puma161
טוב... אין לי מה להוסיף. אשמח אם קוראים יראו שהם קיימים, או בכלל שתתנו לסיפור הזדמנות :)

ממלכת הצבעים: דם זהב – “נימוסי שולחן ואנשים חשובים”

puma161 12/07/2018 22 צפיות אין תגובות
טוב... אין לי מה להוסיף. אשמח אם קוראים יראו שהם קיימים, או בכלל שתתנו לסיפור הזדמנות :)

שימו לב שקראתם את הפרק הקודם “שיעור שלישי”.

פרק שביעי: נימוסי שולחן ואנשים חשובים


כשזו הקוראת לעצמה שֶל מציגה את עצמה בפני אנחנו נמצאים בחדר האוכל, יושבים מול השולחן העגול במרכזו ומביטים אחד בשני.

היא מבוגרת, אולי אפילו יותר מאיזבל, אך קמטיה מוסתרים על ידי שכבות של איפור ומשקפיים עבים. היא, לעומת איזבל – אני מאוד מתקשה מלהימנע להשוות ביניהן – , בעלת חיוך נעים ושליו ולא קשוח ועצבני. חליפת המשי שלה בצבע ארגמן וכשראיתי את מגפי הבוקרים השעירים שלה כשבאה לקחת אותי מהמרפאה כמעט נחנקתי כשניסיתי לא לצחוק.

“אתה יודע למה אנחנו כאן?” היא שואלת כאילו חושבת שעדיין לא עברתי את גיל עשר.

“אני מניח שזה קשור באופן כלשהו לאוכל…” אני ממלמל וממולל באצבעותי את מפת השולחן הלבנה. היא לא עומדת ללמד אותי עכשיו איך לאכול, נכון? אני מתפלל בליבי.

למה התפילות שלי תמיד נזרקות לעזאזל? זה בדיוק מה שהיא אמרה שתעשה. ‘אני אהיה המורה שלך לגינוני אכילה, נימוסי שולחן והכרת אנשים חשובים.’ זה מה שהיא אמרה. זה ועוד כמה דברים שלהם כבר הפסקתי להקשיב.

הראש שלי היה במקום אחר. רחוק מאוד מהשולחן הארור הזה ומחדר האוכל בכלל. אני לא מצליח להבין את זה, כל הגוף שלי עוד כואב ממה שקרה אך לפני ארבע שעות והם אפילו לא שינו את לוח הזמנים. אומנם השיעור עם קאס התבטל כי עוד הייתי חסר הכרה באותו זמן, אבל השיעור הזה נשאר כפי שהיה אמור להיות. שעה שש לפנות ערב: נימוסי שולחן ואקטואליה, כפי שכתוב בדף.

לא מעניינים אותי עכשיו אנשים חשובים בעולם ומה קרה למלך כאם השישי בממלכה הצפונית ולמה הנסיכה השניה לבית משפחת מטרוי לא תוכל להינשא לנסיך הראשון לבית משפחת אקרס מהממלכה המערבית, ועוד יותר מכך לא מעניינת אותי הדרך שאני אני אמור לאכול איתם כשיגיעו לביקור לאחר ההמלכה שלי. אני חושב שכרגע, צריך להתרכז בעובדה שמישהו – ויש לי מושג לא רע מי – ניסה לרצוח אותי לפני פחות מחצי יום.

אה, וגם במשימה שהצבתי לעצמי: למצוא את היומן של אחי. אני חייב למצוא אותו ולראות מה הוא כתב שם שכל כך הבהלתי אותו ביום ההוא.

“אתה מקשיב לי?” אצבעותיה הנוקשות מול פני מעירות אותי ממחשבתיי ואני מנער את ראשי.

“לא… לא ממש.” אני מניח שלומר את האמת עדיף, היא לא נראית רעה במיוחד. “סתם. מחשבות.”

היא מהנהנת. “אני מבינה שעדיין לא התאוששת לגמרי מהמקרה, אבל אנחנו בלוח זמנים מאוד עמוס וצפוף וכל עוד אתה מסוגל להישאר בהכרה, המלך הנוכחי רוצה שתמשיך בשיעוריך.” האזכור של אבי מעביר בי צמרמורת קפואה.

אני מרים אליה את מבטי, הפעם באמת מתרכז בה, ומהנהן גם. “בבקשה תסבירי שוב.” אני מנסה לחייך.

שרירי פניה נרפים והיא מתרווחת בכיסאה ברוגע. “אני מניחה שאתה כבר מכיר את נימוסי השולחן הבסיסיים, אז לא אחזור עליהם. אנחנו עומדים לדבר על מה שקורה בשאר בתי המלוכה, הרי אתה עומד להיות המלך ריקס השביעי ומחובתך לדעת על העניינים מחוץ לארמון.” היא משלבת את ידיה על חזה ומישירה אלי מבט, שיערות השיבה שלה ממסגרות את פניה החדות.

שאר השיעור עובר כש-שֶל מסבה את תשומת ליבי לכל מני מקרים מהשנים בהן נעדרתי וגם כאלה שקרו ממש בזמן האחרון. אני מגלה שהסיבה לתוקפנות היתר של האנשים בבית המלוכה המזרחי היתה שהמלך הוציא צו הוצאה להורג שלי והמודעות נתלו בערך על כל עמוד באזור. חוץ מזה, העניין עם המסבאה התבהר לי, הם היו שליחים של המלך – אלה שחטפו אותי – וניצלתי על ידי מורד שמסתבר והוצא להורג במקומי יום לאחר מכן.

אני לא מאמין לזה, מישהו מת כי ניסה – והצליח – להציל אותי. השני שאני שומע עליו אחרי מיטאס. אני באמת לא מצליח להבין את הרצון הזה של אנשים לעזור לי. אני בעל דם הזהב, אני אגרום לאובדן שלכם, אני אגרום להרס הכי גדול שתוכלו לדמיין. איזה מן אינטרס יכול להיות לאנשים להציל אותי? מה, אתם מרחמים עלי? זה העניין או שאתם פשוט טיפשים?

השיחה שלנו מתגלגלת לשנה בה ברחתי ולכמה חודשים לאחר מכן כשנודע לאנשים על ההתאבדות של מיטאס. ליתר דיוק, הנסיך הבוגד, אבל נתעלם מזה כרגע. הוא לא בוגד. הוא הציל אותי. הוא הציל אותי ואז התאבד. לפחות זה מה שהשמועה מספרת, ואני כבר מזמן הפסקתי להאמין לשמועות.

“עכשיו, נעבור לדברים החשובים באמת.” קולה מוציא אותי שוב ממחשבותי ואני פתאום רואה את עיניה הכחולות מביטות בי ברצינות. הן קפואות, ניגוד מוחלט לחיוכה החם. זה מוזר, אני חושב שהסתכלתי עליה במשך כל הזמן הזה אבל לא ראיתי אותה בכלל.

אני לא שואל מהם הדברים החשובים באמת, אני מניח שהיא תסביר בקרוב. אני צודק.

“יום לאחר המלכתך יגיעו ארבעת בתי המלוכה הנוספים לארוחה חגיגית, אתה צריך ללמוד את שמותיהם של אנשי כל משפחה,” היא אומרת ואני נתקף בהלה. מעולם לא הייתי טוב בזכירת שמות ועכשיו היא מצפה ממני לדעת מיהם כל אנשי משפחות המלוכה? ויש לי… שבוע? היא לא יכולה להיות רצינית, אבל המבט על פניה שנהיה כבד יותר פתאום מוכיח לי שהיא רצינית לגמרי.

“איך אני יכול לעשות את זה?” אני שואל במהירות, שוכח לגמרי ממה שאיזבל לימדה אותי רק אתמול. זה כל כך מגוחך, לבקש רשות כל פעם שאני רוצה לשאול שאלה? בקשת הרשות היא שאלה בפני עצמה.

“אני אביא לך דפים עם תמונות. לצד כל תמונה כתוב שם, גיל ומעמד,” היא מסבירה בענייניות ומוציאה צרור דפים מתיק העור שלצידה. לא שמתי לב אליו כלל כשהגיע. “אתה פשוט צריך לשנן את זה. המלך כאם יעלב מאוד אם לא תדע מי הוא, וכך גם שאר בני משפחות המלוכה האחרות.”

***

את ארבעת הימים הבאים אני אמור להעביר בקריאה, שינון והתאמת שם לפנים, אך אני לא עושה את זה. במקום, אני מגיע לחדרו של אחי כל יום כשהשיעורים מסתיימים ומחפש בכל פינה וסדק אחר יומנו האבוד. תוך כדי כך אני משתדל להימנע ממבטיה החודרים של אימי בארוחות כשאני אוכל יותר מדי או מעט מדי ולהתעלם מהעובדה שנראה כאילו היא עוקבת אחרי לכל מקום.

אבי, לעומתה, משתדל להימנע ממני כמה שיותר. בארוחות הוא לא מביט בי אפילו לרגע, ולאחר שהן נגמרות אני לא רואה אותו יותר עד הבוקר של היום למחרת.

בשל העובדות הללו, שניהם נמצאים במקומות הראשונים ברשימת החשודים שלי. אחריהם יש את סבי והבכירים האחרים ואז הטבח ושֶל ושאר עובדי הארמון. קאס ואיזבל לא נמצאים בה כלל, אני בטוח לגמרי שלא הם עשו את זה. איזבל אומנם מרושעת ונוקשה אלי בצורה שאני לא מצליח לתאר, אבל אני יודע בוודאות שהיא לא עשתה את זה. קאס הוא חבר שלי, הראשון מאז מיטאס, ולמרות שיכול להיות הגיוני שהתחבר אלי רק כדי שלא אחשוד בו, כל חושיי אומרים לי שזה לא הוא.

לפני יומיים שקלתי לשאול את קאס אם הוא רוצה לעזור לי בחיפוש, אבל אז הבנתי שאני עדיין לא מספיק בוטח בו ומספיק דואג לשלומו בכדי לערב אותו בזה. מי יודע, אולי המלכה באמת עוקבת אחרי לכל מקום ועלולה לעשות לו משהו אם תגלה שהוא מעורב.

יומיים לפני ההכתרה אני נזכר במטלה שקיבלתי משֶל ומתחיל לשנן במרץ את פניהם, שמותיהם ותפקידיהם של האנשים בארבעת הדפים שקיבלתי ממנה. אחרי השיעור עם קאס אני שואל אותו אם הוא פנוי ויכול לעזור לי, הוא אומר שכן, כי באותו יום הארמון כולו התייצב להתחיל בהכנות להמלכה ולו אין תפקיד בזה.

אחרי שיחה קצרה ומלאת מילות ודרכי שכנוע מצידי אנחנו מגיעים לחדרו ומתחילים לעבוד על זה שם. מסתבר ששכחתי קצת את צורת ההגייה בבית המלוכה המזרחי כי הוא פשוט לא מפסיק לצחוק עלי בכל פעם שאני קורא את הסימונים לפני צורת הניקוד של המרכז. עד חצות אני יודע להתאים שם לפנים של כל אנשי בתי המלוכה ואנחנו קובעים שמחר נשנן את התפקידים.

אני בוהה בדף בייאוש ונאנח ארוכות. “אתה יכול להסביר לי מה זה ‘יועץ כתר’?” אני שואל את קאס בבלבול. מעולם לא שמעתי על תפקיד שכזה.

קאס מסתכל עלי כאילו הגעתי אליו מהמכרות, מה שנכון בערך ואז מתחיל לצחוק. “זה מי שעוזר למלך ולמלכה לבחור את הכתר שלהם לכל אירוע. בדיוק כמו שהשם אומר,” הוא משיב לי כשצחוקו נרגע.

“אתה צוחק? זה התפקיד הכי חסר תועלת שהכרתי מימיי,” אני קורא ופולט אנחת צחוק קטנה. אני נופל על גבי ונרעד מעט מהקור של רצפות הקרמיקה המושחרות. העיצוב כאן שונה משאר הארמון, פה הרצפות שחורות ולא לבנות וחדרי המגורים מאורכים וצרים עם שקע קטן למיטה בקצה. “אחרי שימליכו אותי אני אבטל אותו.” עיני חוקרות את תקרת הזכוכית שממנה ניתן לראות את השמיים. אולי זה לא נורא עד כדי כך שחדרו של קאס נמצא בקומה השלישית והאחרונה. השמיים כאן יפים בלילה, עם כל הכוכבים שזוהרים בהם.

“אני לא חושב שזה נתון לשיקולך,” קאס מעיר לצידי וצירי מיטתו חורקים כשהוא קם מעליה. רשרוש קל של דפים נשמע מאחורי ואז הצרור מתנת שֶל שלי נוחת עלי. “אני חושב שכדאי שתחזור עכשיו, מחר עומד להיות היום הכי קשה שלך עד עכשיו ותאמין לי, אתה רוצה להיות מאופס,” הוא אומר מעלי בנימה רצינית ואני מרגיש שהוא מסתיר ממני משהו. טוב, זה לא מפתיע, כולם מסתירים ממני משהו, אני פשוט צריך ללמוד לקבל את זה.

ממלכת הצבעים: דם זהב – “נימוסי שולחן ואנשים חשובים”
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך