puma161
וול וול, פרק בחלקים כי הוא יצא ממש ארוך~ מקווה שנהניתם, קאס הוא אחת הדמויות האהובות עלי כאן ^^

ממלכת הצבעים: דם זהב – “שיעור שני”

puma161 25/06/2018 300 צפיות 4 תגובות
וול וול, פרק בחלקים כי הוא יצא ממש ארוך~ מקווה שנהניתם, קאס הוא אחת הדמויות האהובות עלי כאן ^^

פרק רביעי: שיעור שני – חלק 1

בדרכי חזרה לחדרי אני מרשה לעצמי להסתובב קצת ולחקור את הארמון, דבר שלא הספקתי לעשות כשהגעתי.

אני עובר בין דלתות מוכרות אך זרות בו בזמן ומשוטט דרך חדרים עצומי מימדים עם תקרות בגובה השמיים ורצפות עשויות מאריחים מעוטרים, עם ציורי קיר מרהיבים, ומצד שני דרך חדרים קטנטנים שנראים לא שייכים כלל למקום בו הם נמצאים. באיזהשהו שלב אני נכנס למטבח שמסתבר ונמצא מתחת לאדמה וחוטף לעצמי תפוח זהב מקערת הזכוכית הענקית שעל הדלפק, מגחך לעצמי משמו של הפרי. אני מתעלם מהרטינה השקטה של הטבח שמבקש להחזיר את הפריט, נימוסים או לא. אני רעב. לא אכלתי כבר יומיים שלמים.

אחרי שאני משלים את הסריקה אני עולה חזרה לחדרי, מקלף בשלווה את התפוז ומתמלא בנטזים של רסס צהבהב ודביק, אך לא אכפת לי. העסיס בתוך הפלחים חמוץ אך גם מתוק וממלא את פי בתחושה מעקצצת נעימה. מעולם לא חשבתי שאתגעגע כל כך לפרי הפשוט הזה. בתוך כל ההמולה הזאת על ההמלכה שלי כבר הספקתי לשכוח מההנאות הקטנות האלה של להתגנב למטבח ולגנוב פירות. אני זוכר שמיטאס ואני נהגנו לעשות זאת לעיתים קרובות בילדותנו, בכל הפעמים בהן הצליח להתחמק מחובותיו כנסיך ראשון. עד היום ההוא שגילו את צבע דמי.

זכרונות אבודים חודרים לראשי ומכאיבים בליבי כשאני חושב על היום ההוא, אבל אני מדחיק אותם לאחורי ראשי ונשכב על מיטתי, מעביר את ידי על הגילופים בשלדת העץ הכהה. המצעים בצבעי זהב ולבן מכאיבים לעיני וליבי, אך אני לא יכול לעשות דבר בקשר לזה אז אני מתהפך על גבי ובוהה בחופת העץ מעלי ועל הבד הנתלה ממנה ברצועות עבות של כחול. זה המקום היחידי בחדרי בעל צבע שונה מזהב או לבן.

אני תוהה לעצמי כמה זמן עבר מאז סיום השיעור עם איזבל ומניח שנשארו לי בערך ארבעים דקות עם עצמי עד שיבוא האדם הבא ללמד אותי משהו חיוני להמלכתי. אני בוחר לנצל את הזמן הזה לקריאת ההערות שהיא כתבה ומוציא את צרור הניירות מכיס מכנסיי, בוהה לרגע משותק במילים הרבות על כל דף.

תחילה אני קורא את השלושה המבקרים את התנהגותי, ומופתע לגלות שרוב ההערות חיוביות ורק בעמוד האחרון יש עשר הצעות לשיפור. לעומת זאת, כשאני עובר לשבעה האחרים ראשי מסתחרר מהדיו השחורה המעלה בכתב קטן וצפוף ביקורת בעלת חמישים סעיפים על הפגמים בנראות שלי, ביציבה ובהבעות הפנים. היא אומרת שאסור ללבוש בגד בצבעו של דמו של האדם, כי זה מראה על הערכה עצמית מוגזמת והתנשאות מעל העם. הדבר האחרון שאני מרגיש כרגע זו הערכה עצמית מוגזמת והתנשאות. חוץ מזה היא כתבה גם שאני קודר מדי ושהבעות פני או עצובות או קשוחות מדי ושנראה כאילו אני לא מתעניין במי שעומד מולי. טוב, זה באמת נכון. אה, ולדבר האחרון שלא אהבתי כלל אך נאלצתי להסכים עימו, השיער. היא ציינה בפירוש את הצורך בתספורת מכובדת שתבטא את מעמדי וששיער אסוף באורך המותניים מביע רשלנות. אני לא מתכוון להקשיב להיערה הזו, השיער שלי הוא שלי ולעולם לא אגזור אותו. הוא יישאר איתי כזכר לכל מה שעברתי עד שהחליטו להמליך אותי משום סיבה מוצדקת.

אני נשאר לבהות בחופת העץ גם אחרי שאני מסיים לעבור על הניירת, תוהה לעצמי כמה זמן נשאר לי עד שהאדם הבא יבוא לקרוא לי. אני מקווה שהפעם כן נעבור את השיעור בחדרי, הרגליים שלי כואבות מרוב ההליכה וחוסר השינה. אולי אלך לישון? לא, בטח איזה מתנקש יבוא לרצוח אותי.

הא, אז אולי באמת כדאי לי ללכת לישון… אני מצחיק את עצמי עם מחשבות אובדניות שהסיכוי שאחת מהן תתממש אפסי. ככל הנראה נשארו לי עשרים דקות של חופש. עשרים דקות שינוצלו כולן לבהיה ממושכת בעץ. אני נאנח לעצמי בעייפות ועוצם את עיני.

אני חושב שנרדמתי. לא שמעתי את הדלת נפתחת. רק הרגשתי יד מושכת אותי מהמיטה ונושאת אותי במשך זמן מה עד שהפילה אותי על קרקע קשה. זה כואב. מה בשם הצבע שלי קרה?

אני פוקח את עיני בקושי, מביט בתקרה הגבוהה המתנשאת מעלי וקולט זוג רגליים שריריות לבושות מכנס שחור צמוד לידי. לא עוברות שתי שניות ומישהו, כנראה אותו אחד שסחב אותי עד כאן, מושך אותי לעמידה ומייצב אותי מולו. זה קורה מהר מדי. אני לא מספיק לחשוב. לא החלפתי בגדים כמו שאיזבל ייעצה לי… למה אני חושב על זה עכשיו? אני עייף כל כך.

“נעים להכיר, קאס.” קול עמוק מעיר אותי ממחשבותיי ואני פונה חזרה לאדם שמולי, הפעם באמת מסתכל עליו. הוא מושיט אלי את ידו. “אני אהיה המדריך שלך לריקוד מעכשיו ועד עולם. או לחלופין, עד ההמלכה שלך. שנתחיל?” שואל ברוגע. “תדמיין שאתה הבת, יהיה לך יותר נוח,” הוא מוסיף בגיחוך שגרם לי למבוכה קלה.

“למה לי לדמיין שאני בת?” אני מחזיר לו שאלה תוהה, נוזף בעצמי בלב ששכחתי את שלימדה אותי איזבל. אבל הוא לא נראה כועס, אלא משועשע.

הוא סוקר את גופי. למה כולם עושים את זה? וצוחק בקלילות. “אתה מעדיף לדמיין שאני הבת?” הוא מחזיר לי שאלה בין הפסקות צחוקו. שאלה שגורמת לי לסרוק את גופו גם כן, הוא גבוה, ושרירי למדי, לבוש בחליפה שחורה לבנה ועניבה מהודרת מהודקת על צווארונו. עיניו החומות מביטות בי בשעשוע ושיערו הבהיר מבריק.

זה מוזר, הוא נראה בגילי בערך.

אחרי כמה שניות של מחשבה אני מבין שהוא צודק, הרבה יותר קל לדמיין את עצמי כבת מאשר אותו. זה פשוט בלתי אפשרי.

“האם יורשה לי לשאול לגילך?” אני מעלה לקול את תהייתי.

חיוכו מתרחב. “אני אהיה בן עשרים ואחת שלושה ימים אחרי ההכתרה שלך.” הוא נשמע עליז. הא, הוא באמת בגילי. “עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל. שעתיים ארוכות לפנינו, ואתה לא נראה כמו מישהו שאי פעם למד לרקוד.” הוא מונע ממני להמשיך לחשוב על כך, ואולי זה טוב.

“את צריכה לעצום עיניים, אני המוביל,” הוא לוחש באוזני ומעמיד אותי מולו. הוא גבוה ממני מעט. אני רוצה לצחוק מדבריו, אבל זה קשה. אני חושב שלא צחקתי כבר יותר משנתיים. במקום לצחוק אני משתדל להתייצב ומיישיר מבט לעיניו, לוקח נשימה עמוקה ועוצם אותן.

אני נרתע מעט כשהוא תופס את ידי ומניח אותה על כתפו, אך נזכר במה שאמר זמן קצר קודם לכן. לדמיין שאני בת. אני בת עכשיו. זה כל כך מוזר… אבל משום מה זה עזר. לא שמתי לב שהתחלנו לזוז ואנחנו כבר מתקדמים למרכז הרחבה העצומה, נעצרים בדיוק מתחת לעיגול הזכוכית בתקרה כרק אור לבן קלוש מאיר את המקום. מתי כבר הספיק לרדת הלילה?

קאס מסביר לי מה לעשות ואני עוקב אחר צעדיו בריכוז רב. הוא צודק, באמת מעולם לא לימדו אותי לרקוד, זה היה התפקיד של מיטאס לדעת את הדברים הללו. האמת, אני חושב שפשוט התחמקתי מכל השיעורים. העדפתי לצאת לשחק בחוץ מאשר להיות סגור בתוך אולם. למרות זאת, אני קולט די בקלות את הצעדים ובקושי נתקל ברגליו. “יש לך כישרון טבעי!” הוא צוחק ומעיר אותי ממחשבותי, מערער לי את הריכוז וגורם לי לדרוך על כף רגלו. הוא נאנק לרגע ואז נאנח. “אני חוזר בי… אבל אתה באמת קולט מהר.”

אחרי כמה דקות נוספות הוא נעצר, גורם לי להביט בו בשאלה. “זהו? חשבתי שאמרת שעתיים,” אני חושב בקול, אבל הוא מחייך חיוך תחמן שמסב לי אי נוחות קלה.

“אתה מחמיא לעצמך יותר מדי, עברו בקושי חמש עשרה דקות.” זה עדיין יותר ממה שחשבתי שעבר, אני חושב, אבל לא מדבר. “עכשיו מתחלפים בתפקידים,” הוא אומר. אני נבהל. אני אמור לעשות עכשיו את מה שהוא עשה? אני בכלל לא יודע איך.

הוא מבחין בהבעתי, שהתחלפה פתאום, ובפני שכנראה החווירו. “מה חשבת? שתלמד רק את הצעדים של הגברת? לא אתה רוקד אותם, אתה הבן בכל הסיפור הזה.” הוא מגחך מהתמימות שלי. “תתחיל.” הוא תופס בידי ומושך אותי לצידו.

“אני אמור להוביל עכשיו?” אני שואל בחשש, הדקות של דמיון האישה היו הדקות הכי מהנות מאז שחזרתי. “אני לא יודע מה לעשות…” איך הוא יכול לצפות ממני לעשות משהו בלי להסביר?

הוא מהנהן ומניח את ידיו על כתפיי, כמו שהורה לי לעשות קודם לכן. תדמיין שהוא בת. תדמיין שהוא בת. אני חושב בליבי ומתחיל לנוע בניסיון להיזכר במה שעשה. למרבה הפלא, אני מגלה שאני זוכר את כל הצעדים. מה הגוף שלי עשה כשהמוח שלי השתתק? זה כאילו עשיתי את זה כל חיי. רגלי זוכרות מעצמן את הצעדים, כמו אצבעות שמנגנות על פסנתר במשך שנים.

אני מרים לרגע את מבטי לכיוון קאס וקולט חצי חיוך מרוצה פרוש על פניו. הוא מהנהן לעצמו לשניה ואז פניו נרגעות והבעה שלווה תופסת את מקום החיוך. נראה שציפה לזה, את שצפה זאת. כך או כך אני עוצר כעבור כמה דקות ומביט בו בשאלה. הוא פוקח את עיניו כעבור כמה שניות, כשהוא מבין שנעצרנו, ומעקם את אפו בזעף מהול באכזבה. “למה עצרת? זה היה מעולה.”

“למה חייכת?” אני שואל אותו חזרה, אני באמת לא חושב ששיעור הנימוסים של איזבל הכרחי פה, אנחנו הרי בני אותו גיל. אני אפילו גדול ממנו בכמה שבועות, למרות שככל הנראה איבדתי כל תחושת זמן. הפעם האחרונה בה חגגתי יום הולדת הייתה ביום שנכלאתי, וגם זו לא הייתה ממש מסיבה אלא יותר בכיוון של הלוויה.

הוא מביט בי בבלבול. “למה לא? גם אתה חייכת קודם,” משיב לי ברוגע ורעד חולף בגופי. אני… חייכתי? קודם, כשדימיתי את עצמי לבחורה ונרגעתי בזמן שלימד אותי את הצעדים אני… חייכתי. “אני חושב שאם לך מותר לחייך גם אני יכול. או שהוא מלכותו לעתיד לא מרשה?” שואל בדרמטיות ומגחך. צמרמורת לא נעימה טיפסה במעלה גבי כשביטא את הכינוי בקול, למרות שידעתי שצחק. אני עדיין לא מקבל את זה שעומדים להמליך אותי, ולא נראה לי שאקבל זאת גם זמן מה אחרי. בכל זאת, זה מפתיע מדי, וזו התראה קצרה מדי, וכמו שכבר פרטתי בפני סבי – המלך המהולל ריקס השישי – אני לא רוצה בזה. כלל וכלל לא. אני בכלל חזרתי הנה מלכהתחילה בשביל ההוצאה להורג שכולם חיכו ואף ציפו לה. אני לא אתפלא לגלות שברגעים אלו ממש מישהו – או מישהי – מתכנן תכנית התנקשות בי.

אז אני קולט את משמעות דבריו האחרים. “אני לא חושב שמותר לי לחייך,” אני אומר בעצב. “אבל אתה יכול לחייך כמה שרק תרצה, אלה החיים שלך אחרי הכל.”

קאס קולט את נימת קולי והחיוך יורד מפניו. כל הכבוד תלאס, הצלחת. אך הוא לא נותן לי לבקר את עצמי יותר מדי עד שמפיו יוצאת הצהרה שאליה כלל לא ציפיתי, “תלאס אאורום, או בשמו העתידי: המלך ריקס השביעי!” הוא קורא ואני נרתע צעד אחד אחורנית בחשש. “אני מכריז בזאת שאהיה האדם הקרוב ביותר אליך מעתה והלאה. אתה מורשה לצחוק, לחייך, להתלוצץ ולעשות כל שעולה על רוחך לידי.” הוא מסיים ומצביע עלי. “מעתה והלאה אני אדאג לא רק שתדע לרקוד כמו שצריך – אם כי אני חושב שזה גם לא הכרחי – אלא גם שתוכל להתנהג כמו אדם חי ולא כמת מהלך.” הוא מפסיק לרגע. “אני מבטיח ונותן את מילתי – מקריב בזאת את פניי היפות – שהמבט הרדוף הזה בעיניך יעלם!”

ממלכת הצבעים: דם זהב – “שיעור שני”
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

איזה פרק טוב.. הכי טוב שלך.
מממ…. ניצנים של אהבה פורחת ביניהם?!

אגב, קשה לי עם הערכות הזמנים המדוייקות… הרי אין להם שעונים שהם יכולים להסתכל עליהם. יש דרכים ישנות יותר כדי לקבל הערכות זמנים.

אני ממש מחכה לפרק הבא :)

25/06/2018 12:12

    הוו תודה לך!
    ניצנים של אהבה? מי יודע~

    יש שעונים, מי אמר שאין? הם פשוט לא דיגיטליים…
    ו… טוב, אני כנראה היחידה שזה מובן מאליו בשבילה (חוטאת בזה כל הזמן), אבל מן הראוי שלעובדי ארמון תהיה הערכת זמן מדויקת :/
    אני חייבת להפסיק לצאת מנקודת הנחה שאנשים יודעים, זה הורס לי מלא -_-

    גם אני מחכה :) צר לי לבשר שהוא לא יעלה בימים הקרובים.

    25/06/2018 12:26

גמאני מחבבת את קאס :)
למרות שלא ברור לי למה הוא גרר אותו והנחית אותו ככה על הרצפה, ולא העיר אותו. או לפחות שהיה נוזף בו שהוא נרדם במקום להגיע לשיעור בזמן?

*נתזים (במקום נטזים)

מחכה להמשך בקוצר רוח!!!

אני מתחילה לחשוב שאולי כדאי לי לחכות שתפרסמי את כל הסיפור ורק אז להתחיל לקרוא, אבל המתח גם ככה משתלט עליי ואני לא אשלוט בעצמי.

בקיצור, אני אוהבת את הכתיבה שלך :)

25/06/2018 20:05

    ברוכה הבאה למועדון~
    זה קאס. קאס עושה מה שהוא רוצה :)

    תודה על התיקון ^^

    תודה בכללי!
    אני תוהה לגבי זה, הסיפור עדיין לא גמור, כרגע אני מפרסמת כאן את הפרקים שכבר יש לי ואחרי שהם יגמרו אני לא יודעת מה יקרה…

    שוב תודה ^~^
    אה, ובקשר לעניין השמות והמספור – הכותרת של הסיפור ארוכה גם בתור כותרת לבד, אז כשאני מוסיפה גם מספר פרק וגם את השם שלו זה יוצר המון עומס ואני לא אוהבת את זה. אני מדגישה את מספר הפרק בתחילת הסיפור עצמו כדי שלא יהיה בלבול, אבל אני לא רוצה להוסיף אותו לכותרת :/

    25/06/2018 20:15
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך