wonderland
אני כותבת כבר הרבה זמן למגירה וזה הסיפור הראשון שאני מעלה לכאן! מקווה לתגובות ולביקורות ^^

נסיכת הדמים – פרולוג

wonderland 21/03/2014 515 צפיות 5 תגובות
אני כותבת כבר הרבה זמן למגירה וזה הסיפור הראשון שאני מעלה לכאן! מקווה לתגובות ולביקורות ^^

אני זוכרת את המסיבה הראשונה שהשתתפתי בה. אני זוכרת את ההתרגשות והעצבנות שחשתי. אף פעם לא הייתי בן אדם חברותי, מהסיבה הפשוטה שלא היה שום אדם איתו יכולתי ליצור קשרי חברות. הנסיכה הקטנה והחולנית, כך כינו אותי כל יושבי הארמון. אפילו אלה וניק קראו לי פעם ככה, אבל סלחתי להם במהרה. למען האמת, אפילו לא סיפרתי להם ששמעתי את השיחה הפרטית שלהם, למרות שבה הם כינו אותי בשם הנורא הזה. הם האחים שלי ואני אוהבת אותם, ומה פירוש אהבה אם לא סליחה?
אני זוכרת את הפאר של האולם הגדול. אמנם קראו לו אולם הנשפים, אבל תמיד קראתי לו האולם הגדול, כמו שנראה לעיניה של ילדה קטנה – ואף של אחת גדולה מזו, לאחר ששנים חלפו. תמיד נהגתי לבקר בו כשהיה ריק לחלוטין, מלבד הנברשת הנוצצת שתמיד נשארה תלויה מעל. אני זוכרת איך הסתחררתי במעגלים, עד שחצאית השמלה הנפוחה הסתובבה יחד איתי והרגשתי את הרוח וכשנעצרתי סחרחורת תקפה אותי. אני זוכרת איך שרתי בקול ילדותי את המנגינה החדשה שלמדתי באותו יום על הכינור מהאנה. אהבתי את האנה, שלימדה אותי מנגינות בכינור, אבל היא עזבה כשהייתי בת תשע, ומאותו יום כבר למדתי לבד.
אני זוכרת שהייתי אז בת שבע, לבושה בשמלה מפוארת, כיאה לנסיכה, והנעליים עם הפפיון בעלות העקבים הקטנים ושרשרת פנינים לבנות, נוצצות על רקע השמלה הורודה שלי, שהיו לה עיטורים לבנים גם כן, גם אם לא מבריקים. אני זוכרת איך ביקשתי ממירנדה בזמן שהלבישה אותי שהבד הלבן בשמלה יזהר כמו הפנינים שבשרשרת שלי, אבל היא רק צחקה וליטפה את פניי. היו לי אפילו כפפות לבנות, וגם הגרביונים הדקים והעדינים שלבשתי מתחת לשמלה היו בצבע לבן.
אני זוכרת איך ניק לקח אותי לרקוד איתו, והוא סובב אותי וסובב וסובב עד שהתחלתי להשתעל. אז הוא עצר, והרגשתי את הסחרחורת ואת המבט שלו מביט בי בבהלה. ואז דם יצא מפי יחד עם השיעול ולכלך את הלבן והורוד שבשמלה שלי. אני זוכרת שהתחלתי לבכות, ולהשתעל, ודם המשיך לזרום ממני. אני זוכרת איך ניק הרים אותי בבהלה, למרות שהחולצה שלו, גם כן לבנה, התחילה להיצבע באדום. אני זוכרת איך הוא רץ איתי לעבר החדר שלי, למרות שהוא היה בקומה השישית והאולם הגדול היה בכלל בקומה הראשונה. הוא רץ כל הדרך במעלה המדרגות, בעוד משרתים נמהרים זורקים לעברנו מילים שכלל לא היו מובנות לי. אני זוכרת את ניק קורא בשמי, אותו הבנתי רק בקושי. אני זוכרת את כל הדם ממלא אותי, שכבר לא הבנתי מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. אני זוכרת את המבטים הדואגים שנעץ בי ניק, וגם אמא ואבא כשהם הגיעו לחדר שלי. ואז הגיע הרופא, ממשיך בסדרת המבטים המודאגים ונועץ בי גם הוא אחד כזה. אני זוכרת את הדמעות שעלו בעיניה של אמא, ואת אלה, שגם היא הגיעה לחדר אבל לא היה מבט מודאג בעיניה, אלא קפוא ומאשים.
מפלצת, נראה היה שאמרה, למרות שהיא לא הזיזה את שפתיה. יכולתי לשמוע את המילה במדויק מרוב הפעמים שאמרה לי אותה. הקור שבעיניה לא נעלם, ושום טיפת אכפתיות נראתה מתוכו.
כן, זאת בהחלט הייתה המילה.
ואז כבר איבדתי את ההכרה, ומשם אני לא זוכרת כלום.

נסיכת הדמים – פרולוג
דרג את הסיפור

תגובות (5)

זה ממש יפה! פרולוגים מעורפלים זה דבר נהדר (ואני לא צינית)!
תמשיך/י!

21/03/2014 23:47

    הו, תודה :>
    אני בת, ואני אמשיך בקרוב ^^

    21/03/2014 23:54

נשמע מעניין ומותח.

22/03/2014 08:16

מעניין ומותח… כמו שאמרה זו שמעלי.
אבל היא הייתה חייבת למות או להתעלף הרבה יותר מהר…. אבל לא משנה.

22/03/2014 08:38

ואו כמה כיף לשמוע על אנשים שכותבים למגירה ומחליטים לפרסם משו כל הכבוד קודם כל דבר שני את כותבת יפיפה מאוד מעניין ומותח אל תפספיקי לכתוב

22/03/2014 08:48
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך