלות את המחיר במדויק. אבל אחרי שבוע, חובך כבר יהיה מסודר.”
“תודה! תודה רבה!” אמרה אריה ונשקה לרגליה של בעל הפונדק. זו נבהלה והתרחקה מאריה.
“לא, לא. אל תודי לי, יש המון צלחות וכוסות במטבח, לכי לנקות.” היא אמרה.
“מה שמך?” קרה לה אריה מאחורי הדלפק בעודה קושרת סביבה סינר לבן מוכתם במעט.
“אני אמילי גרנט.” בעלת הפונדק חייכה אליה והתיישבה על אחת הכורסאות הסגולות שהיו במרכז החדר, ליד צלחת מתכת מלאה בביצים, בשר חזיר, תפוחי אדמה מבושלים וכמה ירקות. אריה הסתכלה על הצלחת בכאב. “את רוצה קצת?”
“כן!” קראה אריה באושר. היא ניסתה להחביא את רמת האושר שבקולה אך לא הצליחה. אוכל! אוכל אמיתי! היא רצה מהדלפק אל השולחן, לא לפני שלקחה מזלג כסף מהדלפק, והחלה לזלול במהירות.
“אני מצטערת,” אמרה אריה כשהבחינה במטה ההמום על פניה של אמילי. היא הייתה המומה מקצב אכילתה של אריה.
“זה בסדר,” אמרה אמילי והחזיקה בידה של אריה, “מה את אומרת שתלכי לישון כשתסיימי לאכול, תקומי מחר בבוקר שעה קודם ורק אז תעשי את כל המטלות?” שאלה אותה אמילי באדיבות.
“זה יהיה נפלא!” אמרה אריה בשמחה. היא התחממה במעט, היא שבעה והיא מצאה מקום לישון בו, יום מצוין לאריה פייפסן.
“החדר שלי הוא החדר האחרון במסדרון, פשוט תיכנסי, המיטה שלך כבר תהיה מסודרת.” היא קמה והתקדמה אל עבר המסדרון. “אוי, איזו טיפשה אני. את בטח רוצה להתקלח,”
“אני אשמח,” אמרה אריה בפה מלא.
“יש חדר מקלחת באמבטיה שלי, אני אנסה להרתיח מים כמה שאוכל. בגדים חדשים יחכו לך שם. לילה טוב!” קראה אמילי ממורד המסדרון, היא שיחה בשיערה המתולתל והאדמוני. היא הייתה יפה. מנומשת וחיוורת במעט. טריקת דלת נשמעה מרחוק וכל מה שנשמע אחריה היה צליל הסכו”ם של אריה מתנגש בצלחת והנחירות מבעד לקירות העץ. היא הורידה את הסינר והניחה אותו על הדלפק. היא התקדמה במורד המסדרון. דלתות עץ צבועות לבן ניצבו מסודרות משני צדדיה של אריה. המסדרון היה מלא כדי חרס, ציורי נוף, דיוקני משפחות. היא הגיעה לחדר האחרון, החדר של אמילי. לידו, בתוך קופסת זכוכית, היה כד שהיה כנראה שבור פעם כי סדקים נראו בו. היה נראה שהודבק. על ידיתו המעוגלת היה רשום בכתב שחור “לימה”. אריה פערה את פיה. זה אותו הכד שכישפה, מהמפגש עם בן התמותה.
“את מתכוונת לישון היום, גברת… לא אמרת לי את שמך,” צחקקה אמילי. היא הבחינה על מה אריה הסתכלה. “זה יפה נכון? מצאתי אותו שבור לפני כעשרים שנה בערך. לקחתי אותו והדבקתי אותו. אני עדיין לא מצאתי תשובה לשאלה הזאת, מה זה לימה? מי זה? אני אוהבת אותו, למרות שהוא פשוט, ללא ציורים…”
“מאיפה השגת אותו?” קטעה אותה אריה.
“אמרתי לך, מצאתי אותו שבור בדרכים.” אמילי נראתה מבולבלת, “הכל בסדר, גברת…”
“פייפסן, אריה פייפסן.” אמרה אריה בלי להוריד את מבטה מהכד. גבותיה הדקות של אמילי הורמו. “הכל בסדר?”
“כן, למה שלא יהיה?” אמרה אמילי, היא נראתה כמהרהרת במשהו. “בכל מקרה, המים מתקררים.”
“כן,” אמרה אריה ונכנסה לחדרה הגדול של אמילי. בלי להבחין בו יותר מידי, היא עברה בדלת לבנה לחדר עשוי לבנים, גיגית עץ מלאה במים חמים ניצבה באמצע החדר. בפינה השמאלית ניצבו בגדים מקופלים. כשסיימה לשטוף את עצמה, היא התלבשה ונכנסה למיטה קטנה, צמודה למיטתה של אמילי. היא כבר ישנה. ברגע שראשה של אריה נגע בכרית, היא נרדמה, כמו ילדה קטנה.

מכשפות- פרק 2: לילך המלכה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך