נבי
בסיפור הזה יש ערפדים, אבל בגלל שיש לי פחד משם אני לא מפרטת בקטע הזה יותר. בכל זאת, אני כותבת את האזהרה למי שמעדיף בכלל לא לקרוא את זה. אני כתבתי בינתיים כמה פרקים, ואני אשמח לשמוע מה דעתכם. כמובן שגם אשמח לביקורת בונה. ^^ אין לי כריכה, אז אם מישהו רוצה לצייר לי אחת אני אשמח.

עיר הנידחים- פרק א’

נבי 13/10/2015 602 צפיות אין תגובות
בסיפור הזה יש ערפדים, אבל בגלל שיש לי פחד משם אני לא מפרטת בקטע הזה יותר. בכל זאת, אני כותבת את האזהרה למי שמעדיף בכלל לא לקרוא את זה. אני כתבתי בינתיים כמה פרקים, ואני אשמח לשמוע מה דעתכם. כמובן שגם אשמח לביקורת בונה. ^^ אין לי כריכה, אז אם מישהו רוצה לצייר לי אחת אני אשמח.

פרק א’

הנער הבודד הסתובב ברחוב. היה ניכר שהוא שיכור, או לפחות לא בשפיות דעתו. הוא התנדנד מצד לצד, מדי פעם נפל על קיר, מגחך לעצמו. ראף הביט בו בעיניים חמדניות. כדי להגיע אליו הוא רק יצטרך לקפוץ מהגג, להתחבא בצל ולנתר עליו. כל כך קרוב.
״ראף?״ הוא שמע קול. הנער גם שמע, ולמרות שלא היה במצב הטוב ביותר ברח, צוחק לעצמו בשיכורות.
ראף הסתובב. הניבים שלו בלטו בחשיכה, והכעס ניכר בעיניו. בגלל הקול החלש הזה הוא הפסיד את טרפו. למרות זאת, כשזיהה את אביו, הכעס נעלם כלא היה.
״מה, אבא?״ לחש. הוא קיווה שזה לא מה שהוא חושב שזה, כי הוא לא רצה לוותר על הצידה.
״בוא איתי.״ אביו סימן בידו והתחיל ללכת לכיוון הנגדי. אחרי התלבטות קצרה, ראף הכריח את עצמו לעשות כדבריו.
הרחובות היו שקטים. הוא לא היה מופתע, כי רוב האנשים ישנו עכשיו. הבתים המאיימים נראו שחורים בצל החצות. רק הערפדים, להם הוא שייך, היו ערים עכשיו. היצורים האלה היו נפרדים מבני האדם. הם אף פעם לא יצאו מבתיהם לאור יום, ולרובם היו בתים בלתי נראים לעיניי האנשים הרגילים. ביתו של ראף גם היה כזה, עד שהכשף שהחביא אותו השתבש. כרגע הוא ומשפחתו היו תופסים לא מעט את מבטי הילדים התמהים, אבל המבוגרים כבר התרגלו ועקפו על הבית בלי להעיף מבט. ראף ידע שאין להם שום סכנה. בני האדם פחדנים, גם אם בסיפורים זה אחרת, חשב לעצמו.
״הגענו,״ קול אביו הגיע, והוא פתח דלת בית שקט ופשוט. ״כנס,״ ציווה.
ראף נכנס, מביט על הבית הצבעוני והשמח. הוא לא הבין מה פתאום הם עושים פה. המבוגר נכנס אחריו, ואחרי מבט חפוז הלך במסדרון, פנה למסדרון אחר והמשיך לצעוד עד שנכנס לחדר קטן. למרות שזה לא היה לגמרי מובן לו, ראף הלך בעקבותיו, ונכנס לאותו חדר צפוף.
כשנכנס הוא שם לב לחדר הריק. מבין הקירות בצבע השזיף היו רק ארבע כיסאות במעגל. על כיסא אחד הוא מצא את אביו יושב כבר, מדבר עם מישהו קשוח אחר. הוא שמע כמה פעמים את השם מרכוס, שם אביו. ליד האיש הלא מוכר ישבה נערה צעירה, שנראתה בסביבות גיל שבע עשרה. שיערה החום היה אסוף בצמה, ועיניה האפורות בהו באותה נקודה. היא נראתה שקטה ותמימה, ומיד ראף לא חיבב אותה. יותר מדי טהורה. למרות זאת, בגלל שהכיסא הריק היחיד היה לידה, הוא התיישב שם.
״שלום ראף,״ הזר אמר בקור, אך בידידות באותו זמן, ״נעים להכיר. אני אביה של הנערה לידך, יסמין. חיכיתי ליום הזה הרבה זמן.״
ראף היה מבולבל, וכשאביו ראה את זה צחק. ״בני, יסמין היא אשתך לעתיד. אנחנו קבענו את זה לפני הרבה שנים.״
״אבל…״
בין רגע מבטו השתנה. ״אני יודע שאתה לא מרוצה.״ הוא קטע אותו, ״אבל זוהי ההחלטה שלנו. אנחנו לא שואלים אותך. אתה יודע מה העונש אם לא תסכים.״
״אני אגיע לעיר הנידחים.״
העיר הכי נוראית שהכירו הייתה “עיר הנידחים”. המקום הזה, כשמו, היה נידח, וכך היה כל מי שהגיע לשם. כל היצורים העל טבעיים, היו שולחים את בני מינם הבעייתים לשם, אלה שהפריעו, אבל לא מספיק כדי להישלח לכלא. הם נשלחו בעיקר על פשעים בינוניים, כמו למשל גניבה, איום, התחצפות למנהיגים (רק בקטנה) ועוד.
העיר הייתה ידועה בדירות קטנות ביותר- חדר אחד עד שניים שהיו קטנים מאוד, ובהם נמצאו רק מיטה וכיסא. היה בלתי אפשרי לקנות חפצים שימושיים, חוץ מכמה עבריינים תושבים שמכרו את דבריהם בשוק השחור. ככה שכל מה שנתנו לך- שמרת, גם אם בכל מקום אחר היית זורק אותו.
בחלק אחד תמיד היה חשוך במשך היום. אף פעם לא היה אור, חוץ מאור מלאכותי שניתן לברי המזל. שם שמו את אנשי הזאב.
בחלק השני תמיד היה אור, לא משנה לאן הלכת. שם היו שמים את הערפדים, כי ידעו טוב מאוד שחושך לא יפריע להם. היו ערפדים שמתו מהחשיפה הגבוהה לאור השמש, אבל אף אחד לא עשה דבר כדי לעצור את זה. החלקים אולי היו צמודים, אבל איכשהו היו לגמרי הפכים.
כולם הרגישו כאילו שהייתה קללה על העיר הזאת, אבל במקרה שכן יש, אף אחד לא ידע מי שם אותה. היו לחשושים בקרב הערפדים שאולי עדיף כבר את העונש הזה, מאשר לגור בעיר כזאת מנותקת.
״נכון, ולכן עשה כדברינו.״ לא היה נשמע שום שמץ אהבה בקול אביו, רק קשיחות. זה לא הפריע לראף, כי כך תמיד היה יחסו, כך שכמעט שלא הראה הערכה למשפחתו. למרות זאת הוא ראה את יסמין נעה במקומה באי נוחות. הוא התעלם מהעובדה הזאת. ראף ידע שהוא צריך לפחד, אבל עם כל השמועות עליה הוא נשאר אדיש. לכן פשוט הנהן וענה ״בסדר.״
״אז עכשיו שהבהרנו את זה, אני מציע שנחתום.״ אמר אביה של יסמין, והוציא פיסת קלף ישנה ומתפוררת. הוא חתם עליה, אחר כך המבוגר השני, ואז פנה לראף. ״תחתום פה.״
ראף עשה כדבריו, ואחרונה חתמה יסמין. היה ניכר שהיא מכינה את עצמה לקשיים שיעברו עליה, אבל עכשיו היא עמדה בגב זקוף, כאילו שולחת את המסר ‘אל תתעסק איתי’.
לאחר החתימה הם שמו את הקלף במקום בטוח, וראף יצא עם אביו חזרה החוצה לאוויר הלילה. לפני שנכנסו, הוא חייך אליו חיוך אבהי (לשם שינוי). ״ראף, רוצה לצוד קצת? כפיצוי על ההפרעה מקודם.״
הנער הנהן בהפתעה, ניצוץ צמא בעיניו. כך, במקום להיכנס לביתם, הם המשיכו בהליכה, לחפש ציד קל.

יסמין ישבה בחדרה, בוהה בקירות בצבע שזיף. היא נאנחה ונשכבה על מיטתה. ‘מה הולך להיות איתי?’
חשבה לעצמה. היא עצמה עיניים ונשמה עמוק. היא ידעה שזה לא יהיה קל.
הבחור הערפד, ראף, היה בעלה העתידי. הוא לא מצא חן בעיניה, כמו שהיא לא מצאה חן בעיניו. הוא הזכיר לה את בריוני הרחוב שהכירה . למרות שכשהיא חשבה על זה, הוא היה בדיוק כזה, כי בכל מקרה הוא ערפד, כמוה.
דפיקות חלושות נשמעו בדלת, ובלי לחכות לתשובה אמה נכנסה. היא, כמו יסמין, הייתה בעלת אופי שקט ורגוע. עיניה היו שחורות ועדינות, שיערה חום ועורה חלק ובהיר. מאז שהתחתנה היא לא הייתה צריכה לעבוד בגלל מעמדו הגבוה של בעלה. המשרתות עשו את כל עבודות הבית, היא הייתה מוקדשת אך ורק אל בתה. כך הקשר שלהן הפך ליותר חזק כל שנה ושנה, עד שיכלו להבין מה השנייה חושבת מבלי לומר מילה. בתחילה אכן הייתה בת אדם, אבל היא הסכימה להפוך לערפדית כדי להתחתן עם אהוב ליבה. למרות זאת, היה קשה להבחין בשינוי שחל בה מאז שזה קרה.
יסמין הרימה את עיניה והביטה בה בתסכול. האם התיישבה על המיטה, ממש ליד בתה. היא ליטפה את שיערה. ״חמודה…״
״אתם רוצים לשלוח אותי להתחתן עם בריון צמא דם.״ יסמין קבעה.
״אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לראף ככה, נסיכה.״
״אבל אמא!״ היא קראה, ״הוא היה מוכן לצוד בני אדם! לתקוף בן אדם ולקחת ממנו את אחד הדברים שאי אפשר לחיות בלעדיהם! הוא יכל להרוג את הקורבנות שלו! איך אפשר?״ יסמין ידעה שאם מישהו יקשיב ויעזור לה, זאת תהיה אמה.
״מתוקה, זה באמת מסובך. תראי, המשפחה שלו באותו מעמד שלנו . אנחנו רוצים שיהיה לך טוב.״
״אבל זה לא עושה לי טוב! אמא, למה הוא לא יכול לשתות דם חיות, כמונו? למה דווקא של בני האדם?״ היא לא אמרה את זה, אבל היא גם לא כל כך אהבה את הרעיון של שתיית דם מחיות.
״את צריכה להבין שאנחנו מיוחדות. הערפדים שותים דם בני אדם כדי להמשיך לחיות, וה…מקלים, כמונו, שותים דם מחיות. יש אנשים שאחרי שהם ננשכים הם אוסרים על עצמם לעשות את צורך חייהם הבסיסי, ואז הם מתים. מזל שאנחנו לא כאלה.״
‘הלוואי שאני הייתי אמיצה מספיק כדי לעשות את זה,’ חשבה לעצמה, ‘זה עדיף מלחיות ככה.’
״אבל… אמא, זה מדאיג. מה אם הוא יכריח אותי לצוד איתו? מה אני אעשה?״
אמה חייכה אליה. ״אל תדאגי. אבא יטפל במקרה כזה.״
יסמין הנהנה. היא ידעה כמה הוריה אוהבים אותה, ולא היה לה ספק שאפשר לסמוך עליהם במקרה שתצטרך עזרה. למרות זאת היא החליטה לשאול שאלה אחרונה. ״אבל… מה אם אני אוהב מישהו אחר?״
היא הייתה מופתעת, אבל ההפתעה הפכה לחוכמה. ״לפעמים צריך לשים את המח לפני הלב.״ לחשה עם חיוך. בכך היא קמה, הסתובבה, ועם חיוך אחרון יצאה, משאירה את יסמין לבדה, שקועה במחשבות.

״בסדר. אתה זוכר מה לימדתי אותך?״
ראף ואביו עמדו מעל לקורבנם העתידי. זה היה חסר בית, שישן מתחת לשמיכה דקה, דברים מפוזרים מכל עבר על הרצפה. הוציא כמה מילים לא מובנות מתוך שינה. הדאגה היחידה של ראף הייתה שיראו אותו, אבל השעה הייתה טובה, בערך ב-1 בבוקר. ״אני חושב שהוא יהיה אחד קל.״ אמר בגאווה, לאחר סקירה קצרה.
״לא ציפיתי שתענה לשאלה שלי.״ חייך אביו. ״בכל מקרה, אני רוצה לראות אותך עושה את זה.״
הנער המבודר חייך גם הוא. עם גמישות של מישהו בכושר בלתי רגיל, הוא קפץ לגג של בניין נמוך קומה. מיד אחר כך קפץ למטה, בסוף הסמטה החשוכה בה העני ישב, משתדל להיות בשקט. כל אותו הזמן הרגיש את עיניי מדריכו בו, וזה קצת הלחיץ אותו. הוא הלך בזהירות, משתדל לא להרעיש. מניסיון הוא ידע ששקט זה יתרון, לא פחות מזמן. לכן עשה הכל כדי לשמור על הרוגע ברחוב. למרות זאת, כשהגיע אל מקור מזונו, הצליח לחתוך את ידו ולשתות קצת בלי שקרה דבר, עדיין מקפיד לא להרעיש יתר על המידה. כשגמר נשם לרווחה, למרות שבראשו עברה נזיפה. ‘מה חשבת לעצמך? העלוב לא עשה לך דבר.’
ראף שם לב שהופיע חיוך קטן על פני אביו. ״מספיק?״
הוא הנהן. ״כן.״ הוא ניגב את השאריות שזלגו על פניו עם שרוולו. אחר כך המבוגר ניגש, הוציא כוס נפרדת, שתה מנה לעצמו ואחרת שמר לאחר כך.
״בסדר, גמרנו פה. צריך רק לסדר הכל, ואחר כך נצא.״
בנו הנהן, הזיז את האנוש למקום הקודם בו היה, הניח את פיסת הזכוכית קרוב ביותר לזרועו, כך שהיה נראה שנשרט כשהלך שם, והנהן כלפי המבוגר, כאומר ‘גמרתי’.
הם הלכו בשתיקה, ולשם שינוי הוא נתן למחשבות לרוץ במוחו. בכללי הוא שנא לעשות את זה, כי זה מסיח את דעתו מהמציאות, בה כל שנייה יכול לקפוץ משהו חדש- בין טוב או רע. אבל כשהוא עם אביו תמיד מרגיש בטוח, גם אם קשה לראות את זה. לכן, בפעמים המעטות האלה, הוא מרשה לעצמו לשכוח מהעולם ולהתרכז בעצמו.
הוא חשב על ההסכם שחתם, רק לפני זמן מועט.’ על מה חשבתי בכלל?’ אבל ראף ידע, שהוא לא יכול להחזיר אחורה את הזמן. מה שהיה- היה, ומה שנעשה, נעשה. לכן, בלי להתכוון לכך, נפלט לו: ״מתי החתונה?״.
מרכוס חייך חיוך קטן. זה כל כך שימח את בנו. לזכות בזמן מועט בו יש לו… אבא. ״קבענו אותה לעוד חודש, אבל עדיין לא הספקנו לארגן הכל. זאת אומרת, שיש לך עוד זמן.״
הוא הנהן, תוהה מה יוכל לעשות בזמן הזה. אולי…
לא. הוא מהר דחף את המחשבה למקום בו לא יצטרך להתבונן בה שוב. ‘אני אחליט מחר. אולי.’
הם כבר הגיעו לביתם, ונכנסו בשקט. המבוגר מלמל משהו לא מובן ונכנס לחדרו ראשון, ואז ראף נכנס לשלו. הוא שכב על מיטתו, בוהה בתקרה, עד ששמע צעדים איטיים והדלת נפתחה בהפתעה. בפתח עמד יצור מוזר. מכף רגל ועד ראש הוא היה מכוסה בפרווה, ומאחורה יצא לו זנב. מפיו יצאו ניבים, אבל שלו היו צהובות, בניגוד לשאר הערפדים. על שפתיו היו טיפות דם, כנראה מהפעם שעברה שאכל. הציפורניים מתוך רגליו וידיו, שגם היו נראים פרוותים, היו ארוכות יתר על המידה, וחדות כך שכמעט כל צעד שלקח שרט את האבן. הוא הביט בו באיבה.
ראף בהה בו, משותק מרב הלם, אבל היצור לא התעכב יותר משצריך. “אתה. בוא איתי.” אמר, המילים זרות בפיו, אבל המשמעות הייתה ברורה משפת הגוף שלו. הוא הסתובב ופנה חזרה לרחוב. בלי לומר מילה, ראף הלך אחריו, רעד קל בכל אחד מצעדיו, למרות גבו הזקוף.

עיר הנידחים- פרק א’
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך