נ.ר5
פרק חדש :) אם אתם אוהבים את הסיפור שלי, תישארו ערים בלילה, בשעות האלה באים לי כל הרעיונות :)

מכשפות- פרק 4: במסבאה של מוזק

נ.ר5 26/08/2016 585 צפיות 2 תגובות
פרק חדש :) אם אתם אוהבים את הסיפור שלי, תישארו ערים בלילה, בשעות האלה באים לי כל הרעיונות :)

נשימות עמוקות ורועשות. אדי קור יצאו מפיה. אריה אחזה בידה הגדועה, מתאמצת לבלוע את הכאב ולהוריד אותו במורד גרונה. כל המקום היה חושך מלבד חור עגול מעל ראשה. היא מיששה סביב ולא מצאה את לורי. היא החלה לפחד. במאמץ ובכאב רב, הטילה על עצמה את כישוף הריחוף ועלתה ברחיפה מאומצת אל החור והשתחלה אל העולם שבחוץ. מבני אבן וקש, סוסים, כרכרות, אבירים, אנשים עניים מקבצים נדבות.
“תעזרו לי!” צעקה אריה בעודה מנסה לטפס מעל לחור רק עם יד אחת. “בבקשה! תעזרו לי!” עוברים ושבים הסתכלו על אריה הבוכייה והמסכנה ופשוט התעלמו. היא המשיכה כך כמה דקות, כישוף הרחיפה כבר נחלש, והיא לא תשרוד עוד הרבה זמן במצב הזה. עד שעני אחד שמע את צעקותיה וניגש לעזרה. הוא היה צעיר, כבן עשרים. עיניו היו זהובות ושיערו בלונדיני, כמעט לבן. הוא לבש בגדים בלויים וארוכים ועליהם מעיל פרווה שהיה גדול עליו בכמה מידות. השלג שעל האדמה החל נמס, אך עדיין הורגש הקור באוויר.
“איך זה קרה?” הוא שאל בעודו מושך את אריה הפצועה ופושט מעליו את מעילו כדי לחמם אותה.
“לא, תודה, אני בסדר.” אמרה בשיניים נוקשות וגוף רועד.
“לא נראה לי,” הוא אמר והניח עליה את המעיל. “צריך לקחת אותך למקום חם. בואי, יש לי מקום מצוין.”
“לא! אני צריכה למצוא את אחותי.” אמרה אריה איפה היא נמצאת? היא לא באלינאה יותר, זה בטוח. אולי ברכס ההרים “מוזק” או העיירה “נימפאוף הטוב”.
“אוקיי, אבל קודם את צריכה להתחמם, ולטפל בגדם הזה. הוא לא נראה טוב.” בפעם הראשונה הסתכלה אריה על הגדם שלה. העצם בצבצה החוצה, הבשר היה שחרוך ושחור בגלל הנחושת. דם לא הפסיק לזלוג על בגדיה ועל שביל העפר המכוסה בשלג נמס. “אני ניקו, את יכולה לסמוך עליי.”
“מיילק!” אישה זקנה קראה לעברו.
“אז… אפשר לסמוך עליך?” שאלה אריה בגיחוך קל. הוא הרים אותה ונשא אותה עליו אל עבר מבנה אבן חמים. על השלט היה כתוב “המסבאה של מוזק”. היא ברכס ההרים, זה מסביר את הקור. ואת האנשים העניים. הוא הושיב אותה על כורסה מרופדת על יד האח הגדול והבוער.
“אז… אחותך? איך אני יכול לעזור?” הוא שאל אותה והתיישב על רצפה עשויה עץ. המסבאה היה מקום נחמד. הרבה שולחנות עגולים, הרבה שיכורים, משקאות חריפים. ציורי מלאכים היו בכל מקום על הקירות. המסבאה הייתה עשויה אבן מבחוץ, ועץ מבפנים. אריה אף-פעם לא ראתה סוג בנייה שכזה.
“אתה לא,” היא אמרה בתסכול ועצמה את עיניה, “אני צריכה להחלים כמה שיותר מהר, לעזוב את העיירה המזורגגת הזו, ולמצוא את אחותי.”
“היי, היי, תירגעי בבקשה. הכל יהיה בסדר,” ניסה להרגיע אותה.
“לא! הכל לא יהיה בסדר! רודפים אחריי, קר לי, אחותי נעלמה, והכל כי אני…” פתאום אנשי המסבאה השתתקו ואריה הבינה שאסור לה לומר את המילה האחרונה.
“היי, מה שמך? לא אמרת לי אותו.” הוא פנה אליה. הוא התקרב אליה עד שיכלה להרגיש את הבל פיו החמים ואת ריח האלכוהול.
“היי, קודם תגיד לי את שמך האמיתי, ותהיה פיכח, ואז נוכל לנהל שיחה.” היא אמרה בעוקצנות. היא משכה את ברכיה אליה והניחה את סנטרה עליהן.
“בסדר. שמי האמיתי הוא מיילק ולא אמרתי לך את שמי האמיתי כי… גם אותי מחפשים. מניין את חושבת שמגיעים כל המשקאות החריפים הללו? אני יורד ממוזק אל עבר העיירה הירספיר ומשם גונב מכה וכמה מסבאות בכירות. המשטר מחפש אחריי הרבה, אפילו המלך מאלינאה שלח אליי כמה מהשומרים שלו.”
“אריה,” היא אמרה. “אז ספר לי, מיילק, מדוע עיניך כל-כך לא רגילות?”
“טוב, בלידתי החלטתי שאני רוצה להיות מיוחד. אז ביקשתי מאימא שתי עיניים זהובות.”
“תפסיק להתלוצץ,” נזפה בו ושניהם פרצו בצחוק.
“אני אלך להביא לך כמה שמיכות וכמה תחבושות, אסור לפצע להישאר ככה.”
“כן, זה,” היא אמרה והחוותה בראשה לגדם.
“כן, זה,” הוא חזר אחריה וקם, מהורהר.
היא הסתכלה סביב כדי לראות שאף-אחד מהיושבים במסבאה אינו מקשיב לה. “קסיום.” היא לחשה, היא הרגישה הרבה יותר טוב. לחש הטלפתיה היה לחש קל ולמדה איך לעשות אותו כבר כשהייתה בת ארבע ודיברה עם חיות ביער. כן, כן, היא ניחנה בכוח המיוחד הזה. לא כולם מצליחים להתמודד עם לחש הטלפתיה, אך מי שכן, נחשב לגאון.
‘לורי, לורי איפה את?’ היא ניסתה להגיע אל לורי דרך הלחש. ‘לורי תעני לי, בבקשה!’
‘אריה?’ קול עמום נשמע. דמעות עלו בעיניה של אריה.
‘לורי איפה את?’ שתיקה ארוכה. ‘לורי! לורי, בבקשה, תעני לי.’ היא מחתה.
‘אריה, אני במקום בטוח, תהיי בטוחה. אבל אסור לי לספר לך היכן. זה יכול להסגיר אותי. אריה אני כל-כך מצטערת, אני לא יודעת איך נפרדנו באמצע הלחש, אבל זה קרה והוביל אותי ל… אני לא יכולה להגיד. אבל אני מאמינה שתמצאי אותי. תמצאי אותי אריה! תמצאי אותי!’ שתיקה ארוכה ואריה הבינה, לורי לא תחזור בזמן הקרוב. מיילק הופיע מאחוריה עם ערימה של שמיכות ולידו, ילד קטן, כבן שש או שבע, עם שקיק עור עם אבקה סגולה בתוכו ביד אחת וביד השנייה תחבושות בד.
“אני אגנוס!” הוא אמר בחיוך. שיערו הכמעט לבן ועיניו בצבע הדבש הסגירו שהוא ומיילק אחים.
“ואני אריה,” אריה אמרה והושיטה את יד ימינה ללחיצה. וכשהביטה עליה… היא הושיטה לו את הגדם.
“תמצאי אותי, אריה, תמצאי אותי,” קולה השקט של לורי יצא מבין שפתיו הדקות והחיוורות של אגנוס.
“מה אמרת?” שאלה אריה בבהלה.
“את תמצאי אותה אריה. בין שמש לאיכרים. את תמצאי אותה.” הוא חייך וצמרמורת חלפה בגופו.
“אגנוס? הכל בסדר?” שאל מיילק.
“בטח, למה שלא יהיה?”
“כי דיברת ממש מוזר…” אמר מיילק. הוא חייך וחיבק את אחיו הקטן.
‘בין שמש לאיכרים.’ היא לא יודעת איך קולה של לורי הגיע לאגנוס, אך היא ידעה דבר אחר. מה שאמר, זה לא היה הוא, זו הייתה לורי.
‘או זה כן הייתי אני, משמש כטלפתור בינך לבין לורי.’ קולו של אגנוס הופיע בראשה של לורי. היא הרימה אליו מבט המום. והוא קרץ.

מכשפות- פרק 4: במסבאה של מוזק
דרג את הסיפור

תגובות (2)

אגנוס מוצא חן בעיני מאוד. אני אוהבת ילדים קטנים עם שיער בלונדיני

26/08/2016 02:28

*הו
אז הן נפרדו… אריה המסכנה. טוב, לפחות יש לה את מיילק ואגנוס (אני אוהבת את השם האגנוס ;)
פרק ממש יפה, תמשיך

26/08/2016 10:51
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך