נקמה

נקמה

7 שנים חיכיתי. 7 שנים לרצוח את האיש שרצח את משפחתי, את אחותי הקטנה וחסרת האונים. שהשאיר אותי לבד בעולם.
רימיתי את משרתת המטבח שעבדה בתורנות באותו הלילה, גרמתי לה להתאהב בי. היא החליפה את המסמרים בחלון שבמטבח במסמרים מבצק שהכינה במטבח.
הוצאתי את החלון במשיכה אחת, זה היה מאוד פשוט. הגעתי למטבח, ברור שווידאתי קודם שרק המשרתת שהתאהבה בי נמצאת שם. היא ראתה אותי ורצה אלי. בזמן חיבוק ונסיון נשיקה שלפתי את הסכין שלי ודקרתי אותה, תראו אותי, הפכתי לרוצח.
עליתי במעלית המזון, למזלי לא הייתי כבד במיוחד. הגעתי לחדר של הרוצח.
החדר היה מדהים ומקושט בפאר. הוא ישב על כורסא זהובה באמצע החדר. חשבתי שהוא יישן.
שלפתי את הסכין וערפתי את ראשו, ברגע האחרון הבנתי. זו הייתה מלכודת.
זה לא היה הוא. זו הייתה בובה. התקדמתי צעד אחורה ומלכודת לכדה אותי, רשת צפופה מחבלים עבים.
חיילים חמושים רצו לחדר דרך חלונות ומהדלת. הם כיוונו את הקשתות שלהם אלי. אחרון צעד האיש המתועב. "אז מה, תהרוג אותי כמו שהרגת את משפחתי?" אמרתי לו "וכמו שהרגת עוד רבים אחרים"
החיילים זעו באי נוחות. "קחו אותו לצינוק, ותקשרו אותו טוב טוב, שכל העצמות הקטנות שלו ישברו" אמר. החיילים הסירו את הרשת מעלי וקשרו אותי בחבל חזק כל כך עד שהרגשתי אותם שורפים את בשרי.
אחד ציחקק באכזריות ודחף אותי בעזרת רגלו. הוא ועוד קבוצת חיילים העמידו אותי על רגליי ובעטו אותי אל מחוץ לדלת. נפלתי על הרצפה. "מספיק עם ההצגות האלה" אמר אותו אחד שצחק ובעט בי עוד פעם. קמתי על רגליי. "אז מה, איך החיים כאן? משרתים את הביריון העלוב?" אמרתי. "תשתוק ותתקדם!" שאג החייל שהבנתי שהוא המפקד. פניתי אל הצעיר ביותר בחבורה, שנראה חסר ניסיון לגמרי "בן כמה אתה?" שאלתי "20…" "אתה לא מתבייש? אני בן 15! הרגו את הורי כשהייתי בן 8!" צרחתי, זה היה כל כך מכעיס. "תרביץ לו" אמר המפקד. "תרביץ לו!" צעק. החייל בן ה20 בעט בי והחטיף לי סטירה. "לא גמרנו עם הביריונות?" אמרתי בכאב. המפקד הוציא מטפחת והכניס אותי לפי. לא יכולתי להוציא מילה. חמש דקות ארוכות עברו, שנדמו לי כמו נצח.
המפקד פתח את סורגיי התא ודחף אותי פנימה. הוא שלף סכין וחתך חתך עמוק בזרועי. הוא והחיילים שלו ציחקקו ברישעות ונעלו את התא. עזבו אותי.
ומה קרה לי אחר כך? המתועב קבע את גזר דיני – מוות. לעולם לא אראה יותר את העולם שבחוץ, לעולם לא אראה יותר את אור השמש העולה. מוות. זה מה שהוא גזר עלי. הדבר היחיד ששיפר את הרגשתי היה העובדה שאפגוש את משפחתי, פעם נוספת. או אולי בעצמם לא, הם לא רוצחים. אני אגיע לגיהנום, הם לגן העדן.
רק רע מצפה לי, רק רע. מוות בתלייה הוא גרוע יותר מכל חלומותי הפרועים ביותר.
זה לא יכל להיות גרוע יותר