puma161
מתנצלת מראש על טייפו~ מקווה שנהניתם ^^

ממלכת הצבעים: דם זהב – “שיעור ראשון”

puma161 20/06/2018 317 צפיות 3 תגובות
מתנצלת מראש על טייפו~ מקווה שנהניתם ^^

פרק שלישי – שיעור ראשון

“אני איזבל.” האישה הקטנה מופיעה מולי כיש מאין, בידה האחת היא מחזיקה ספר עב כרס שכריכתו הירוקה נראית כאילו תוקנה ושוקמה כמה וכמה פעמים, ובידה השנייה יש ספל תה מעלה אדים. היא לוגמת קצרות מהמשקה המהביל ותוך כדי פותחת את הספר ומניחה אותו על הקרקע בינינו. “אני עומדת להיות ה… מורה שלך בכל הנוגע לנימוסים, הליכות ולבוש הולם.” היא השתהתה לרגע לפני שכינתה את עצמה ‘מורה’, אני שם לב. אולי היא לא רוצה שאתייחס אליה בדרך הזו.

אני נע מעט באי נוחות כשהיא סורקת את גופי ומלבושיי במבט ביקורתי ועיניים צרות. מותר לה לעשות את זה?

“בסדר?” אני מתעשת ועונה לה בחצי שאלה, לא כל כך בטוח מה עלי לומר, ומתכופף להרים את הספר שהניחה קודם לכן על הרצפה. יהיה לנו יותר נוח לקרוא בגובה העיניים, שלא נצטרך להתכופף כל הזמן.

“כלל מספר אחד!” היא תופסת בחזקה בידי המושטת ומקפיצה אותי. אני מרים אליה מבט מופתע. “לא מתערבים במעשים של אחרים. בטח ובטח אם הם נעשים מרצון,” היא אומרת בצורה הדומה להכרזה ומניפה את ידה הפנויה כשאצבעה המורה זקופה בנוקשות, עיניה מצטמצמות מאחורי משקפי המתכת.

פתאום אני חושב על העובדה המוזרה שרוב הארמון המשוקם והפריטים בו עשויים מתכת.

אני מזדקף חזרה, מתעלם מהמחשבה המוזרה וחוזר לאישה המפחידה שעומדת מולי. היא עשתה את זה בכוונה כדי לבחון אותי?

“יש סיבה מיוחדת ששמת את הספר שם?” אני שואל ומנסה לחייך בהתנצלות, אך אני בטוח שהבלבול עדיין על פני.

היא מסתכלת עלי לרגע בשפתיים קפוצות, ואז קוראת, “כלל מספר שתיים!” וזוקרת מולי שתי אצבעות ונועצת מבט קטלני בעיני. “לא שואלים שאלות שלא נוגעות אליך, ואם ובמידה והן כן, מבקשים לפני כן רשות.” קולה עלה לטון גבוה עוד יותר ואני יכול להישבע ששמעתי משהו מתנפץ מרחוק.

אני תוהה לעצמי, האם היא חוזרת איתי על כל מה שלימדו אותי מאז ילדותי? היא חושבת שחמש שנים הספיקו כדי להשכיח זאת ממני? אפשרות אחרת היא שזה חובה לפני ההמלכה.

שפתי מתעקלות בחיוך מיואש כשאני נזכר בסיבה שלשמה אני כאן. ההמלכה הארורה הזאת שכפו עלי ללא הסכמתי, ועכשיו אין לי כל דרך לבטל זאת. אלא אם אמצא את אחי האבוד ואשכנע אותו למלוך במקומי, הרי הוא זה שחונך מינקות למלוכה. הוא זה שהתבקש להגיע לפגישות וישיבות חשובות כדי להתעדכן בכל העניינים המדיניים והכלכליים של האזור. הוא זה שהכירו לו את כל הקרובים והרחוקים של המשפחה כדי לחזק את הקשרים כשיהיה בשלטון. אני בקושי מכיר את שמותיהם של דודי, ועכשיו מצפים ממני ללמוד את זה ועוד כל כך הרבה דברים אחרים בשבעה ימים בלבד.

אני אומר לעצמי שזה לא הזמן למחשבות כאלה כרגע, יהיה לי את כל הלילה לרחם על עצמי. במקום זאת אני פותח את פי לשאול לגבי הכללים, אך סוגר אותו מיד כשאני נזכר בדבריה. השאלה הזאת נוגעת לי, נכון? אני מאמין שכן. היא אמרה שצריך לבקש רשות, אבל היא לא הסבירה איך. טוב, מה יקרה אם אנסה?

“אה… אפשר לשאול שאלה אחרת?” אני שואל בהיסוס זה נשמע כל כך מטופש. החיוב הזה… אני מרגיש צביטה קלה בחזי כשאני נזכר בימים הישנים והטובים. מתי שהייתי צריך לבקש רשות על כל דבר ולא רק על שאילת שאלות.

איזבל נראית כשוקלת את בקשתי במשך כמה שניות, ואז המבט בעיניה מתרכך והיא מחווה בידה כמתירה לי להמשיך.

“האם הלימודים האלה.” אני עוצר לרגע ובוחר את מילותיי, מי יודע איזו הערה יכולה לבוא ממנה אם אטעה בניסוח. “הם חזרה על מה שחינכו אותי אליו בילדותי, או שאלה כללים הנוגעים למלוכה?” אני משתדל להישמע בטוח.

היא מביטה בי למשך כמה שניות, ואז מגכחת לעברי בזלזול. “שתי האפשרויות נכונות,” היא משיבה בנוקשות מוגזמת ואני מחניק גיחוך. “הדברים שלמדת בילדותך נחוצים מאוד כרגע להמלכתך, והמלך וקודמו חשבו שלא תזיק חזרה עליהם.” היא מושיטה יד קטנה ומרימה את הספר. “ומלימודנו עד כה, אני מבינה שהם צדקו.”

בספרייה הענקית הזאת, וכשאני עומד מול אליזבת שגילה ככל הנראה קרוב לגילו של סבי, אני מרגיש כמו ילד שוב. הבעיה היא שעכשיו אני מרגיש כמו ילד טיפש ועלוב ולא כמו ילד תמים ושמח. מי היה מאמין שאנשים מסוגלים לאבד אמון בזמן כה קצר. אני מתכוון, אני מודע לכך שלא הייתי כאן יותר מחמש שנים, ואני גם מודע לכך שכל משפחתי שונאת אותי ומחרימה אותי, אבל אני לא חושב שזו סיבה מספיק טובה כדי להביא לי מורה פרטית שתלמד אותי מחדש נימוסים והליכות. אני מרגיש כאילו הורידו לי עשר שנים מהגיל, אולי ממחר יחליטו גם לשלוח אותי למוסד לימודים ציבורי במקום לטרוח להביא מישהו לארמון. הבעיה הכי גדולה היא שאליזבת אומרת שהם צדקו. טוב, אני באמת לא הייתי מנומס במיוחד במשך כל הזמן הזה, אבל ניסיתי להיות מנומס בדרך שלי.

“אליזבת – ” אני מתחיל לדבר אחרי השתהות ארוכה, אך היא קוטעת אותי בחדות, “כלל מספר שלוש!” היא מתחילה, אבל נמאס לי. אני בכל מקרה יודע מה היא עומדת להגיד. “תמיד תפנה למבוגרים ממך בכבוד: לנשים – גברת, ולגברים – אדון,” אני משלים את דברים עוד לפני שהיא מסיימת את הכרזתה, קולי מיואש ודבריי מסתיימים באנחה כבדה.

“אה כן?” היא מורידה את ידה, שאצבע שלישית הספיקה להזדקף בה, ונועצת בי מבט חמור. “אם כך, כלל מספר ארבע!” לזה לא ציפיתי. “לעולם, אבל לעולם! אל תקטע אנשים בדיבורם!” עוד אצבע בידה הורמה, וקול חבטה נשמע לידי. אני מסיט את מבטי לרגליה ורואה את הספר שוכב על רצפת העץ החומה, כנראה נשמט לה מהיד ברגע שהניפה אותה.

אני מתכופף להרים אותו והפעם היא לא עוצרת בעד ידי ונותנת לי להמשיך במעשי. אני תופס בכריכתו העבה ומתרומם שוב לעמידה, מושיט לה את הספר בחיוך מנומס. היא לוקחת אותו ממני בעדינות והבעתה מתרככת מעט, נראה שהיא חושבת שאני באמת לומד.

אנחנו מחייכים אחד לשני במשך כמה שניות עד שהיא מסתובבת ומניחה את הספר על אחד השולחנות הסובבים אותנו, ויחד איתו גם את ספל התה שהספיקה לגמור. אחר כך היא סופקת כפיים וחוזרת לנעוץ מבטים במלבושיי.

“שיעור שני, לבוש.” היא מיישרת את משקפיה על חוטמה ומתקרבת אלי, מסמנת לי להתכופף כדי שתוכל להביט בי בגובה העיניים. אני עושה כבקשתה וחש את פני מתחממות כשאחת מידיה תופסת בחולצתי והשניה מחליקה על שיערי. בכל זמן אחר הייתי מסלק אותן ממני כאינסטינקט אך לא הפעם, הרי היא אמרה שזה אחד מתפקידיה.

היא בוחנת אותי במשך כמה דקות וכל מה שאני יכול לעשות זה רק לעמוד מולה, מובך לחלוטין, ולציית לכל הוראותיה. להסתובב. להרים ידיים. לפזר את השיער. לאסוף את השיער. לפשוט את המקטורן. כל כך הרבה הוראות עד שאני מרגיש את ראשי מתחיל לכאוב.

בסופו של דבר היא מסיימת את הביקורת ומתיישבת על אחד הכיסאות הסובבים את השולחן עליו הניחה את דבריה, שנעלמו כאילו לא היו מעולם, ושולפת דף מפנקס שלא שמתי לב אליו. היא לוקחת עיפרון קטנטן ומתחילה לרשום, שולפת נייר חדש כל כמה דקות. מתישהו אני מתחיל לאבד את תחושת הזמן, זה נראה כאילו היא כותבת במשך נצח, אך באותו הרגע היא מניחה את העיפרון מידה ונעמדת. אני משתדל לשמור על הבעה רצינית אך מתקשה בכך מאוד כשאני קולט שהישיבה על הכיסא הגביהה אותה וכשירדה איבדה כמה סנטימטרים מגובהה. “מה כל כך מצחיק?” היא קולטת את מאמציי ואני מנענע בראשי ומיד מתרכז חזרה.

כשהיא שוב עומדת מולי, מגיעה בקושי למותניי, היא מושיטה לעברי את ידה. היא מלאה בניירות מרובעים קטנים המוצמדים בסיכת מתכת כסופה.

עוד מתכת. המחשבה חולפת לרגע בראשי, אך אני מדחיק אותה.

אני לוקח את צרור הניירות מידה ומזדעזע כשאני רואה את כל הנקודות והציונים המופיעים עליהן. “השלושה הראשונים מתייחסים להתנהגות.” אני שומע אותה בקושי. “והשבעה האחרים לנראות.” ההערה הזו מחזירה אותי בשניה לקרקע, חזרה לספריה. שבעה דפים שלמים של הערות על מה שאני לובש ואיך שאני נראה? זה הגיוני?

אני מנסה לחייך אליה, אך זה מרגיש – ובטח נראה – יותר כמו עיוות סובל של פני. “תודה…” אני ממלמל לכיוונה וחוזר לעיין בספרון ההערות הקטן שהביאה לי.

“אנחנו סיימנו להיום. השתדל לקרוא את כל מה שרשמתי ולהשתפר בהתאם. אנחנו ניפגש שוב מחר,” היא אומרת. “יש לך שבעים דקות הפסקה עכשיו, כשהן יסתיימו יבוא מישהו לחדרך להוביל אותך ל… שיעור הבא.” היא מסתובבת ופונה לדלת דרכה נכנסנו, יוצאת ממנה ובכל משאירה אותי לבדי, בחלל עצום, בודד ומחזיק בידי עשרה דפים מלאים בכתב מסודר ואחיד שמעירים לי על כל מעשיי בזמן שהותי כאן.

ממלכת הצבעים: דם זהב – “שיעור ראשון”
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אהבתי את הפרק. זה נתן חלון לראות את הגיבור בצורה אחרת.
למרות זאת, לא היו יותר מדי גילויים חדשים עליו.
יש קידום מסויים לעלילה (דברים עשויים מתכת – יש דגש מיוחד).

פרק טוב… ממש אהבתי :)

21/06/2018 17:22

    הו תודה לך :)
    הגילויים יגיעו בהמשך, אני לא מאמינה גדולה בלחשוף את כל הפרטים על ההתחלה~
    המ, הקטע עם המתכת עומד להתעמעם קצת בהמשך, אבל יגיעו לזה (אני מציינת רק כדי להבהיר למה נראה כאילו שכחתי מזה בפרקים הבאים).

    שוב תודה ^^

    22/06/2018 00:30

אהבתי!
ובקשה קטנה- אני ממש אשמח אם תוכלי בנוסף לשמות למספר את הפרקים,
כי קצת קשה לעקוב אחרי השמות. גיליתי שפיספסתי פרק :)

25/06/2018 19:49
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך