עד העונג הבא

גיא שמש 25/07/2021 143 צפיות אין תגובות

|תן מיילל בערפל, ערפד מקלל.|
|תריסר מכשפות סגולות|
|מרשרשות בחלונות ביתי.|
|בו’אנה נשים בתולות|
|ותהזו איתי חלום אמיתי.|

|”המכשפות”, ענבל פרלמוטר.|

כולם ישנים חוץ ממנה. רוח חמה ונעימה, מלטפת, מזרימה השראה מחלון פתוח. דרך החלון דפי יכולה לראות את הכוכבים, באלפים, שתולים בשמיים כמו אבוקות כסף. הירח דומם ומלא, מסמן את השמיים כזרקור ענק. עטלף ענקי בעל פני ציפור דואה מעל לשכונה של דפי ומנמיך טוס לעיתים, מסייר בין החלונות. “כאן,” אמרה לו האלה הג’ינג’ית, “תמצא אותה, בוהה בחלון.” משק הכנפיים שלו מסמן את האוויר ברצועות כחולות שמשתרכות מטר אחריו. החלונות חשוכים. “טיפשים כולם.” הוא מצייץ. ורואה את חלונה של דפי, בו אור רך נשטף מהמסדרון.
דפי רואה אותו נוחת בגאון, גדול ככלב בינוני, על מפתן חלונה. בעיניו ברק חכם וחד. “דפי, דפי,” הוא מגרגר, מקרקר, “עדיין ביישנית?” “זה אסור.” היא עונה. “אז דפי אולי לא תתנגד לארח. לא ישמעו דבר, לא יראו דבר. חניית ביניים למכשפות מההרים הכחולים.” היא שותקת רגע. “הרי דפי לא תירדם הלילה.” הוא אומר, והמקור לא תואם את המילים, רק הלשון האדומה והצרה נעה עם כל הברה כאילו ממנה באות המילים, מעין דיבוב לא מוצלח לסרט מצוייר. “בסדר.” היא אומרת. והוא מהנהן בראשו ונוסק משם.

השירים ברדיו אלו לא השירים שלה. התמונות בטלוויזיה אלו לא התמונות שלה. אצלה זה השקט העמוק של הלילה, והרוח שמרשרשת בעצים ושורקת בבתים. היא קמה ועוברת דרך המסדרון והסלון אל המרפסת הרחבה. מדליקה לעצמה סיגריה, לאפף בעשן את הנשמה. רק איש אחד חוצה שם בחושך את הרחוב. צעדיו קצובים, ראשו רכון. היא זורקת את הפילטר אל הרחוב וחוזרת אל חדרה לחכות לאלו שכבר הגיעו. בפינה באי-סדר מונחים בערבוביה תריסר מטאטאים ותריסר מכשפות יפיפיות וצעירות ממלאות את החדר ומדברות בשפה לא מובנת. הן נראות כאילו נאספו מכל היבשות, ולכל אחת מראה אתני אחר. אך הן זזות אותו דבר, מדברות אותו דבר, וכולן, ביופיין המדהים והבלתי מוסתר, עירומות לגמרי. “עדיין ביישנית.” אומרת אחת בעברית, ועיניה מחליפות צבעים מכחול לשחור ואדום וירוק. ודפי, נטולת כוח, אכולת תשוקה לפרק את מה שנשמר בבטן זמן כה רב, נותנת להן להפשיט אותה עד עירום ולטעום כל נקבובית עור בגופה. “…המכשפות. אנחנו כאן בינתיים…” עולה ונחתך קול קריין ברדיו הכבוי. שם שיער רך, ושם פיטמה מלאה. ריח קינמון ודגים מלוחים, וזו התשוקה: ריח אדמת חמרה הפוכה. הן נותנות ולא מבקשות דבר. כמו זר ורדים הן עדינות וריחן עז. שיער מיותר לא קיים, וזיעה לא ניגרת, גם לא מדפי. את האורגזמה המיוחלת הן שומרות לאור ראשון של בוקר, ואז, כשדפי מתרסקת לחתיכות, הן אוספות את כלי רכבם וחומקות דרך החלון. משאירות בחורה צעירה טבולה בתוך ים כחול ללא גבולות, נמסה כקרח בלב האוקיינוס, ונרדמת.

עד העונג הבא
דרוג הסיפור 2 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך