puma161
אז... כן. הפרק משעמם, אני יודעת. אבל הוא הכרחי להמשך (נקודות שחורות וכו' וכו'). תגובות, הערות, הארות, שאלות, בקשות, מענות וכל דבר אחר יתקבלו בברכה~

ממלכת הצבעים: דם זהב – “היום השני”

puma161 09/07/2018 178 צפיות 4 תגובות
אז... כן. הפרק משעמם, אני יודעת. אבל הוא הכרחי להמשך (נקודות שחורות וכו' וכו'). תגובות, הערות, הארות, שאלות, בקשות, מענות וכל דבר אחר יתקבלו בברכה~

פרק חמישי: היום השני

אני מתעורר לקול פעמון צורם שנשמע לידי ומקפיץ אותי בבהלה. זה לא היה שם קודם. מתי הספיקו להציב את השעון הזה כאן? המחשבות הולכות מראשי באותה מהירות בה הגיעו ואני מתרומם לישיבה, משפשף את עיני בעייפות ומביט בשעון המטוטלת הזהוב שעל שידת הלילה. השעה תשע בבוקר.

אני קם, חסר יציבות ומתנודד מעט, ממיטתי, עדיין לא ער לגמרי. מזווית עיני אני קולט גבעה קטנה בקצה המיטה, וממבט מקרוב אני מבין שזו חליפה בצבעי שחור וכחול כהה עם עיטורי כסף על המקטורן וחגורה כסופה לצידה. זוג נעלי עור מבריקות מבצבצות למרגלות המיטה גם כן.

הא, הם לא בוטחים בי שאדע איך להתלבש? האמת שראיתי את החליפה הזאת כבר אתמול ובאמת תכננתי ללבוש אותה היום, אבל הם כנראה הקדימו אותי. המחשבה המגוחכת חולפת בראשי ואני מחליף את בגדי במהירות, לא מפספס את פיסת הנייר המונחת בראש החבילה.

אני פותח את קפלי הנייר וקורא את הכתוב בו:

סדר יום שבועי

יום ראשון

עשר בבוקר: ארוחת בוקר.

אחת עשרה – אחת בצהריים: נימוסים והליכות ולבוש הולם.

שתיים בצהריים – ארבע: ריקוד וגינוני טקס.

ארבע אחר הצהריים – חמש: ארוחת צהריים.

שש לפנות ערב – שמונה: נימוסי שולחן ואקטואליה.

תשע בערב: ארוחת ערב.

אני מרפרף בעיני על שאר הדף – תוהה בין היתר מדוע השעות כתובות במילים – וקולט ששאר הימים זהים חוץ מהשיעורים המתחלפים בשעות. אני חש הקלה מסוימת לנוכח הדף, כבר מזמן שלא היה לי סדר יום קבוע. אני מעקם את אפי בהגיעי למילה ‘אקטואליה’. כמובן, זה לא שחשבתי שאצליח לחמוק מזה, אך בכל זאת הידיעה שאני אמור ללמוד את שמותיהם ומעשיהם של כל שאר בתי המלוכה מייאשת ומעציבה אותי כבר מעכשיו.

באותו רגע אני קולט שהשעה כמעט תשע וחצי, ושאין לי שום מושג היכן נמצא חדר האוכל. עד שאני נזכר שחלפתי על פניו אתמול, כששוטתי לי בזמני החופשי אחרי השיעור עם איזבל. חיוך עולה על פני כשאני נזכר שהוא קרוב למגורי העובדים, בחלקו האחורי של הארמון. אולי אם אצא עכשיו אוכל לראות את קאס.

במחשבה ובציפייה זו אני יוצא מחדרי, מקפיד לסגור את הדלת בשקט מאחורי. מי יודע, אולי שעות הקיצה של אחרים שונות משלי, ואם אכן כך אני מעדיף לא להעיר אותם רק בגלל שאותי אילצו לקום בשעה זו.

ההליכה לחדר האוכל אורכת כעשר דקות להרגשתי ולפי השעון העצום שתלוי בכניסתו. למה? אני לא יודע. אני גם לא זוכר שהוא היה שם לפני שעזבתי. ‘ברחתי’ משום מה כבר לא מרגיש מתאים. כנראה הוסיפו אותו אחר כך. אני מנחש שהתקינו אותו בזמן שבנו את מגורי העובדים, כדי שיהיה להם מושג על השעה כשהם מתארגנים.

במחשבה חוזרת, אני מבין שדרך החיים פה מוזרה למדי. מעולם לא שמעתי על ארמון שמארח בו את העובדים ונותן להם מגורים ועוד חדר אוכל משותף עם משפחת המלוכה. אני יודע, לפי ציטוטים ושמועות, שבשאר בתי המלוכה המשפחה אוכלת בחדר פרטי ושארמונם קטן – לא בהרבה – ומצומם מזה, ואין בו חדרים פרטיים לכל עובד ועובד.

טוב, לא משנה מה אני חושב על משפחתי, הם כנראה די אדיבים לאנשים אחרים שהם לא אני.

באותו הרגע אני קולט את קאס מנופף אלי מאחד השולחנות העגולים מצופי המפה הלבנה. חדר האוכל הוא מקום ענק, מלא בשולחנות עגולים בכל הגדלים ועליהם פרושות מפות לבנות מצוחצחות. במרכז כל שולחן מוצב זר פרחים, שאני מבין ומתחלף כל יום מפני שאתמול היו אלה כלניות והיום אלו סחלבים לבנים וזקופים. נברשת ענק זהובה משתלשלת מהתקרה הגבוהה ומפיצה אור כסוף בכל המקום. במבט שני אני קולט שבחדר אין חלונות חוץ מאחד קטן במרכז התקרה, ממוסגר בגימורי זהב מפותלים כמו אלו על קירות הזכוכית החלביים.

“תלאס.” קול נשי עדין מעיר אותי ממחשבותיי ואני מנתק את מבטי מהחור הפעור בתקרה. “לא מנומס לנעוץ מבטים.” אחרי כמה שניות אני מזהה את קולה של המלכה ומפנה את מבטי לכיוונו. אני רואה אותה יושבת לצד השולחן הקטן ביותר הממוקם במרכז חדר האוכל, במקום בו על הרצפות יש ציור צבעוני של שושנה. היא מנופפת לי בידה בחן כמסמנת לי לבוא להתיישב לצידה.

“חשבתי שלא מנומס לנעוץ מבטים רק באנשים…” אני ממלמל לעצמי ומתקדם לכיוונה, מחייך את אותו חיוך של אתמול. רק אמא ובן רגילים, במשפחה רגילה. שום דבר מוזר לא קורה כאן. אני מצטמרר מהזכרון, אך לא מסיר את החיוך מפני. הזיכרון מעורר בי שוב את המחשבה על כך שהיא חיפשה משהו אתמול, כשעמדה בפתח חדרי. אני עדיין לא יודע מה הדבר, אך אני מתכוון לגלות. לא עכשיו כמובן, היא בטח תכחיש הכל. אני לא עד כדי כך תמים לחשוב שאולי אצליח.

אני מתיישב לצידה וכעבור כמה דקות מצטרף אלינו גם המלך הנוכחי, הוא מביט בי במבט קריר מלא זעם שקט. בסופו של דבר מצטרפים אלינו גם המלך והמלכה הקודמים. שניהם מחייכים אלי בשלווה, אך אני יכול לראות את הזעם בעיניהם. הם לא רוצים אותי כאן. אני נטל. ריקס החמישי החליט להמליך אותי לא מרצונו, אלא כי כך החוק אומר. אולי לא, אבל אני מעדיף לחשוב על זה כך. אני בטוח שאם לא היה החוק או אם מצבו של אבי היה טוב יותר, הוא לא היה מהסס להמשיך כמתוכנן מלפני חמש שנים. הוא היה מוציא אותי להורג ומסיים את העניין. לא הוא, לא אני ולא כל אחד אחר (אולי חוץ מקאס) אוהבים את הרעיון – בלשון המעטה – אבל החוק קיים, ואנחנו משפחת המלוכה. החוק הוא אנחנו, ואנחנו צריכים להגן עליו.

“איך עבר עליך הלילה?” שאלתה של המלכה מעירה אותי ממחשבותיי, היא נשמעת מתעניינת.

“לא התנקשו בי…” אני משיב בחוסר עניין, ויכול להרגיש בעיניה של איזבל נעוצות בגבי, חורכות בו חורים בלתי נראים. “ישנתי מעולה, כמעט כמו מלך.”

היא התעלמה מהעקיצה הקטנה שלי ומחוסר הנימוס המשווע שהפגנתי וחייכה אלי בחיבה. “אני שמחה לשמוע. עבר עליך יום עמוס מאוד אתמול, טוב לדעת שלפחות הלילה היה נעים.” משפחה רגילה לגמרי.

האוכל מוגש בצלחות מכוסות מכסים מוזהבים, למרות שאני זוכר שכשהייתי קטן היו אלה מכסי כסף. למה הכל כאן זהב? זה בטח קשור לעובדה שאני עומד להיות המלך הבא, אז למה קודם הכל לא היה שחור?

אה, כנראה אנחנו לא משפחה עד כדי כך נחמדה, אני שם לב שהעובדים נעמדים בטור ליד הקירות ולוקחים לעצמם מטעמים משולחנות מלבניים ארוכים. מעניין מתי הספיקו להציב אותם שם, לא ראיתי אותם כשנכנסתי. כנראה סידרו אותם כך בזמן שחשבתי ו- ‘דיברתי’ עם אמי.

אני חייב להודות, לא ציפיתי שהאוכל יהיה כל כך טעים. כלומר, זכרתי שבימים עברו כל מה שחיכיתי לו ביום היו הארוחות, אבל עם השנים זה הפך לזיכרון עצוב ונשכח. תחושת הדה-ז’ה-וו לא הפסיקה להציק לי במשך כל הארוחה, החל מהחביתיות הזהובות עם המייפל ועד למיץ התפוזים החמצמץ. אני חושב שלא אכלתי ארוחה מלאה כבר שנתיים, מהרגע שברחתי מבית ההארחה כשניסו לרצוח אותי כי גילו על היותי הנסיך השני. הם היו כל כך נחמדים לפני…

פתאום אני מבין משהו. הכל היה כל כך נחמד לפני…

***

השיעור שאחרי ארוחת הבוקר אמור להיות עם איזבל, וכשאני נכנס לספריה לא נראה שהיא שמחה כל כך לראות אותי. ההבעה הזאת על הפנים שלה משדרת לי תחושת יאוש עזה, אך ניצוץ קטן מבזיק בהן כשהיא סורקת את מלבושי. נראה שבזה הצלחתי, גאווה קטנה מפרפרת בחזי.

זה מצחיק, הפעם האחרונה שהרגשתי כך הייתה כשאבי, סליחה, המלך הנוכחי, שיבח אותי על שהצלחתי להתלבש בכוחות עצמי. זה היה כל כך מזמן, הייתי בקושי בן ארבע ואני עדיין זוכר את זה.

“תסלח לי, אך מדוע עיניך שקועות כל כך בארובותיהן?” קולה של איזבל מנער אותי ממחשבותיי. הוא עלה לגובה שצרם באזניי, יותר גבוה מאתמול כשנזפה בי על שהעליתי שאלה ללא רשות.

“אנא סלחי לי, לא הייתי מרוכז.” למה אנחנו מדברים בשפה רשמית כל כך? זה לא היה כך קודם.

היא מחייכת אלי, אך לא בחום, היא נראית כמעט כאילו היא מתגרה בי. “להבא אנא שים לב למתרחש סביבך, לא יאה למלך לשקוע בהגיגיו בסביבת אנשים.”

לוקחות לי כמה שניות להבין מה היא אומרת, כבר הרבה זמן שלא דיברתי או דיברו אלי כך. “קבלי את התנצלותי הכנה, לא אתייחס אליך שוב באופן מביש שכזה.” אני מתאפק מלפרוץ בצחוק.

“התנצלותך מתקבלת.” היא מאשרת ואני משחרר נשימה שלא שמתי לב שהחזקתי. היא מלחיצה אותי, האישה הזאת. אני מרגיש כאילו אני במבחן תמידי לידה וזו רק הפעם השניה שאני פוגש בה.

“האם יורשה לי לשאול, מדוע היננו מדברים כך?” אני מחייך אליה בנימוס, אך אני יכול להרגיש את אגלי הזיעה הקטנים על פני וידי. אני מקווה שהיא לא שמה לב לכך.

היא לא. “לפעמים, כשיגיעו לארמון אורחים חשובים, בין היתר ממשפחות המלוכה האחרות, הם לא מדברים באותו ניב כמו שלנו. השפות המדוברות שונות, אך הכתובות והספרותיות זהות,” היא מסבירה ומיישרת קמט בשמלתה החומה. “עברת את המבחן בהצלחה.”

זה מעורר בי תחושת הקלה חמימה. לפחות את זה אני עוד זוכר. “ככה נאלץ לדבר במשך כל השיעור?” אני שואל במסכנות מה.

“מה פתאום!” היא קוראת. “זה מעיק. רק בדקתי אם אתה עוד זוכר את הלשון הזאת.” היא מנופפת בידה במהירות כמדגישה את מילותיה.

חיוך בלתי רצוני עולה על שפתי, אולי היא לא עד כדי כך נוראית. “מה עכשיו?”

היא חוזרת להביט בי באותו מבט מקפיא ואני חוזר בי. “עכשיו אתה משוחרר. אני לא חשה בטוב היום, כפי שכנראה כבר הבנת. עד השעה שתיים אתה משוחרר, אבל אני מניחה שאתה כבר יודע את זה…” היא ממלמלת, עייפות שלא שמתי לב אליה קודם מופיעה בקולה.

האמת היא שכלל לא שמתי לב שהיא לא מרגישה טוב. הייתי כל כך עסוק בעצמי ובכמה שאני לא אוהב אותה ושהיא מלחיצה אותי שלא התייחסתי לרגע לדברים הקטנים בפעולותיה. אני אנוכי כל כך.

לפני שאני מספיק לענות היא כבר סבה על עקביה ויוצאת דרך דלתות העץ, רעש צעדיה מהדהד בחלל הגדול.

***

מה אני אמור לעשות עכשיו במשך שלוש שעות? זה מה שאני חושב לעצמי בעודי מתהלך במסדרונות הארמון ובוהה בקירות המצופים קטיפה ארגמנית בעלת עיטורי זהב. הכל כאן זהב. מה הולך פה? ביום שהגעתי הנה הבנתי שזה לא הגיוני. משהו ממש לא בסדר. כל הארמון הזה מעוצב כאילו לכבודי, קישוטים מזהב טהור, כלי מתכת בכל מקום כמעט, סורגי השערים ומשקופי החלונות שנצבעו כולם בזהב. מישהו ראה אותי ואמר להם שאני מגיע?

אני פונה מהמסדרון המוביל לספרייה ועובר בדרכי דרך הסלון הקטן הנמצא ממש ליד דלתות הארמון. הוא נראה כל כך לא שייך. כה צנוע בהיותו עשוי עץ בלבד ובד לעומת שאר חלקי הארמון המעוצבים ביוקרה. הוא דל מאוד, בסך הכל שתי ספות בצורת ר’ ושולחן המוצבים מול אחר שבוערת תמיד.

אני זוכר שאחי ואני נהגנו לשבת כאן בעבר יחד עם אבי ואמי, כשעוד היינו ‘משפחה מאושרת’ כביכול. הימים הרגועים שזכרונותיהם הם הנחמה היחידה שלי כרגע. הם וגם ההבטחה של קאס, אני לא יודע למה היא השפיעה עלי כל כך.

כשאני כבר מתחיל לעלות בגרם המדרגות המוביל לחדרי, אני נעצר. במחשבה שניה אני מסתובב ופונה חזרה לגומחה הקטנה והנסתרת מהעין שקיימת משמאל לכניסה וממשיכה אל מתחת למדרגות. אני מתיישב על שטיח הצמר האפרפר המכסה את רצפת הזכוכית המבריקה ובוהה באש המרצדת באח. העובדה שאין במקום הזה אף אזכור לצבע הזהב מרגיעה אותי וכמעט מנחמת. למעשה, בסלון הקטן הזה אין אזכור לצבע של אף בן משפחה. לא שחור, לבן, זהב או פלטינה. את הרהיטים הקפדנו לדרוש לבנות מעץ מלא שצבעו חום כהה, האח עוצבה מנחושת שצבעה אדום והשטיח האפור מסתיר כל פיסת זכוכית חלבית של הרצפה.

המקום הזה אולי נראה קטן וצנוע, אך בבנייתו הושקעה מחשבה רבה משמישהו יוכל לתאר לעצמו.

אני יושב מול האח במשך זמן שנדמה כנצח, אך מסתבר – במבט מהיר בשעון הקיר הכחלחל – שעברו בסך הכל ארבעים דקות ושהשעה היא שתיים עשרה בצהריים. יש לי עוד שעתיים. אולי אני אחפש את קאס, אני לא אתנגד לשיחה, אם הוא פנוי כמובן. חלק קטן בי מרגיש שאני מנצל אותו, אבל יכול להיות שזוהי פשוט הרגשה שאני לא מכיר. מעולם לא היה לי מישהו שהגדיר את עצמו כחבר שלי. אני לא יודע איך מתנהגים, האם אני אמור לשלוח אליו מישהו עם בקשה? או פשוט ללכת לחדרו ולדפוק על הדלת. כששיחקתי עם מיטאס הוא תמיד הגיע לחדרי וקפ עלי כדי שאתעורר.

אני ממשיך להתחבט בדעתי בעודי עולה במדרגות, אני עומד לפתוח את דלת חדרי כשלפתע אני מרגיש דקירה חדה בגבי.

עיני נפערות וידי נשלחת לאחור מעצמה, שולפת את הסכין שננעצה בתוך חולצתי וחדרה לעורי, גורמת להרגשה חמימה ורטובה להיווצר באזור מרכז גבי. לפי ההרגשה אני מזהה שנדקרתי ושיורד לי דם עכשיו, ולפי תחושת הכאב אני מבין שזוהי סכין כסף. זה כואב כל כך.

פאניקה מתחילה לחלחל לגופי, מה בשם כל הצבעים קרה כאן הרגע?

מישהו, אני לא יודע מי, שיודע על החולשות שלי, מנסה לרצוח אותי. והוא בטח יצליח אם לא אלך לעשות משהו ברגע זה ממש כדי לטפל בעצמי. אבל… אני בטוח שאני רוצה? הרי מלכהתחילה חזרתי הנה כדי למות, וזו הזדמנות מושלמת.

הזדמנות מושלמת… אולי מושלמת מדי, זה תזמון מושלם במקום המושלם, כשאני ממש בפתח חדרי. כל אדם טיפש יחשוב שזה מקרה התאבדות. הבעיה היחידה היא שהדקירה היא בגב ולא בחזה, ואני לא מספיק גמיש או מטומטם כדי לנסות להגיע לשם. ומי בכלל ירצה להתאבד בפתח החדר שלו? כבר עדיף לעשות את זה בפנים.

אז מי זה היה? אני לא יכול לתת לעצמי למות כתוצאה מ- ‘התאבדות’ שלא ביצעתי.

ואז אני מבין. מחשבותי ודרך פעולתי השתנו מאתמול. אני כבר לא רוצה למות, ואם הרצון הזה יחזור אלי אני ארצה לעשות זאת בעצמי. עדיין יש לי מחויבות למולדת שלי, והקול הקטן בראשי חוזר לדבר פתאום, והוא אומר לי: אתה חייב לגלות מי זה. ואני מוסיף שאחרי ההמלכה אני אוציא את האדם הזה להורג על ניסיון התנקשות, לא משנה מי זה יהיה.

ובמחשבה זו אני מוצא את עצמי מתמוטט על הקרקע, מסוחרר מדימום יתר ונקודות שחורות מתחילות לרצד מול עיני. הדימום לא עומד להפסיק בקרוב, הרי זו הייתה סכין כסף. אני מקווה שנשארו לי יותר משעתיים לחיות, כי אז מישהו ימצא אותי כאן כשיבואו לקרוא לי מחדרי.

פתאום אני קולט אותיות חרוטות על הסכין, הן יוצרות מילים שאני בקושי מזהה מבעד לראייתי המטושטשת אך לבסוף מצליח לפענח: הנקודות השחורות כבר הופיעו?

***
אוקי, בדיוק קלטתי שה – ‘רציתי להוסיף’ מופיע בצד ולא למטה כמו קודם, אז מפנה אתכם לשם כבר מעכשיו (מדי פעם זה יהיה הכרחי)~

ממלכת הצבעים: דם זהב – “היום השני”
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (4)

מעניין!
הפעם אין כלי שחמט שמתווסף על הלוח אבל יצרת עניין עם הניסיון התנקשות.
אני לא אוהבת שמסיימים פרק באמצע משפט או קו מחשבה… הרי אני לא אזכור ברמת דיוק של מילה כיצד הסתיים הפרק הזה כשאקרא את הפרק הבא.

אבל אני ממש מחכה לפרק הבא :)

09/07/2018 15:02

    גם אני לא מחבבת את הסוג הזה, אבל הייתי חייבת כאן.
    תודה לך ^^ אני שמחה שאנשים אחרים חושבים שזה מעניין כשאני לא :)
    המשך היום ככל הנראה~

    10/07/2018 12:50

היי גאיה, הכתיבה שלך מדהימה כרגיל. ממש מסקרן אותי לדעת איך הדמויות יתפתחו בהמשך. אמא של תלאס נשמעת קשוחה וחסרת רגשות וזה קצת תמוהה בעיניי, כי בכל זאת הוא הבן שלה והיא נשמעת לא כ”כ בקשר נורמלי של אם ובן.

25/07/2018 01:15

    או היי לך :) ותודה רבה!
    המ, אני מניחה שזה בגלל שהם לא נמצאים בקשר נורמלי של אם ובן.

    25/07/2018 13:01
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך