liron100
אחד הפרקים האהובים עליי מבין אלה שכבר כתבתי ^^ אתם תהרגו אותי אם אני אגיד שכבר שבועיים לא כתבתי כלום? אני מקווה שאצליח לצמצם את הפער. הייתי עמוסה נורא, ומישהו קרוב של חברה ממש טובה שלי נפטר, אז לא היה לי ראש לכתיבה- בעיקר לא לכתיבה על מתים. אל דאגה, לא יהיה עיכוב בפרקים. אני כבר עכשיו מודיעה שאני טסה בקרוב לכמעט שלושה שבועות, אז בזמן הזה לא יעלו כלל וכלל פרקים ואני מקווה שאצליח לכתוב עוד. בימים הקרובים אני עומדת לשבת על המחשב, והרבה.

נשמות עצמאיות | פרק 5- הזקן החביב

liron100 30/07/2017 485 צפיות 2 תגובות
אחד הפרקים האהובים עליי מבין אלה שכבר כתבתי ^^ אתם תהרגו אותי אם אני אגיד שכבר שבועיים לא כתבתי כלום? אני מקווה שאצליח לצמצם את הפער. הייתי עמוסה נורא, ומישהו קרוב של חברה ממש טובה שלי נפטר, אז לא היה לי ראש לכתיבה- בעיקר לא לכתיבה על מתים. אל דאגה, לא יהיה עיכוב בפרקים. אני כבר עכשיו מודיעה שאני טסה בקרוב לכמעט שלושה שבועות, אז בזמן הזה לא יעלו כלל וכלל פרקים ואני מקווה שאצליח לכתוב עוד. בימים הקרובים אני עומדת לשבת על המחשב, והרבה.

ייקח לאריאל עוד זמן להתרגל לעובדה שהיא יכולה לעבור דרך עצמים. היא הייתה יכולה להישבע שעוד יקרו מקרים בהם היא תנסה לפתוח דלת בעזרת הידית במקום פשוט לעבור דרכה. או שתנסה לשבת על כיסא ובעצם תנחת על הרצפה שמתחתיו.
בית הקפה היה חשוך וריק מאדם. המפות הוסרו מן השולחנות והותירו אותם נקיים וחשופים, כיסאות העץ החומים והמרופדים נערמו על השולחנות העגולים ואת כל החלונות חסמו תריסים לבנים. היה מוזר לאריאל להיכנס אל בית הקפה במצב כזה, הוא שידר לה מן סוג של קרירות מסוימת. ובלי לשקר, היא גם הרגישה מעט פחד.
כשהיא וחברותיה נהגו להתיישב פה מידי פעם ולדבר, המקום היה כמעט תמיד הומה אדם, חמים ומזמין. העובדים במקום תמיד היו אדיבים וחייכנים והיו חלק מהאווירה השמחה והרגועה של בית הקפה. עכשיו, בית הקפה נראה לה קודר מידי. היא לא אהבה את זה.
“אמרת שהיית כאן שלוש שנים,” אריאל החלה לשאול בזמן שהם חצו את מתחם בית הקפה לעבר דלת מאחורי דלפק האוכל. “השלד שלך לא מצא לך גלגול חדש?” בן החל לצחוק.
“אין כזה דבר ששלד לא מוצא לך גלגול חדש.” שאריות הצחוק עוד תקפו אותו מידי פעם, “אבל זה סיפור לפעם אחרת. את צריכה לישון עכשיו ולנוח”. וברגע שאמר את המילים הללו גופה אכן אישר את דבריו של בן. עפעפיה הרגישו כבדים פתאום ורגליה הרגישו כמו משקולות קטנות, חוץ מהעבודה שהן עדיין רעדו מעט.
מאחורי הדלת שעברו ניצבו עוד שלוש דלתות. ללא היסוס בן הוביל אותה דרך הדלת השמאלית ביותר אל גרם מדרגות עץ שהוביל לחדר למטה. היא העדיפה לעזוב בצד את העובדה שנראה כי בן הכיר את המקום ממש טוב, לא היה לה כבר כוח להתעמק בזה יותר מידי.
לאחר שירדו כמה מדרגות, עיניה של אריאל נעצמו לרגע. היא איבדה אחיזה ונפלה. בן תפס בה ברגע האחרון לפני שנתקלה במדרגות האחרות, “את ממש צריכה לישון.” הוסיף בקול תקף.
כעת, היא חצי נתלתה עליו וחצי נגררה אחריו. הגוף שלה הפך לכבד ולא היה לה מספיק כוח בכדי להרים את עצמה לעמידה זקופה.
היא לא הבינה מאיפה העייפות הזאת נפלה עליה פתאום, אבל היא נרתמה לה. היא שמעה צליל ‘קליק’ והחדר שבתחתית המדרגות הואר באור צהבהב. החדר דמה לה לספרייה פרטית. הקירות הוסתרו בידי ארוניות גדושות בספרים. חלקם מרופטים, ישנים ונראו לה מאובקים. בפינת החדר ניצב שולחן קטן ונמוך ולידו כורסה אדומה שהתאימה לאווירה העתיקה של החדר. בצד השני של החדר, היא הבחינה במזרן כחול, שמיכה לבנה דקיקה כיסתה אותו בצורה מבולגנת וכרית קטנה וירוקה נחה על קצהו. אח, מזרן. אילו רק הייתה יכולה לישון עכשיו על מזרן. אבל לצערה הרב, היא ידעה שאין ביכולתה לגעת בו ושהיא תישן על הרצפה.

בן עזר לאריאל לשכב לצד המזרן. הוא ידע כמה המעבר מעולם החיים למוות מתיש את הגוף ומעייף אותו. היא אולי שמה לב לכך רק כשאמר לה שעליה לנוח, אך הוא שם לב לכך כבר לפני. הוא היה עוזר לה בשמחה לשכב על המזרן, אך ידע שאין ביכולתה להתרכז כעת בכדי שתצליח לגעת בו. בעיקר כשמדובר בפעם הראשונה שלה.
הוא היה מציע לה כרית, או שמיכה. אבל ידע שהחפצים הללו רק יעברו דרכה. הוא קיווה שתצליח לישון על רצפת העץ הנוקשה, היא הייתה זקוקה לשינה.
ברגע שנשכבה על הרצפה הוא צפה בה מתפתלת ומנסה למצוא את התנוחה הנוחה ביותר. הוא רצה לעזור לה, אבל לא היה לו איך. לאחר מה שעברה, ולאחר העייפות שגופה הרגיש, לישון על רצפה לא היה אחד מהדברים הכפיים ביותר. בן התנחם בכך שלפחות לא נרדמה בחוץ והפכה לקורבן קל להשגה.
הוא ראה את עיניה נעצמות, ואת גופה השקט ששכב בתנוחת עובר על הרצפה. בית החזה שלה עלה וירד בקצב קבוע ופניה עטו הבעה שלווה יותר. הוא נשכב על המזרן לצידה, כיסה את עצמו בשמיכה הדקיקה והניח את ראשו על הכר. לא היה לו נעים לעשות זאת. בעוד שהוא שוכב על המזרן הרך והנעים, היא ישנה לידו על הרצפה הקשיחה. הוא לא רצה שתרגיש נחיתות, אבל הוא גם קיווה שתבין את מעשיו.
הוא נתן לעפעפיו לסגור עליו ולראשו לשקוע אל תוך החלומות. החלומות נהפכו במהרה לזיכרונות מיומו הראשון בעולם המתים. איך היה נער בן חמש- עשרה שלא הבין מה עשה רע בחיים. כיצד רוח רעה התנפלה עליו, והוא, כמו תינוק קטן, ייבב לה מול הפנים. ואז קרה מה שקרה והוא נשבע לעצמו שיגן על כל נשמה שיפגוש ממעשיהם של הרוחות הרעות ויצורי הכאוס בעולם המתים.

הלילה לא היה קל בשביל אריאל. הרצפה דקרה כל עצם שנשענה עליה, והיה לה קשה להתאים את תבנית גופה לזו של הרצפה. מידי פעם היא הצליחה למצוא תנוחה נוחה מספיק בכדי לישון בנוחות. אבל אז שוב, בגלל אילוצים של גופה ושרירים דואבים היא הייתה חייבת לשנותה. היא התעוררה מספר פעמים מכאבים, או ממחשבות על מה שעברה עד כה. מנסה לחבר דברים יחד ולהבין איך הגיעה למצב שכזה.
לפעמים, כשהתעוררה באמצע הלילה היא הסתכלה על בן ובחנה אותו. שיערו השחור נח על מצחו וקוצים של שיער לא מסודר הזדקרו מקדקודו. עיניו המהפנטות היו מסותרות תחת וילון עפעפיו וכיווץ כמעט בלתי נראה הופיע בין גבותיו. כאילו הוא מתאמץ, או שכואב לו. כנראה חלום רע, אריאל שיערה.
הצלחתו בלחוש דברים עדיין נותרה כתעלומה בעיניה. הוא ראה אותה, עזר לה וראה גם מה שקרה לה, אז הוא נשמה. אבל בניגוד לדבריו של אלף, הוא הצליח לגעת בה, באותו אחד שהיה מעליה, במתג האור ובמזרן וכל מה שבא איתו. כמוה, הוא גם עבר דרך הדלתות, מה שביסס את העובדה כי הוא נשמה. והוא גם התוודה בפניה שהוא מת. אז איך כל זה הגיוני? אולי אלף לא ידע הכל? אולי.
היא לא ידעה גם כמה זמן תישאר עם בן ואם בכלל. היא לא הכירה אותו כלל וכלל והאמת שגם קצת חששה. הוא נשמה זרה שפגשה. עצם ידיעתו הרבה על העולם היא זאת שגרמה לה להישאר. סקרנותה לגבי עולם המוות גדלה, ועם זאת, גם חששותיה לא נשכחו ממנה. היא חזרה לישון, מהרהרת על כך בראשה.

כשהתעוררה, המזרן שמולה היה ריק והיא שמעה קולות בחדר. היא זיהתה מאחוריה, במרחק מה ממנה, את קולו הצעיר של בן והצליחה לשמוע אדם מבוגר נוסף. היא לא הסתובבה.
“היא כמוני.” בן קבע.
“כן, אני רואה שאין לה נקודה שחורה מעל הראש. מה אתה מתכנן לעשות?” הבחור השני, שקולו נשמע דווקא מוכר לאריאל, שאל.
“לנסות לגייס אותה לתפקידנו אם תרצה. כמות הרוחות הרעות ויצורי הכאוס גדלה באופן מדאיג. לא תזיק לי עזרה בחלק הזה של העיר.” ענה בן. אריאל נשארה עם גבה אליהם, מאזינה לשיחתם בחשאי.
“אתה צודק לגבי הרוחות והיצורים. כמה הרגת אתמול בערב?” שאל האדם המבוגר.
“חמישה. שתי רוחות רעות ושלושה יצורים. לא הייתי אתמול הרבה זמן בחוץ.”
“אני מבין, המצב לא טוב. זה יהיה נהדר אם תצליח לצרף אותה אלייך. תזדקק ללמד אותה הכל ולצאת לכנרת כשתהיה מוכנה מספיק”. אריאל הייתה בטוחה ששמעה את הקול הזה פעם.
“הנה, אני חושב שהיא מתעוררת.” אותו קול הכריז, ובלית ברירה היה על אריאל לשתף איתו פעולה. היא נאנחה, הצליחה לזייף פיהוק וקמה לישיבה. גבה פעם מעט מהלילה הקשוח שהיה לה עם הרצפה, אבל היא הרגישה הרבה יותר טוב. רגליה לא רעדו, וראשה הפסיק לכאוב, למעט הכאב המועט בגולגולתה עקב הרצפה. היא שפשפה את עיניה- למרות שלא הייתה באמת צריכה, רק לשם ההצגה.
היא הסתובבה אל בן והגבר השני. אותו גבר נראה לה מוכר. היא כבר ראתה פעם את השיער הלבן הדליל שעל ראשו ואת משקפיו המרובעים. הוא לבש חולצה מכופתרת אפורה ומכנס ג’ינס וישב על הכורסה כשמרפקיו על ברכיו. בן עמד לצידו, שעון על גב הכורסה ולבוש באותם בגדים שלבש אתמול: חולצה ארוכה בצבע תכלת- אפרפר שהופשלה עד למרפקיו ומכנס שחור. היא ראתה כת של סכין לבנה מבצבצת מכיסו. כעת, היא שמה לב גם לאות ע’ שנכתבה בשחור על זרועו הימנית.
“בוקר טוב,” פנה אליה המבוגר, “אה…” לקח לה כמה שניות להבין למה חיכה.
“אריאל.” היא ענתה. חיוך עלה על פניו.
“ברוכה הבאה אריאל.” הוא הנהן בראשו ואז נפל לה האסימון. הקול הזה, החיוך שפגשה כבר כמה פעמים…היא זיהתה אותו. הוא היה מנהל בית- הקפה, או “הזקן החביב” כפי שנהגו לקרוא לו חבריה.
“אביתר?” שאלה.

נשמות עצמאיות | פרק 5- הזקן החביב
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (2)

אני פעם הייתי במצב שלך עכשיו. אני יודע היטב מה זה להרגיש מחויב כלפי הקוראים שמחכים כבר לפרק הבא. נלחצתי, ישבתי כל רגע פנוי מזמני, כדי להוציא פרק טוב ומהר. מכיר. הסיפור אותו אני מפרסם כרגע בהמשכים, הוא היה הסיפור שבגלל פעם נלחצתי. המסקנה- לא למהר לפרסם. להשתדל לכתוב עד הסוף ואז בניחותא לפרסם פרק כל כמה ימים, נאמר.
הסיפור שלך כתוב נהדר. מעניין, מסקרן ומותח. בראת עולם מקביל. מצפה להמשך… אבל קחי את הזמן. אל תשתגעי!

30/07/2017 12:05

    תודה רבה! שמחה לשמוע שאהבת!
    וכן, אם יהיה צורך הפרקים יתעכבו מעט…אבל בינתיים לא ^-^

    30/07/2017 12:09
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך