זה הפרולוג והפרק הראשון של הסיפור, אשמח לביקורות

מקים מתים (כותרת זמנית)

27/11/2019 152 צפיות אין תגובות
זה הפרולוג והפרק הראשון של הסיפור, אשמח לביקורות

פרולוג: רגעים אחרונים
זה היה יותר מדי, יותר מדי בשבילו. רגליו כבר לא יכלו לשאת אותו עוד, הוא קרס על האדמה הקרה, הדם החמים זורם מראשו בלי סוף. “כנראה שפה זה נגמר, הא?” הוא אומר, תוך כדי שצוחק צחוק חלש ומיואש. הוא מנסה לקום ונכשל, מנסה ונכשל. בסדר, הוא מקבל את המוות, אבל הוא רוצה רק דבר אחד אחרון. הוא זוחל ישירות אל כיוון המפלצת וצועק “חסר לך שתברחי! אם את בורחת השם שלי הולך לזבל!” פתאום נשמע קול בראשו: אתה רוצה המשך לסיפור? אתה רוצה הזדמנות להצליח? אתה רוצה עוד כוח?
הוא קומץ את אגרופיו בכל העוצמה שנשארה לו, ועם חיוך מרוח על פניו שנראה כאילו השטן עצמו חישל במעמקי הגיהינום, האיש עונה במילה אחד פשוטה: “כן”.
פרק 1: לידה של יצור
גמאט עמד לעבור עוד יום רגיל, לפחות כך הוא חשב, למה שלא יהיה רגיל? מאז שהפך להרפתקן כל יום חזר באותה התבנית הקבועה והמשעממת, גמאט קם בבוקר, אוכל, מתארגן, יוצא לצוד, מוכר את השלל שקיבל, קונה אוכל והולך לישון, כך המעגל חוזר בכל יום ויום בלי שינוי ממשי מאז שהתחיל להיות הרפתקן מלפני שלוש שנים, אבל זה לא משנה לו כבר, הוא התרגל לזה, אורך החיים המשעמם והמעט מתיש הזה הוא הנורמה של גמאט, יש לו בדיוק את כמות הכסף שהוא צריך ואם הוא ימשיך לצוד בשנתיים הקרובות באותה הכמות הוא יצבור מספיק שנות ניסיון כדי לקבל וותק ולהיות המדריך של הדור הבא של ההרפתקנים, אולי אתם לא יודעים, אבל גמאט לא נכשל באף משימה עד היום, נכון, המשימות שגמאט לוקח על עצמו קלות ונכון, אולי גמאט חלש, אבל זה לא משנה את העובדה שגמאט מצליח להפוך למדריך, דבר שלא מעט הרפתקנים רוצים לעשות, בדרך חסרת סיכונים ממשים, גם עם איטית, זו הגאווה האישית הקטנה של גמאט, גאווה שהוא לא ייתן לאף אחד לרמוס, אפילו לא לאל עצמו. גמאט חשב על מצבו והתחיל לחייך חיוך קלוש, אולי הוא לא הרפתקן מפורסם ומצליח ואולי הוא לא חיי את חלומות הילדות שלו אבל הוא חיי חיים רגועים, טובים ודיי מכובדים, הוא לא צריך יותר מזה. היום גמאט עמד לצאת לציד באזור הרגיל שלו, השקעים הסגולים, אזור לא מרשים במיוחד, לא וויזואלית ולא מבחינת האתגר, האזור הוא שטח שמתנשא על 42 קילומטרים רבועים שמורכב כולו משקעים סגולים באדמה, בדרך כלל בעומק מטר עד חמישה מטרים לתוך הקרקע. האזור הזה הוא אזור הציד האהוב על גמאט בגלל הרוגע שבו, הסיבה היא שכאשר גמאט נכנס לאחד השקעים כל הרעש של חיי היום יום המשעממים של גמאט הופך לשקט מוחלט, מסיבה לא ברורה עד היום, השקעים הסגולים בעלי יכולת להשתיק כל רעש חיצוני בכניסה לתוכם, יכולת שבמקרה מתאימה בדיוק לרצון של גמאט: שקט. גמאט החל להתארגן, כשגמאט חשב על המשימה הוא החל להרגיש שמח, שמח שיכול לחיות ממשימות כאלה קלות ולהצליח להתקדם בהיררכיה ככה, במשך שלוש השנים האחרונות גמאט התקדם התקדמות איטית ורציפה בהיררכית ההרפתקנים לכיוון חלום קטן שצמח לעמו במהלך שנותיו של גמאט כהרפתקן, כשגמאט יהפוך למדריך לא רק שלא יהיה יותר בסכנה תמידית אלה שגם יקבל משכורת אחידה שלא מתבססת על כמות היצורים שהוא צד באותו יום, לרוב ההרפתקנים משכורת כזו תהיה ירידה ממשית בשכר, אבל בשביל גמאט, אדם שלא לוקח סיכונים מיותרים בשטחים השכר מהווה עליה לא קטנה ברווח, במקום לצוד שלושה ארקנרים ביום ולהרוויח שכר של 50 מטבעות מטאר להריגה של ארקנר אחד, הוא יקבל כ 250 מטבעות מטאר ליום, יישאר בקיהיון ובמקום להילחם ולסכן את חייו ילמד נערים את דרכיו להיות הרפתקן, הוא לא חיי את חלומותיו בתור נער שבהם רצה להיות הרפתקן מדהים ולחסל את כל האיומים שמסכנים המין האנושי אבל במקום החלום הילדותי הטיפשי שלו הוא חיי חלום יותר בוגר וריאליסטי, הייתי טיפש בתור ילד, כך גמאט חשב, לא הייתי מסוגל לקבל את המציאות, אנשים חלשים נשארים חלשים וצריכים לקבל את העובדה הזו ולפלס להם מקום בחברה בזמן שהחזקים מתברגים בחלקה העליון של החברה. היום המטרה שלו הייתה לצוד ארקנר, הארקנר היו מין יצורים עם דמויי ינשוף, ההבדלים היחידיים ביניהם לבין ינשוף נורמטיבי היו המקור שהוחלף באיבר הדומה לראש נחש עם עיניים הדומות לאבני חן והעובדה שהיו תוקפניים יותר מינשופים רגילים, קרו לא מעט מקרים שהתקהלויות של ארקנרים התחילו להתקיף ערים הקרובות לשקעים הסגולים, אזור מוצאם של ארקנרים. האקרנים עצמם לא היו יצורים כאלה מסוכנים, אך כאשר הם תוקפים אדם פשוט, שלא התמקד בחייו על פיתוח הקסם בתוכו אלא על חרישת האדמה, האדם יהיה חסר יכולת להתנגד כאשר הארקנר יתחיל לחנוק אותו עם פיו דמיו ראש הנחש. מסיבה זו גמאט החליט שאינו צריך להביא יותר משלוש מגילות מאגיה, הסיכוי שיפול אל הסכנה בזמן המשימה הוא קלוש, גמאט כבר התחיל לפנטז על מה שיעשה לאחר שיישחט את הארקנר, הוא החליט שלאחר שיסיים יכנס אל אחד מן השקעים וינוח בתוכו למשך כמה שעות, זה יהיה מדהים, לשחוט את הארקנר לא אמור לקחת הרבה זמן, יהיה לי המון זמן פשוט לנוח בשקט, בלי שום הפרעה מהעולם המעצבן הזה, כך גמאט חשב. הוא לקח שלוש מגילות מאגיה שהוא בחר למשימה, מגילה מסוג התקפה שיכולתה היא לשחרר קליע העשוי מלהבות כחולות ותוקפה הוא כשלוש פעמים “הצתה כחולה”, מגילה מסוג הגנה שיכולתה היא לזמן קיר בגובהה מטר וחצי העשוי מהצמחים הנמצאים בתוך האדמה “קיר מטפס” כחמש פעמים ולסיום מגילה מסוג שדרוג שתאפשר לזמן תגובתו של גמאט להיות מהיר בהרבה משל אדם רגיל “התעצמות חושים”, מגילה שימושית שגמאט פיתח הרגל לקחת עמו לכל מקום. עם שלוש המגילות האלה גמאט חושב שיסתדר בשקעים, עכשיו גמאט רק צריך להגיע אל השקעים ולהתחיל לצוד. גמאט יצא לכיוון השקעים, פתאום בטנו של גמאט קרקרה, “טוב, אין לי לחץ כרגע והלילה עוד רחוק” גמאט אמר, הוא התהלך בקיהיון, קיהיון היא מקום קטן, כולם מכירים כמעט את כולם והמקום לא נמצא על רוב המפות, אבל בשביל גמאט המקום הרגוע והפשוט הזה מהווה בית מאז שיכול לזכור את עצמו, המקום הזה, שאדמתו בנויה מאבנים צהבהבות ומלוכלכות ,בניינים שעלייהם צומח תחב ירקרק וניחוח מוזר ומעט מסריח, היה בשביל גמאט בית שאין אחר לו, בשביל גמאט המקום הזה היה יפיפה, כמו אוצר יקר, גמאט זוכר שכשהיא שאלה אותו פעם למה הוא אוהב את המקום הזה הוא אמר לה “פשוט ככה”, האהבה של גמאט לקיהיון הייתה עצומה ועמוקה יותר מכל אהבה אחת שבן אדם יכול להרגיש, לפחות כך גמאט חשב. כעבור כמה דקות של הליכה הגיע גמאט למקום שאליו רצה להגיע, כיכר העיר, המקום שבו כל המסבאות ובתי המזון היו ממוקמים, כיכר העיר הייתה מרשימה ויפה כרגיל, לפחות כך גמאט חשב, אותה כיכר, שבמרכזה עמד פסל הדומה לראש אדם, שבתוך פיו ישנן אבני חן יפיפיות, לפחות לזה האבנים היו אמורות להידמות, כאשר הכיכר רק הוקמה, גמאט זוכר שבגלל שלכפר לא הייתה את היכולת להשיג אבני חן אמתיות, הם השתמשו באבנים צבעוניות שמצאו בנהר הקרוב, גמאט זוכר שהוא וכל ילדי הכפר נהגו ללכת לנהר באופן יום יומי בחיפוש אבנים יפות בשביל הפסל שהמבוגרים בנו, גמאט זוכר איך התרגש כשראש הכפר לקח את האבן המיוחדת שמצא ואמר ליטף את ראשו וחייך אל גמאט “האבן הזאת יפיפייה, כל הכבוד קטן”. גמאט המשיך לרחף במחשבות על זיכרונות העבר כשפתאום התנגש במר אולגבר “מרחף כרגיל, הא גמאט?”, “כן מר אולגבר, אני מצטער מאוד” השיב גמאט בזמן שאולגבר חייך אליו חיוך נחמד, מר אולגבר הוא אחד האנשים המבוגרים בכפר. גמאט זוכר שכבר משהיה ילד מר אולגבר היה נמצא בכפר ומנסה להתנהג אל גמאט בידידותיות, יש שמועות שהילד של מר אולגבר נפטר בלידה, גמאט הסיק שבגלל זה מר אולגבר היה כל כך נחמד אילו ואל שאר הילדים שהיו בגילו אז, האמת שמר אולגבר היה בשביל גמאט כמו אבא, בגלל שגדל בלי הורים אולגבר בילה אתו המון זמן מילדותו ורוב זיכרונות הילדות הטובים של גמאט מכילים בהם את מר אולגבר, דבר שגמאט מאוד מעריך, עם כל המחשבות שצפות בראש נכנס גמאט לתוך המסבאה האהובה עליו בקיהיון “הכלבלב הצוחק”, גמאט נכנס לשם עם חיוך רחב על הפנים, מאז שנהפך להרפתקן הוא מגיע לשם כמעט בכל יום, כאילו שזה נהפך למין טקס קבוע בחייו, המקום היה כמעט ריק לחלוטין, דבר שהגיוני עקב השעה המוקדמת, רוב הלקוחות של המסבאות היו מגיעים בערב, אחריי יום עבודה מתיש בשדות, המקרה של גמאט היה נדיר, כמות ההרפתקנים בקיהיון הייתה כל כך קטנה שניתן לספור אותם על יד אחת, חוץ גמאט ישנם עוד כשני הרפתקנים בקיהיון, למרות הרווח היחסית גבוהה, רוב האנשים מפחדים מסיכון חייהם ובצדק, גמאט היה אחד היחידים בקיהיון שהיה בעל ניסיון בקסם. מיד כשנכנס מבטו גלש לקרוגר, הבעלים של הכלבלב הצוחק, שעמד מאחורי הדלפק כרגיל, “שלום גמאט, הרגיל שלך?”, “כן, אני רוצה את הרגיל שלי ומעדיף שיהיה קר”, קרוגר ניגש לארון המשקאות והחל למזוג לתוך כוס מתכתית בינונית משקה מסוג (שם של משקה מומצא ) והושיט לגמאט את הכוס בחינניות שרק אדם שמנוסה בדבר היה מסוגל להגיע אליה, גמאט לקח את הכוס בשמחה והושיט לקרוגר שקיק ובתוכו כ20 מטאר, כעלות המשקה. גמאט ישב על הבר והתחיל לשתות מן המשקה בזמן שמנסה לדבר עם קרוגר מתוך שעמום “בוקר טוב קרוגר” “בוקר טוב גמאט, מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? אתה לא אמור לצאת למשימה היומית שלך בשעות האלה?” “כן, אני אמור, אבל תקף אותי פתאום רעב, אם כבר מדברים על זה, אשמח לכיכר לחם אחת” “מיד מגיע אליך גמאט”. קרוגר מיד ניגש אל מאחורי הארון, איפה שהמטבחון של הכלבלב הצוחק ממוקם ובזמן הזה גמאט ישב על הבר והמשיך לשתות מהמשקה שלו, הוא נזכר ביום הראשון שהגיע אל הכלבלב הצוחק, הוא היה רק ילד אז, לא היה לו כסף אז, קרוגר כנראה חש כלפיו רחמים אז הוא הזמין אותו אל המסבאה ונתן לו כיכר לחם שלמה, מאז השאר היסטוריה, גמאט מגיע לכלבלב הצוחק באופן יום יומי ומזמין משם כיכר לחם ואת המשקה האהוב עליו ובכול יום קרוגר מכין לו את אותו הדבר עם חיוך רחב על הפנים. גמאט הגיע למצב שהוא אינו מסוגל לדמיין את עצמו אוכל דבר אחר מלבד כיכר הלחם של קרוגר, הטעם שלה, המעט מתקתק והיובש שלה, גם אם יצאה מהתנור, היו כבר חלק בלתי ניתן להחלפה מהתפריט היום יומי של גמאט. קרוגר חזר עם כיכר הלחם החמה “זה על חשבון הבית” הוא אמר, גמאט חייך והושיט כשלושים מטאר לתוך כף ידו של קרוגר, “לא הקשבת למה שאמרתי? זה על חשבון הבית וגם אם זה לא היה, זה עשרים מטאר יותר מהמחיר של הלחם” גמאט חייך חיוך גדול לקרוגר ודחף את הכסף אל תוך כף ידו של קרוגר “אז אני מביא לך את זה על חשבון הבית” גמאט אמר, “אין לי אופציה לסרב אני רואה” קרוגר אמר וצחק צחוק רם “אני מתקשה להאמין שאתה אותו הפרחח שנכנס לפה מלפני שני עשורים בלי פרוטה עליו”, גמאט החל לקום ואמר בעודו מחייך “תודה על האוכל, קרוגר”. קרוגר נפנף את ידו אל גמאט בעוד שגמאט יוצא מהכלבלב הצוחק, “להתראות פרחח קטן, בהצלחה במשימה, אם אתה צריך אחת”, “אני לא צריך, אתה מכיר אותי” אמר גמאט ויצא לדרך לכיוון הבקעים הסגולים. כעבור שעתיים של הליכה גמאט התחיל לשים לב שהאדמה מתחת לרגליו מתחילה להיצבע בגוון סגלגל, “יופי, אני מתקרב” אמר גמאט לעצמו, לפי מה שגמאט זוכר השקעים אמורים להתחיל להראות בקרוב, הוא כבר נכנס לתוך אזור האדמה הסגולה, כשהוא חשב על זה, גמאט תהה, במשך כל השנים שבהן הוא הלך יום לאחר יום אל השקעים הסגולים, הוא לא ידע מעולם איך הם נוצרו, בדרך כלל גמאט היה מקבל את עצם קיומם של השקעים פשוט כעובדה, אך היום גמאט היה משועמם במיוחד, אז החל לתהות על עברם של השקעים, כמובן שגמאט כבר שאל את עצמו את שאלה זו כבר מספר פעמים, אך בכל פעם מחדש גמאט הגיע עם הסבר חדש בנוגע לאותם השקעים, אם זכר נכונה, הסיפור האחרון שסיפר לעצמו הוא על מפלצת שאוכלת את האדמה של השקעים, הבולעת הוא קרא לה, גמאט חשב על הסיפור, “זה טיפשי מידי” אמר בזמן משצחקק לעצמו. גמאט החל לחשוב על סיפור חדש לספר לעצמו, “כשאני חושב על זה, האדמה פה נראית דיי חסרת חיים, רקובה אפילו” אמר לעצמו גמאט תוך כדי שממשיך לתהות על עברם של השקעים, “גם למה הקול נעלם בתוך השקעים? אני צריך גם לחשוב על סיבה לזה” אמר גמאט עם חיוך קטן על פניו, מתוך כל המחשבות שחשב כדי להפיג את השעמום, גמאט קלט לפתע שהגיע אל השקעים, הוא החל לנדוד באזור בחיפוש אחר התקהלויות של ארקנרים, לאחר שעה של נדידה בשקעים גמאט פלט אנחה והתיישב על האדמה, “אני לא חושב שהייה אי פעם יום שהגעתי לפה ולא היו פה ארקנרים, זה באמת מוזר”, במשך כמעט כל הפעמים שגמאט היה בשקעים מאז הפיכתו להרפתקן היו בשקעים ארקנרים, השקעים היו אזור המחייה הכי נפוץ לארקנרים בכל גריסאו. גמאט לא וויתר, הוא המשיך לחפש, הוא המשיך לחפש עוד ועוד, הוא נכנס לתוך עשרים ושמונה שקעים ולא מצא כלום, כלום! “עכשיו מה אני אעשה?”, “אני לא יכול לחזור בחזרה בלי שום ארקנר ששחטתי” גמאט היה עסוק בלחשוב על מה שיקרה לו עם יחזור כושל מהמשימה שלו, “אני שונא לחשוב איך אגמריה תגיב עם היא תשמע שאני לא שחטתי אפילו ארקנר אחד, אחד!”, מתוך כל המחשבות האלה גמאט המשיך לחפש, מסרב לקבל את הסיכוי שיכשל, הוא החל להרגיש חסר אונים, לא משנה מה אני אעשה אני לא אמצא ארקנר, חשב גמאט מיואש, הראש של גמאט התחיל להתמלא בתמונות שלו מסתכל על כולם, מסתכל על כולם בעיניים מושפלות, צריך לעזוב כי הוא לא מסוגל להישאר בקיהיון מרוב תחושת הבושה על הכישלון , זה מסוג הדברים שגמאט לא יכול להתמודד אתם, תחושת חוסר האונים, הבושה שבחוסר היכולת לעשות משהו, גם עם מינורי. גמאט התחיל להרגיש תסכול זורם בכל גופו, הוא התחיל להכות את הקרקע “לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל! אני לא יכול לתת לזה לקרות, אני לא מוכן לקבל את זה שהשם שלי יוחתם, אף אחד לא יאמין לי שלא היו ארקנרים פה! השם שלי הרוס!” גמאט נפל על הרצפה ונשכב על הגב, למה לו לקום? אין לו סיבה לקום, השם שבנה לעצמו במשך שלוש השנים האלה ילך ויוכתם, גמאט, האחד שמעולם לא נכשל בביצוע משימה, יכשל במשימה של צייד ארקנרים, ארקנרים! גמאט החל לצחוק, בהתחלה זה היה צחוק חלש אך ככל שעבר הזמן צחוקו של גמאט התגבר, מגיחוך לצחקוק חלש ומצחקוק חלש לצחוק מתגלגל, “אתה יודע עולם? תזרוק עלי את מה שיש לך, אני מסכים לחטוף הכול, מצדי שאני אפצע קשות או אמות, רק שאמות תוך כדי קרב מרשים, אני לא מוכן לקבל את זה שהשם שלי יוחתם! שמעת את זה עולם מזורגג?!” גמאט המשיך להתנהג כך למשך מספר שעות טובות, הוא צחק כל כך הרבה שכבר כאב לו לנשום, זה היה הסימן של גמאט להפסיק, הוא קם מהרצפה, בפרצוף רטוב מזיעה ומרוק, ושפשף את פרצופו בשרוול חולצתו, אבל גמאט לא וויתר, הוא לא רצה לוותר ולא היה מסוגל לוותר “אני אמשיך לחפש, שמעתם? אני אמשיך לחפש עד שאני אמצא לפחות ארקנר מזורגג אחד!” וכך גמאט המשיך, הוא חיפש עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד, שעה של חיפוש אובססיבי הפכה ליום, מיום ליומיים ומיומיים כבר גמאט איבד את היכולת לספור. הגוף של גמאט כאב, הבטן שלו הייתה ריקה ונגמרו לו כבר המים, הוא אמר, פעם אחת בחייו, לוותר. “טוב, הגיע הזמן ללכת לכפר ולהיות מושפל בציבור הא?”, לא, פתאום, עלה לגמאט רעיון, הוא יפצע את עצמו, אם יפצע את עצמו מספיק קשה ויאמר שנלחם בקרב קשה עם יצור שמעולם לא ראה, יש סיכוי שיאמינו לו, לא יסתכלו עליו במבט מלא רחמים. גמאט הרים אבן שמצע על האדמה, הוא התחיל להכות את עצמו עם האבן בכוח, עם כל הכוח שיש בגופו, בעוד גמאט מתחיל לקורס על הרצפה מהפציעות הרבות שיצר לעצמו, עצמותיו של גמאט החלו להתנפץ, אבל לא משנה כמה כאב לגמאט, הוא המשיך, הוא הרים את הסלע כל פעם מחדש והמשיך להטיח את הסלע בגופו, לא משנה הכאב, לא משנה אם זה לא יתרפא, גמאט היה נואש, הוא לא היה מסוגל לשאת בבושה אם יבוא מובס ממשימתו, לפחות שיחשבו שהיה קרב קשה, שגמאט נלחם והובס, לפחות אז גמאט חושב שלא יסתכלו עליו במבט מלא רחמים, הוא לא היה מסוגל לשאת במבטים של כולם, הוא יודע שכשיביטו בו הם יראו בושה, יצור חלש ומעורר רחמים. גמאט החל לגרור את עצמו לכיוון קיהיון ועמד לצאת מן השקעים הסגולים כשלפתע משאלתו התגשמה, מתוך אחד השקעים הוא ראה שתי נקודות סגולות זוהרות “חכי!” גמאט צעק, הוא החל לרדוף אחרי המפלצת, גמאט רץ בכל כוחותיו האחרונים, לפתע, הגוף של גמאט קרס “כנראה שנתתי לעצמי מכה אחת יותר מדי, הא?”, גמאט אמר בזמן שהוא שכוב על האדמה הסגלגלה של השקעים הסגולים “כנראה שפה זה נגמר, הא?” גמאט אמר כאשר הוא שכוב על הרצפה עם גוף הרוס. “נראה לי שדחקתי בעצמי טיפה יותר מדי, הא? אני לא יודע מתי לוותר” הוא אמר והחל לצחקק צחקוק מיואש, בדיוק כמו שהוא אמר, הוא לא יודע לוותר והוא גם לא ידע. גמאט החל לזחול ישירות אל המפלצת “חסר לך שתברחי! אם את בורחת השם שלי הולך לזבל!”. גמאט התחיל להרגיש ישנוני, זה לא טוב, הוא יודע שאם הוא יעצום את עיניו הן לא יפקחו שוב, הוא מושיט את ידו לכיוון המפלצת וצועק, צועק הכי חזק שיכול. גמאט היה מוכן לקבל את זה שימות, בסדר, אבל הוא לא הולך ליפול בלי שום קרב, גמאט רוצה שכשיראו את הגופה שלו יהיו גאים, יבינו שנלחם עד הסוף, שהוא לא כישלון…

אתה רוצה המשך לסיפור?
אתה רוצה הזדמנות שנייה?
אתה רוצה כוח?
גמאט רצה להשיב לשאלה, אבל כבר אין בו את הכוח לדבר, היה לו טעם של דם בפה, כל כך הרבה דם, הוא לא מסוגל להרגיש כרגע שום דבר אחר חוץ מהדם בפיו, רגע, יש בתוכו משהו, יש בתוכו רק משהו אחד שיוכל לעזור לו לדבר, הזעם שלו, גמאט החל לחייך, הפעם חיוכו לא היה אותו חיוך נחמד שאותו תושבי קיהיון היו רגילים לראות, זה היה חיוך של זעם טהור, חיוך שאם היו מסתכלים בו מספיק זמן ניתן היה לראות בתכו חבוי טירוף עמוק, הוא קומץ את אגרופיו ובכוח אחרון שנשאר בגופו הוא אומר רק מילה אחת, מילה אחת פשוטה “כן”.

מקים מתים (כותרת זמנית)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך