puma161
מזמן לא פרסמתי כאן משהו שהוא לא סיפור קצר או שיר מתורגם ^^ מקווה שנהניתם~

ממלכת הצבעים: דם זהב – פרולוג

puma161 12/06/2018 135 צפיות 4 תגובות
מזמן לא פרסמתי כאן משהו שהוא לא סיפור קצר או שיר מתורגם ^^ מקווה שנהניתם~

אני קוטף את הפרח הקטן ומחייך בעצב, כמה נורא זה שכל מה שנשאר היה הדבר הלבן הקטן הזה. קטן וכל כך לא חשוב. עכשיו גם את זה הרסתי, עקרתי ישר מהשורש, מנעתי את יכולת ההתחדשות. הורד הקטן התפורר בידי, השאיר אחריו רק אפר ושובל דם דקיק. הקוצים, מי יכל לדעת שדווקא הם יהיו אלה שיצליחו לפגוע בי. אחרי כל מה שעברתי, כל הקרבות, ההשפלות, האיומים, ההתעללות, העינויים, הנידוי והגלות, ורד אחד קטן ולבן היה זה שחורר את ידי. חורר אותה ואז התפורר, כאילו לא יכל לשאת את העול שבדבר.

אני מנקה את זרזיף הדם על חולצתי, כתם זהוב קטן מתחיל להתפשט עליה.
כן, יש לי דם בצבע זהב. כל חיי נרדפתי על ידי אנשים שפחדו ממני או רצו אותי לעצמם. הם חשבו שיוכלו למכור אותי תמורת הרבה מאוד כסף. אני מניח שהם צדקו, אבל הם מעולם לא הצליחו כדי להוכיח זאת. אתם מבינים, העובדה שהדם שלי זהוב נותנת לי איזה כוח מוזר. אני לא יודע בדיוק מהו, אבל זה משמש כמו מן מגן מאנשים או דברים אחרים שמנסים לפגוע בי. אני מתרפא מהר יותר מאחרים או בכלל לא נפגע, עד עכשיו הדברים היחידים שיכלו לפגוע בי היו שוט, סכין כסף, ועכשיו גם הורד הזה, מסתבר.


אני מסתכל על ידי, החתך כבר נעלם אבל אני עדיין מרגיש קצת כאב. הגיע הזמן להמשיך. אני מביט מאחורי, אל ערמת הקרשים והאפר שהייתה פעם בר מלא אנשים. בר מלא אנשים שכלאו אותי ועינו אותי עד אובדן הכרה, אני חושב, כשהתעוררתי הייתי תלוי מרגלי מהתקרה וכל החוטפים שכבו שרועים על הקרקע. מישהו הציל אותי. או שזה הייתי אני. אני כבר לא יודע מה הדם הזה מסוגל לעשות. אבל עכשיו הבניין הזה וכל האנשים בתוכו כבר לא קיימים. הם נשרפו, על ידי. אני גם הורס כל דבר שאני נוגע בו.

האמת שאת היכולת הזו גיליתי ממש לא מזמן, כי עד לפני כמה שבועות נהגתי להסתובב עם כפפות ולבוש מלא שכלל כפפות משי, ברדס שחור ומתחתיו חולצה אפורה ומכנסי בד חומים. אה, ואיך יכלתי לשכוח את מגפי העור המחויטים שלי שנגנבו בעודי כלוא תלוי במרתף הבר ברגליים יחפות. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא הברדס ועצמי, מזל שהוא מכסה את כולי, אחרת כבר הייתי מעדיף להישרף עם כל השאר.

אז איך הבניין הזה נהרס, אתם שואלים? אני עשיתי את זה. לא בכוונה כמובן, מעולם לא כיוונתי לאף הרס שגרמתי לו בעבר, וגרמתי להרבה. כשהתעוררתי לפני כמה שעות תלוי מרגלי במרתף מצחין מיין ישן, יחף ומדמם כמעט מכל מקום אפשרי, ראיתי סביבי מעגל דמויות שוכבות על רצפת העץ המרקיבה ולא נראה שהייתה בהן יותר מדי רוח חיים. רובם נראו מתים לגמרי וחלקם עוד גססו, ואני רק תהיתי לעצמי מי עשה את זה. מי היה מספיק טיפש כדי לנסות – ולהצליח – להציל אותי, את המפלצת שהרסה וחירבה ערים שלמות בכך שגרמה למלחמות אזרחים, שהפילה את משפחת המלוכה, משפחתה ונכלאה לעשור מתחת לאדמה, שמורה ומפוקחת בידי אחיה הנסיך הראשון.

נסיך ראשון, אחי הגדול. הוא היה כל כך אצילי ואדיב לכולם וראיתי כמה הוא סבל כשנאלץ לענות אותי בפקודת אבינו המלך. היה. היה והלך, גם הוא, כמו כולם. אל תטעו, לא הרגתי אותו או משהו, הוא פשוט עזב. יום אחד. הוא נעלם והשאיר מאחוריו את דלת תאי פתוחה. הוא שחרר אותי, אך מאז לא נראה יותר, לא לי ולא לאף אחד אחר.

אבי, המלך ריקס השישי, היה מלך אכזר וקשה, אך אב נחמד ואוהב. קשוח, כמובן, אבל עדיין אבהי. משפחתנו כונתה משפחת הצבעים, מפני שלכל אחד מבניה היה דם בצבע אחר. הדם של אבי היה שחור, של אימי לבן, לאחי היה דם בצבע פלטינה, לדודי, דודותי ודודני היה דם בכל צבעי הקשת, מאדום ועד סגול וכל גווניהם, סבי וסבתי היו בעלי דם הכסף והנחושת, ורק אני בעל דם הזהב. לפי האגדות, הדם השחור סימל חוזק, הלבן מתינות, הפלטינה רוגע, הירוק אדיבות, הסגול שמחה, הכסף והנחושת השתלבו יחדיו ליצירת שלווה ויצירה. הדם הזהוב סימל הרס ואובדן.

ברגע שנולדתי החלו הרדיפות. הנתינים לא רצו שנסיכם השני יהיה בעל הדם הזהוב. הם פחדו. כל כך פחדו עד שהפחד הפך לשנאה נוראה. משפחתי הקרובה היתה היחידה שנשארה לצידי, גם כשנחטפתי והוכיתי ברחובות, אך לבסוף, בהיותי בן שש עשרה, הם נכנעו ללחץ העם ואבי העמיד אותי לדין. בפסק הדין נקבע כי צריך להוציא אותי להורג. בקביעת דרך ההוצאה להורג נבחרה כיתת יורים, אך לזה אבי כבר לא הסכים. הוא הציע לכלוא אותי בתאים שנמצאים מתחת לארמון ולהשאיר את אחי לשמור עלי, העונש הנורא ביותר שיכל להטיל עליו. אחי התנגד בתוקף, אך לאחר מסע שכנועים ומניפולציות מטעם המלך ריקס הוא נכנע. הוא נכנע גם אחרי כמה חודשים ושחרר אותי, ולאחר מכן נעלם מהפחד שירדפו גם אותו. השמועה מספרת שראו אותו קופץ מצוק המוות. בתור תודה פירקתי את הארמון וחצר המלכות.

מאז אני בורח, נרדף, נכלא ולבסוף מצליח למצוא דרך החוצה. אני יודע שברגע שאחזור למולדתי יוציאו אותי להורג, אבל עכשיו, חמש שנים לאחר ההחלטה, חמש שנים בהן הבנתי למה הדם הזה גורם וקלטתי שזה בדיוק כמו באגדות – רק הרס וחורבן, רק אותם המתתי על כל המקומות אליהם הגעתי – אני חושב שזה כבר רעיון לא כזה רע שיוציאו אותי להורג.

חשבתי על זה המון בהיותי קשור, תלוי, כלוא, כבול או מוטבע בכל מיני מקומות כאלו ואחרים ועכשיו, אחרי מקרה השריפה האחרון שנגרם… בגללי, אני חושב שהגעתי להחלטה. העולם יהיה הרבה יותר טוב בלעדי, נכון? אני מניח שכן.

אני מתחיל להתקדם לכיוון בו אני יודע שפעם שכן בית המלוכה לפני שמוטטתי אותו, המקום שנותרה בו רק העיר המרכזית. האנשים האלה חטפו אותי במזרח וסחבו אותי כל הדרך עד לעיר המערבית, עכשיו כשאני חושב על זה, יכול להיות שהם היו שליחים של המלך. טוב, הם עשו לי טובה די גדולה בזה, עכשיו יש לי בסך הכל כמה עשרות קילומטרים ללכת. אני יכול לעבור את המרחק הזה ביום, אבל אני לא רוצה. אז אני פורש אותו על יומיים. יומיים בהם אני מנסה להרוג את עצמי בכל דרך אפשרית. ניסיתי להרעיל את עצמי, אבל הרעל לא השפיע, כמובן. ניסיתי לשסף את גרוני, אבל לא היתה לי סכין מכסף. ניסתי לדקור את עצמי עם ורדים, אך החתכים החלימו מהר מדי. בכל עיירה שחציתי השארתי אחרי שובל של דם זהוב והמוני אנשים מתלהמים שניסו לעזור לי בדרך אל מותי בדרכים שונות ויצירתיות.

בסופם של יומיים ארוכים ומלאי מחשבות, רובן אובדניות וסובבות סביב מילים אחרונות, אני מגיע למחוז חפצי: ארמון הצבעים המשוקם.

הוא נראה נפלא, יחסית למבנה שהוחרב עד היסוד לפני כמעט שש שנים, ולמרות כל ההכנות שביצעתי בדרכי אליו אני נתקף פרץ נוסטלגיה מלא זכרונות עצובים ומעטים שמחים. אבל זה לא עוצר אותי, למרות הכמיהה העזה שפורצת בי לחזור לחיות שם, בבית הזכוכית בשלל הצבעים הזה. למרות כל זה, אני ממשיך בדרכי, מקפיד לכסות את פני וגופי בברדס למקרה ויזהו אותי. אני מרשה להציג את עצמי בפני כולם רק ביום המיוחל, עד אז לא אתן לאיש חוץ מבני משפחתי לראותי.

אני חוצה את הרחוב הראשי של עיר הקשת ומגיע לשערי הזהב של הארמון. המראה כל כך מפתיע אותי שאני מרגיש צורך לקחת את רגלי ולברוח. למה הם החליפו את שערי הכסף בזהב? למה שיעשו דבר כזה? זה לא הגיוני, לתת כזה כבוד לצבע הנורא ביותר. אני רוצה להקיא, אך בולע את רוקי ונכנס בשערים הענקיים, מתקדם לאורך חצר המלכות ומתעלם מהמבטים המשתוממים והמבולבלים של אנשי החצר. בהגיעי לדלתות הארמון, שגם הן, באופן לא צפוי כלל, עשויות זהב, אני נוקש עליהן קלות. נקישה שלמיטב זכרוני מהדהדת בכל רחבי החלל הענק שנמצא מאחורי הדלתות האלה.

לא עוברות כמה שניות וכבר הדלת הימנית נפתחת, ואני כורע ישירות להשתחוות מול המלך, האדם שאיני מסכים עוד לקרוא לו “אבא” והוא לא מסכים עוד לקרוא לי “בן”. “אדוני המלך,” אני ממלמל בחשש מה ומתרומם חזרה לעמידה זקופה וגאה, מסיר מעלי את כובע הברדס וממתין לתגובתו שלא מאחרת להגיע. שיערי השחור כלילה שארך במשך השנים ונאסף בסרט זהוב נחשף כעת לעיני כל ועיניי הברקת שלי ננעצות בו בכניעה. הוא נרתע במהירות לאחור, אני לא יודע אם מפחד, כעס, השתאות או סיבה אחרת, אך מיד מתעשת ומרצין.

“אתה!” הוא קורא. “מה מפלצת שכמוך עושה בארמון שלי? למה חזרת?” הוא תוקף, ואין לי בעיה להשיב על שאלותיו.

“החלטתי שמוטב יהיה שאוצא להורג עכשיו מאשר אמשיך ואגרום לאובדן גדול עוד יותר בממלכתנו ממה שכבר נגרם. עם זאת אני מבקש ממך לא לכנות אותי ‘מפלצת’, הרי ידוע לכל שאיני מתכוון למה שאני עושה.” אני שם לב לעווית בפניו כשאני מדגיש את המילה ‘ממלכתנו’ בתשובתי.

“אני מבין.” הוא מביט ישירות בעיני. “אם כך, נתחיל בהכנות כבר עכשיו,” הוא אומר ופונה ממני חזרה לתוך הארמון. “אתה מוזמן לשהות כאן בזמן ההמתנה, שחזרנו גם את חדרך יחד עם כל המקום,” הוא מוסיף בלי להביט בי וממשיך להתקדם.

אני מודה לו ועולה במהירות לחדרי, נרגש משום מה לראותו. תוהה מה עשו לו. בהיכנסי אליו אני עוצם את עיני, פותח אותן רק כאשר אני סוגר את הדלת מאחורי. כשאני מביט בחדרי הישן המשוחזר אני רוצה לבכות, ואני באמת עושה את זה. דמעות חמות מציפות את עיני וגולשות על פני ומהן אל השטיח הקטיפתי שמכסה כל סנטימטר מריצפת החדר. אני מתיישב על מיטתי ותוך כדי ניגוב הדמעות אני חושב על הרגע שגרם לי להתחיל לבכות. זה יכול להיות שמחה, על כך שהשאירו את חדרי בדיוק כפי שהיה, או מעצב מעצם הידיעה שבקרוב אאלץ לעזוב אותו שוב, והפעם לנצח.

אין לי מספיק זמן לחשוב על זה, כי ברגע שהדמעה האחרונה מתייבשת בתוך עיני אני שומע קריאת זעם ואחריה צליל של משהו נשבר. אני יורד במהירות בגרם המדרגות המפותל אל מקור הרעש, ורואה את אבי עומד בראש שולחן הדיונים וידו זוהרת בשחור. מתחתיו אני קולט שברים של זכוכית לבנה חלבית, הצבע של דם אימי. בחדר שוררת מהומה שלמה ומליון קולות שכל אחד מהם מנסה לגבור על השני, אך ברגע שאני נכנס משתררת דממה.

“מה קורה כאן? אתם כל כך שמחים שהסגרתי את עצמי שהחלטתם לחגוג בינכם לבין עצמכם?” אני סורק במבטי כל אחד מהפרצופים מולי, חלקם נראים עצובים, חלקם משתוממים, חלקם ריקים, אך כולם מבועתים לגמרי.

המלך מסתובב אלי ובעיניו מבט רצחני. “תלאס אאורום, בנם של המלך ריקס השישי והמלכה אלמור הראשונה, צר לי להודיע לך, ולכולנו, שהוצאתך להורג מבוטלת.”

ממלכת הצבעים: דם זהב – פרולוג
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (4)

אז קודם כל כמה פרטים טכניים ושוליים~
כן, יש לי דם *בצבע* זהב
*ניסיתי לדקור* את עצמי עם ורדים
מרגיש צורך לקחת את *רגליי* וחברות
זהו.
תלאס (שם מגניב) סיפר שהתעללו בו והרביצו לו בילדות, אך הוא מדבר על זה כאילו זה אירוע שגרתי ולא דבר של מה בכך. הייתי מצפה שתישאר לו איזו טראומה, איזה פחד.
תלאס מצטייר לי בינתיים בתור דמות אטומה כזו, ופסיבית. אני מניחה שזה בגלל שזה רק פרולוג וכמובן שלוקח זמן לבנות דמות.
אני אוהבת את הרעיון עליו בנית את הסיפור – הדם בצבעים.
העלילה רק בתחילתה אבל זו התחלה מעולה שיכולה להתפתח לסיפור מצויין (ומקורי שזה מאוד מאוד חשוב), אז תעלי פרק ראשוןןן

12/06/2018 18:10

    אויש. טייפו. אני לא אוהבת אותן. כבר מתקנת~
    שמחה שאת חושבת שתלאס זה שם מגניב, ניסיתי להיות מקורית :)
    אני מסכימה עם כל מילה שלך, תיאורי רגשות הם התחום שאני הכי חלשה בו, אבל כן יש לזה סוג של סיבה (שהוא כל כך רגוע לגבי זה הכוונה).
    שמחה שאהבת ^^
    פרק ראשון ככל הנראה יעלה מחר~

    12/06/2018 18:23

אהבתי את הרעיון של הצבעים…
יש לי בעיה עם שיעור ההסטוריה על הדמות בכל החלק הראשון (בעגה המקצועית Info Dump).
אני לא אומרת שזה לא מעניין אלא שיש דרכים להחליק את המידע לקוראים.
דבר נוסף זה ההתנהגות האדישה של המלך והגיבור.. כאילו המלך לא ציווה להוציא להורג וכאילו השני לא ברח וניצל. שלא לדבר על 5 שנים שעברו שכנראה שניהם השתנו במראה.
בסך הכל מעניין, אני מחכה לפרק הבא

13/06/2018 16:09

מדהים!
אהבתי שנתת לנו בהתחלה מלא מלא מלא פרטים. לדעתי זה מוסיף עניין לקריאה, ומעלה מיליון שאלות בראש, וכך גורם לי להתסקרן ורק לרצות להמשיך ולקרוא.
מאמינה שבהמשך הסיפור את תמתני את הקצב, ותתני לנו בפירוט מידע על נדודיו של תלאס, ועל האמונה שלהם לגבי הדם בצע זהב שמוביל להרס.

14/06/2018 14:23
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך