Dr_Ellert
דורש קצת הסבר. הסיפור נכתב למפגש כתיבה שלי ושל בחור נוסף. הדמויות והמקומות מבוססים על דמויות מהסיפורים. נא לקרוא את הפוסט שקודם לסיפור... השתדלתי לעשות אותו כמה שיותר מתומצת, אבל לא יודע עד כמה זה עבד. קריאה מהנה!

ממצחו של אל

Dr_Ellert 06/03/2018 371 צפיות 2 תגובות
דורש קצת הסבר. הסיפור נכתב למפגש כתיבה שלי ושל בחור נוסף. הדמויות והמקומות מבוססים על דמויות מהסיפורים. נא לקרוא את הפוסט שקודם לסיפור... השתדלתי לעשות אותו כמה שיותר מתומצת, אבל לא יודע עד כמה זה עבד. קריאה מהנה!

קצת רקע:

ממצחו של אל – הקדמה

הכוכבים נצצו במרום, אך העולם עדיין שרר תחת חשיכה לילית.
גלי הים התנפצו על החול וליטפו אותו עד נשיקה, מעצבים אותו עם כל שפל מחדש. מימיהם המלוחים נספגו אל מיליוני החלקיקים הנוצצים. באופקו של האוקיינוס האינסופי החשיכה בלעה הכל, כתהום נשייה חסרת תקווה.
נערה כחולת שיער לבושה בשמלה לבנה הותירה את עקבותיה בחול. הגלים, חמדניים מטבעם, שלחו את זרועותיהם המגושמות וחטפו את טביעות הרגליים השקועות. חלונות צהובים האירו כנקודות מרוחקות מהעלמה המשוטטת. הרים יבשתיים עמדו מהצד השני, גבוהים ורמים כענקים עתיקים רחבי כתפיים.
היא בעטה בחול הבוצי, והתבוננה בכף רגלה היחפה, כבדה ומלוכלכת. זה משך את תשומת לבה, עד שהגלים טרפו את הרפש בלשונותיהם הצלולים. היא נאנחה; פניה נפלו. לבסוף מצאה סלע מזדקר, לח ומעט חולי מעוד יום מוצלח על החוף. היא התיישבה עליו, משכה את ראשה, ועצמה את עיניה. היא לקחה נשימה עמוקה… וכל מה שראתה היו פניו השקולות של נער חום-עיניים.
“מצ’עמם מה?” קול שאל. היא נבהלה ומעדה, כמעט נפלה. כשהשיבה את יציבותה, זיהתה איש שלא ראתה קודם לכן: בחשיכה התקשתה לראות, אך הוא לבש מן מעיל אדום ובלוי, ושיערו האדום גם כן פיזר אלפי קצוות על החוף. בקבוק ויסקי שכב על ידו, חצי ממנו רוקן. “שמת לב שאין ירח הלילה?”
זה נכון. כשהרימה את עיניה, הירח לא היה שם. במקומו, עיגול אטום עכר את כיפת השמיים. “פעם בחודש. מה שנקרא מולד הירח, הא?”
היא לא ענתה, והתיישבה. “קהל קשה,” התמרמר והצליח להתייצב. הוא פידר את החול מכפות ידיו. “פעם הכרתי מישהו שאהב לבוא לחוף,” השתעל ופתח את הבקבוק. “הוא אמר שיש משהו מרגיע בים. טוב, בבירור הוא לא שט על ספינה.”
הנערה נצרה את לשונה, ושקלה אם ללכת ולחפש מקום שקט. הוא לגם מהוויסקי בגסות, ופיהק. “בכנות, הים הוא מקום הפכפך. כל אחד אומר לעצמו ‘הים עובד ככה’ או ‘הים עובד ככה’-”
“תסתום,” היה הדבר הראשון שקפץ על שפתיה.
“אאוץ’. אם כך אמלא פי מים, או במקרה הזה…” התמרמר ולגם עוד מהמשקה החריף.
“לא התכוונתי להיות גסה,” אמרה בעודה מתבוננת בגלים הנשטפים. “בדרך-כלל אני באה הנה לבד, ונשארת לבד. אני לא רגילה שיש כאן עוד אנשים.”
“אנשים הא,” הוא גיהק. “החוף הזה נקי כמו שיניים של טייס. כן, הייתי אומר שחסרה כאן נוכחות אנושית.”
“אני אוהבת את הבדידות…”
“וזה לא מדאיג אותך?” שאל ולגם עוד.
הוא לכד את תשומת לבה. “למה אתה מתכוון?”
“אין סיכונים, אין חששות. אין מאבק. אין תקוות. זה כמו הרדמה. הדבר הכי קרוב לשלמות.”
היא לא רצתה להאמין שזה נכון. “מי אתה?”
“קוראים לי קלייוטס,” הניח את הבקבוק בצד, ופשפש במעילו אחר דבר-מה.
“אושן,” השיבה הנערה. “מה אתה עושה כאן בדיוק? איך הגעת הנה? המקום הזה דיי… אה…”
הוא מצא את אשר חיפש – חפיסת סיגריות מעוכה. הוא שלף מקל קטן ולבן מתוכה, והדליק אותו. “זה באמת משנה או שאת מנסה להחליף נושא?” חייך ושאף את הניקוטין.
ריח העשן דחה אותה, והיא עשתה כמיטב יכולתה להתעלם. “ממש לא-”
“אז את מודה שזה נכון. את מאלחשת את הרגשות שלך בעזרת בדידות.”
“סתום,” היא שילבה את ידיה וקמה. הסיגריות, הדיבור התקיף, זה לא מצא-חן בעיניה. היא לא באה הנה כדי לקבל ביקורת. כשהתקדמה מספר צעדים, הוא פשוט ידע מה להגיד כדי לעצור אותה, וזה הטריד אותה יותר מכפי שציפתה.
“הוא לא באמת אהב אותך, את יודעת,” הנהן ונשף עוד עננה סמיכה. “אד. ליאו. זה. הוא תמיד אהב אותה. הוא לא באמת ראה אותך.”
היא הסתובבה. “אתה בכלל לא יודע על מה אתה מדבר!”
“אני לא?” חייך, ואיפר חלק מהבדל אל החול. “זה עצוב, כי את באמת יפה. מושלמת אפילו. גם לפני, אגב, כשהיית אנדרואידית-”
“מי אתה?” אושן שאלה והזעיפה את פניה. היא לקחה נשימות עמוקות, אך לבה פעם בחוזקה. הוא מדבר יותר מדיי בשביל אף אחד. “קלייוטס אמרת?”
הוא הנהן. “איך אתה יודע את כל זה?”
“קסם?”
“מצחיק,” השיבה בצינה. “מי אתה באמת? מה אתה יודע?”
“כלום, רק מחפש מישהו לדבר איתו. בחיי אתם אגרסיביים. זה כל הסרטים האלה אני אומר…”
“מעגל מאוד מצומצם, שחלקו היום כבר לא בחיים, מודע לעבר שלי. אף אחד מהם הוא לא אתה.”
“קטע, לא?” שאל בחיוך ולגם עוד מהמשקה החריף. “אבל בינינו אל תתרגשי, זה לא כאילו שהסתרת איזה שוס. אז את דלוקה על ליאו-”
“אני מדווחת עליך עכשיו,” היא הושיטה את ידה אל מכשיר הקשר, לא לפני שהבליח מילה בעצמו.
“תקראי להם. זה לא באמת משנה, אין לי מה להסתיר. אני לא מהווה עלייך איום אמיתי, אולי פרט לעובדה שאני זורק כאן ושם עובדות מהעבר שלך. אם כל מה שדרוש לאיים עלייך זה שיעור היסטוריה, אני לא רוצה לדמיין איך מתמטיקה נראית בעינייך.”
“אתה לא מצחיק,” היא קימצה את ידה לאגרוף. הוא צדק; מאז החתונה של ליאו ואמבר, היא חשה כיצד החבל עליו הלכה הצטמק ונעשה דק בכל יום שעובר, כאשר תחתיו תהום מאוד לא נעימה. הדרך היחידה לפסוע עליו ללא התבוננות מטה הייתה הבדידות.
“את צודקת. ואני רציני, את באמת יפה.” קלייוטס התבונן באוקיינוס השחור, ושלף עוד מקל לבן מחפיסתו. “למה את מפתחת את האובססיה הלא בריאה הזאת על הדגנרט הזה?”
היא חששה להגיד שלא יבין, שכן הביע ידע רב בחייה האישיים. “עד כמה אתה יודע?” שאלה.
“מספיק,” ענה והנהן. “את רואה את כל הכוכבים האלו בשמיים?” שאל. היא הנהנה. “כל אחד מהם הוא הזדמנות עבורך לעבור הלאה.”
“אם אתה באמת טוען שאתה מכיר אותי, אתה יודע שאני אוהבת אותו.”
“נו באמת,” נד בראשו ופלט שובל מטפס ואפרפר. “אוהבת אותו. את אומרת את זה כאילו העניין אבוד. כאילו זהו, העולם נגמר,” עצר כדי לקחת שאיפה, בעוד שהגלים מילאו את הדממה בשאונם.
כחולת השיער החליטה לקחת ממנו את הבקבוק, ולגמה את הנוזל המזוקק. שפתיה ועיניה התכווצו, בזמן שגרונה יבש. “מה אם יש מישהו שאוהב אותך, הא? איזה כוכב בודד, שמחכה לך?”
היא עצמה את עיניה. “תצטרך לבשר לו חדשות רעות,” ענתה בעגמומיות.
“למה? שום דבר לא עוצר אותך. זה לא כאילו ליאו קנה אותך או משהו.”
היא חייכה, עיניה עדיין עצומות, רואות את פניו של הנער הנאה. “לא בכסף,” נזכרה כיצד חיבק אותה במקלחת, אי שם בעיר הנשמות המקוללות.
“אני אשמח לוויסקי שלי-”
“לא!” צחקה ולגמה עוד. “ליאו…” דמעה קטנה זלגה מעינה.
“בבקשה?…”
“לא!” חזרה על תשובתה, עד שהחליקה לאחור ונפלה על גבה. “אוו…” היא חשה את הבחור לוקח את הבקבוק מידה. “לא אכפת לי,” ענתה בעוד שעיניה עדיין עצומות. “לא אכפת לי…”
“אז את פשוט הולכת להמשיך להתבודד לנצח, בבועה הקטנה שלך, אולי יום אחד אמבר תתפגר וליאו יחזור אלייך ויגיד לך כמה הוא אוהב אותך ורוצה אותך?”
היא לא רצתה לענות, וסובבה אליו את גבה. “את מבינה שמה שאת רוצה לא אמיתי?”
“אני…”
“ליאו אוהב את אמבר, והיא אותו. נקודה. וגם אם אמבר תמות, הוא עדיין יאהב אותה. תאמיני לי, מי כמוני יודע כמה זה קשה לעבור הלאה. אבל אם לא תעשי את זה, תגמרי כמוני,” משפקחה את עיניה, שמה לב שאישוניו של האיש אדומות. “דפקט גלמוד חסר חוש הומור, שאיבד את כל מי שהוא אוהב, וכל מה שיש לו זה להציק לאלו שעדיין יש להם תקווה.”
“למה אתה אומר לי את כל זה?…”
הוא השתהה לרגע, ולגם מהמשקה. אושן לקחה את הבקבוק ממנו בחטף, והצטרפה למשתה. היא התפלאה עד כמה במהירות התרגלה לטעמו המחוספס והצורב.
השאלה כנראה הקשתה עליו. מבטו רותק למים ולפיזוזם ההולך ושב. “אני כבר לא יודע,” אמר בקול שבור. “חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאני רואה בך ממני, ורציתי שתהיי שונה,” נד בראשו. “לא… אין סיכוי. אולי בגלל שבאמת אכפת לי ממך? לא, לא באמת אכפת לי מאף אחד. אז אולי בגלל שזה עשוי להוביל למשהו שאני יכול להשתמש בו אחר-כך? גם לא. זה מוביל למשהו, אבל לא משהו שמועיל לי.”
“על מה אתה מדבר?” שאלה. סחרחורת סובבה את ראשה. המשקה פעל מהר משציפתה.
“אני לא יודע,” מלמל. “אבל זה לא משנה. אושן, ליאו היה עוגן שימושי בשבילך, במיוחד בתקופה בה חשת אבודה. למרות מה שאת חושבת, את כבר לא אבודה.”
היא נמרחה על הארץ, והתבוננה בכוכבים המנצנצים. רעשי הסחיפה מילאו את אוזניה, ועיניה העייפות צפו בכוכבים בעודה מדמיינת אותם נעים כגאות ושפל. “אני ניסיתי,” לחשה.
לפי המיקום של קולו, הוא גם שכב, לא רחוק ממנה. “גם אני. שום דבר לא מסוגל להחליף את התחושה, נכון? כשטובעים ושוחים למעלה, לא משנה כמה למעלה, תמיד יש עוד מים, לא?”
דמעה נוספת זלגה מעינה. “אני טעות…” לחשה. “הכל בי טעות.” הכוכבים אט-אט באמת יהפכו לחלק מהאוקיינוס בקצב הזה. “נולדתי פחית. בעקיפין מאוד ליאו חלק מהסיבה בגללה אני אנושית…” אמרה וחייכה במרירות, “ואני עדיין מרגישה כמו פחית. אף אחד לא הבין את זה. אף אחד פרט לליאו. הוא היחידי שבאמת ראה אותי בעבור מי שאני באמת,” קולה נחנק בהדרגה בעודה מתוודה. “כשאת חפץ כל חייך, את מאמינה לזה… ואז הוא מגיע, ונותן לך טעימה. הוא גורם לך להרגיש יותר מאשר מה שאת.”
“ואז הוא זורק אותך לטובת זהובת שיער,” קלייוטס אמר.
“אני לא שונאת את אמבר! אני לא שונאת אותה!” כחולת השיער צרחה. הכוכבים בעיניה נעלמו; מי דמעות מלוחים מילאו אותם במקום. היא הושיטה את ידיה לבקבוק, אותו הזדרז אדום השיער ללפות במהרה. אצבעות שניהם נפגשו. “עזוב!” צעקה.
“זה מה שאת באמת רוצה?!” הרים את קולו. “זה מה שאת בוחרת?!”
היא התנשפה וזחלה אחורה. היא חשה את שמלתה הופכת כבדה מחול. “מה אתה רוצה ממני?!”
הוא הרים את הבקבוק, צעק, והשליך אותו אל הים. הוא היה משוגע, זה ברור. “זה רק אלכוהול,” ענה וחייך. “וזה?” חשף את כף ידו, “רק בשר ועצמות.” היא תהתה אם הוא חותר לליאו, עד שהרים את החול ופורר אותו בינות אצבעותיו. “וזה רק חול. מחר, כשתכבסי את השמלה שלך, את תשכחי שדבק אליה חול. את לא הולכת להקדיש כל רגע נוסף בחייך לחול הזה שדבק לשמלה שלך.”
“אתה מטומטם, וזאת ההשוואה הכי מטומטמת ששמעתי איי פעם בחיים שלי!” צרחה. פריקת העצבים העניקה לה נחת, במקום מסוים, והיא התביישה להודות בכך.
הוא צחק, וחזר להימרח על האדמה החולית. ראשו התמקד בשמי הלילה. “זה מעניין,” הרהר לרגע, “רוב האנשים זוכים לחיות גג מאה שנה, אולי יותר. הם רואים את אותם השמיים כל הזמן, אם הם טורחים להביט למעלה. אני זכיתי לראות את השמיים משתנים כל כך הרבה פעמים, שהכל פשוט נראה לי אותו הדבר.”
‘הוא פשוט מטורלל.’
“כל האנשים והטיפוסים שפגשתי בחיי; הכל משתנה בתכיפות כל כך וחוזר על עצמו… כולכם נראים לי אותו דבר, בכנות. לא אכפת לי באמת. תמשיכי לאונן על ליאו-”
היא מעדה לעברו ברישול. הוא התבונן בה, והיא שלחה את רגלה היישר לבטנו. הוא השתעל, והיא נפלה על ברכיה וכפות ידיה. הגלים התמוססו, ודבר-מה מבריק נגלה לעיניה. בקבוק הוויסקי. “אתה…” היא הושיטה לזכוכית הדלוחה את ידה הרועדת. “אתה יומרני ואידיוט,” אושן אמרה ולקחה את הבקבוק. היא לגמה ממנו בזמן שאדום השיער התיישב.
“אדמיין שזה לא כאב, מילולית ופיזית, אבל את יודעת, מי שמרביץ הוא מי שנגמרו לו המילים.”
היא נדה בראשה, חשה את גרונה מתייבש במהירות. “אני פשוט המרתי את המילים שלי לשפה שתבין.”
“וחשבתי שלי אין חוש הומור!” הוא שלף סיגריה נוספת.
“אל תעשן, זה דוחה, וזה גם מעצבן אותי,” המילים החליקו החוצה מבלי שהתכוונה.
“זה למה אני עושה את זה. זה ואני באמת מכור אני מניח,” אמר והחזיק את המקל הלבן והקטן בין שפתיו. אושן סתרה את פניו, או לפחות קיוותה שעשתה כן עקב החשיכה והיותה מעט מטושטשת, אך מצאה את משקלה גובר על גופו. היא אפילו לא הייתה בטוחה שנפטרה מהסיגריה. “תפסיק… פשוט תפסיק…”
“מה? לעשן? לא יקרה.”
היא צעקה והלמה על חזהו. קלייוטס השתעל והשתופף. “הכל. תפסיק הכל. תעזוב אותי. תן לי…” מלמלה ועצמה את עיניה, “תן לי למות כאן לבד,” לחשה וקרסה הצידה. “תן לי להתבודד מספיק, כדי שאנשים ישכחו ממני.”
“לתת לחול לכסות אותך, ולגלים לסחוף אותך?”
היא חשה את המים הקרים מלחכים את רגליה בעדינות. לפני התקרית בעיר הנשמות המקוללות, גופה היה עשוי מתכת. היא לא הרגישה דבר. היא התרגלה לתחושה האנושית יותר מדיי כמובנת מאליה. “השתניתי רק בגללו. אני רציתי לאהוב אותו. רציתי שהוא יאהב אותי. כשאמבר באה… כל מה שרציתי זה שיהיה מאושר.”
“זה מצחיק.”
“סליחה?” פערה את עיניה בזעם.
“את יודעת שאת לא שולטת בו. את יודעת שאת לא שולטת בעצמך. ומסיבה כלשהי, את מתנהגת כאילו את צריכה לקחת על משהו אחראיות. את מנסה לשלוט במה שאין לך עליו שליטה.”
הנערה קמה, וטאטאה משמלתה את החול שדבק. “לאן את הולכת?” שאל אדום השיער. היא התעלמה, והתקדמה חזרה אל החלונות המרוחקים. “טוב, תלכי! אני אמשיך לשתות לי כאן לבד!” אמר ולגם בגסות מהבקבוק. הנערה עצרה לאחר כמה צעדים. “גם אם מה שאתה אומר נכון…” היא הסתובבה, ספק שיכורה ספק עייפה. “בלי ליאו… אני יכולה לחזור להיות הפחית שהייתי.”
“לפני שאת חוזרת למפקדה, הרשי לי להגיד לך דבר אחרון,” הוא קם וניער ממעילו החום-אדמדם את החול המנצנץ. “את חושבת במעגל בודד. החיים שלך התחילו הרבה לפני שהיית אנדרואידית.”
“מה?…”
“הם התחילו כאן,” שוב הרים את החול בין ידיו. “על האוקיינוס. בין רסיסי חול. בין חלקיקים מיקרוסקופיים של צדפות, אבנים, מלחים. את רעיון; את נולדת ממצחו של אל. את יפה, חזקה, הרסנית ואובדנית, ועל כן הוא קרא לך על שם המקום האהוב עליו.”
היא שתקה. אושן רצתה להגיב, אך הסקרנות גברה על רוגזה. “שאלת אותי למה אני מדבר איתך. למה כאן. למה עכשיו,” אמר והתקרב אליה. “אבל אני חושב שהשאלה היא למה את כאן? ולא הגוף שלך… אלא את,” הצביע על ראשה. “מה שיש בפנים.”
אושן שאפה נשימה עמוקה. “מי אתה באמת?”
“קלייוטס הנביא האדום,” ענה מונוטונית ושלף סיגריה.
“אל תחזור לפה לעולם,” הסתובבה. “לא אכפת לי למה. לעולם אל תחזור הנה.”
“מאוחר מדיי,” נד בראשו. “הנזק נעשה.”
האלכוהול האט את דמה. קודם לא חשבה עד כמה החול עמוק, וחיפשה יציבות בכל שעל שצעדה. משהביטה אל האופק, היא הבינה עד כמה תהומו הפך אכום יותר. למרות שלא ראתה אותם, צמרמורת עקצצה את גבה. ההרים מסתכלים וסוגרים עליה כענקים רחבי כתפיים. בכל יום, החבל הולך ונעשה דק יותר, והתהום עמוקה יותר.
שפתיה ורגליה רעדו. משקל גופה הפך למשא יותר מאשר חלק ממנה. היא קרסה מטה אל החול הרך, כבדה כסדן. מליחות רטובה קצפה על פניה, וחלחלה אל בין חרכי עפעפיה. פניה חשו חמימוֹת; אחת מהשלכותיו הידועות של המשקה החריף. אושן הייתה בטוחה שההרים דחפו אותה לים כועסים ומאוכזבים. האוקיינוס חיכה לבלוע אותה באותה הדרך שליקק את רגליה קודם… טעם אותה כמנה אחרונה.

“אושן?” קול נשי ומוכר דיבר אליה. הדוברת הרימה אותה ועזרה לה להתיישב. זאת הייתה נערה שענתה לשם פניקס. היא בקושי הצליחה לראותה, אך תמונתה חרוטה בזיכרונה: בחורה בעלת שיער אדום-כתום ופנים סקרניות. “את בסדר?” עזרה לה לעמוד. “הפעם נעדרת זמן רב. לא ענית לנו בקשר! הדאגת אותי.”
היא ניסתה למלמל “סליחה”, אם כי בפועל יצא בעיקר מלמול בלוע.
“שתית?”
אושן הנהנה. “קלייוטס… נביא… אדום…” המילים נפלטו קמעה.
“קדימה, אנחנו חוזרות למטֶה.” כחולת-השיער חשה כיצד הכוח אט-אט שב לרגליה, בעוד פניקס תומכת בה כדי להמשיך ללכת.

ממצחו של אל
דרוג הסיפור 4 | 1 מדרגים

תגובות (2)

היי, סיפור חדש? מה עם אלי מטרד?
אם אתה צריך להסביר את עצמך בסוג של הקדמה לפני הפרק הראשון אז אתה לא כתבת נכון את הפרק הראשון.
אישית, כל דבר שהוא ‘הקדמה’ אני שונאת ברמה של תיעוב (כן… אני די פאנטית בנושא). קראת פעם ספר שמסביר מי הן הדמויות לפני שהתחלת לקרוא? זה הורס את הכיף בלהכיר את הדמויות בספר ולגלות אותן. זה כל כך מפריע לי עד שזה כמעט כמו לגלות סוף של סיפור. למה לעשות את זה לקוראים?!
אתה חוטא (והרבה) שאתה ‘אומר במקום להראות’: לדוגמה “פריקת העצבים העניקה לה נחת, במקום מסוים, והיא התביישה להודות בכך”
הדמות של קלייוטס כתובה היטב. מאוד התחברתי אליו. דווקא אליה (אושן, הגיבורה) לא התחברתי. משהו בזרימת הרגשות שהיא חווה (כי אתה אומר ולא מראה) לא הסתדר לי. גם לתקוף פיזי אדם שרק הכרת מרגיש לי מוזר… יכול להיות שבעולם שיצרת זה מקובל אבל זה דורש הכנה מוקדמת של ההרגלים השונים בין המציאות שלנו לשלהם.
בקיצור, התיאורים טובים מאוד אבל אבל הזרימה לא הרגישה לי נכון.

07/03/2018 00:12

    תודה על התגובה!
    לקחתי את כל ההערות לתשומת לבי. אני מבין אותך, גם ברומח הדרקון מציגים את הגיבורים במן עמוד-פתיח כזה, וזה בהחלט לא טוב. בכל מקרה – תודה על כל ההערות, רשמתי לי :)
    וככל הנראה דרוש הסבר, כי את הקוראת השנייה ששואלת אותי את השאלה הזו. זה סיפור קצר (כלומר, רק הקטע שקראת עכשיו) והוא מבוסס על הדמויות הללו. אני אישית הרגשתי שעם מידע בן חמש שורות אפשר ליהנות ממנו ברמה השטחית בלי להכיר את הרקע והנסיבות לעומקם.
    ושוב – תודה על התגובה, תמיד שמח לראות שאת מגיבה!

    07/03/2018 00:44
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך