מלאכים

04/01/2013 391 צפיות אין תגובות

“בום!בום!בום!…לסגת! עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי”. זה הדבר האחרון ששמעתי.

חברי נופלים, הכל נדלק כמו שדה קוצים בשיא הקיץ. זה הדבר האחרון שראיתי.

העשן המפויח ובדים נשרפים באש. זה הדבר האחרון שהרחתי.

פי מלא דם. זה הדבר האחרון שטעמתי.

הכדור מחורר את החזה שלי. זה הדבר האחרון שהרגשתי.

ואז הכל נדם. לא שמעתי, לא ראיתי, לא הרחתי, לא טעמתי, לא הרגשתי, פשוט כלום.
פתאום אור לבן חזק סימא את עיני. ‘כנראה באמת יש חיים לאחר המוות’ חשבתי. ‘מה קורה לי – אני מת?’ שאלתי את עצמי. הזדקפתי לאט, עדיין לא מרגיש כאבים, אבל מוכן בכל רגע לקבל אותם במלוא עוצמתם, אך הם לא הגיעו. צברתי ביטחון והמשכתי יותר מהר. ‘אני צריך למצוא מישהו שיסביר לי מה קורה כאן’ הסתכלתי מסביב וראיתי שאני נמצא בתוך חדר לבן וקטן שיש בו רק את המיטה שבה אני נמצא כעת ודלת. אני קם מהמיטה הולך לדלת ופותח אותה מתוך החדר אני רואה את מה שנשאר מהפלוגה שבה שירתתי, בורח משדה הקרב.”אני מצטער אבל אתה לא יכול לחזור” אני שומע קול מאחורי “מי אמר שאני רוצה לחזור” אני עונה, אך לא מסתובב. אני רוצה לדעת מה קורה בסוף, האם אפילו חלק מהפלוגה שלי יחזור? או שפשוט נימחק כליל. “רוב האנשים רוצים לחזור”, הוא אומר במין מסתוריות. “מהמקום ממנו הגעתי, זה עדיף” “אני בטוח, אבל אנחנו צריכים להמשיך אז בוא אחרי בבקשה” אומר לי הקול. “אני רק רוצה לראות אם הפלוגה שלי תצליח לברוח” אני אומר כמעט מתחנן. “אני יכול לתת לך רק עוד חמש דקות אבל אחרי זה אנחנו חייבים לזוז”. יש איזו דחיפות בקולו, אבל אני מתעלם, דוחה את זה למאוחר יותר. “וזה בתנאי שתבוא אחרי בלי לעשות בעיות”, הוא ממשיך. אני מהנהן בראשי לאות הסכמה חמש דקות זה יותר טוב מכלום, ואני עוקב אחרי המערכה בנשימה עצורה. אחרי חמש דקות כבר נמחקת לי כל תקווה שהפלוגה שלי וחברי ינצלו ואני מסתובב לכיוון הקול “אני מוכן לזוז” אני אומר בקול ונפרד בלב מחיי הקודמים. ואז אני רואה אותו – נער בן שש-עשרה עם כנפיים והילה מעל הראש ‘מלאך’ אני חושב.
“רוב האנשים בשלב הזה כבר ניסו לברוח דרך הדלת” הנער אומר. “אני לא רוב האנשים”, אני אומר בעצבות קלה, “קדימה יש לך כל-כך הרבה מה לראות וללמוד ואני הולך ללמד אותך”, הוא אומר בגאווה והתלהבות נערית. ‘לא שאני יכול לבקר אותו’ אני חושב ‘אני בעצמי רק בן 17’.

עכשיו אני מבחין בעוד דלת פתוחה-משם נכנס הנער. מתוך הדלת מציץ עולם חדש לבן ובוהק, כמו החדר שבו אני נמצא, והמוני אנשים, לא – מלאכים, מסתובבים עם כנפיים לבנות וטהורות כמעט כמו העיר שמסביב והילת זהב מעל הראש נוצצת ומבהיקה באור הטהור המגיע מלמעלה.
“זה גן עדן?” אני שואל את המלאך בן ה 16 שלידי. “לא, זאת עיר המלאכים, אבל לפני שאתה מגיע לשם אתה צריך לקבל את הכנפיים וההילה שלך, וכמובן לקבל תדרוך על פעולות מלאכיות בעולם בני האדם”, הוא עונה לי. “אני אחזור לשם?” אני שואל בחרדה. אני לא רוצה לחזור לעולם בני האדם שמלא בסבל, כאב, קנאה ושנאה.”אתה הולך לשם לזמן קצר, מלאכים לא יכולים להישאר בעולם בני האדם לאורך זמן”, הוא מסביר, “אחרי 48 שעות מלאך שעבר לעולם בני האדם משוגר ישירות למקום ממנו הוא עבר בעיר המלאכים”.

מלאכים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך