פולחן העורב – פרק א’

הדר אגרא 26/07/2019 78 צפיות אין תגובות

“אם תפסיקי לגלגל עיניים, אולי תראי שזה לא כל כך נוראי.” אמרה האם. מרדית’ גלגלה עיניים בפעם השלישית במהלך עשר הדקות האחרונות. “אמא,” היא נאנחה. “הוא עזב אותך. הוא מעולם לא רצה קשר אלייך ואלי, ופתאום הוא מופיע משום מקום! אני יודעת שאני טעות, אבל אני לא צריכה עוד אידיוט שיזכיר לי את זה.” הסומק עלה בלחייה של דולורס. “מרי!” גערה בה האם. “הוא אביך!” היא גנחה בייאוש. השיחה הזו התקיימה כבר מספר פעמים בשבועיים האחרונים. “אבא, אבא, שמוק לא קטן.” רטנה מרדית’ מבלי שדולורס תשמע. “למה את כל כך שלילית? מה כבר יכול לקרות?” מרדית’ הביטה אל מחוץ לשמשת החלון בכעס. האם פנתה בכיכר ביציאה השלישית, מסובבת את ההגה. “את לא תביני.” הנערה אמרה בשקט. “אז תסבירי לי.” ביקשה דולורס בעדינות. מרדית’ שתקה למשך כמה שניות, וחשבה. היא שילבה את ידיה בעקשנות. דולורס העיפה מבט בבתה. מרדית’ התעקשה לא להביט בעיני אמה. “מה אם הוא יביט בי ויבין שהוא לא רוצה שום קשר איתי או איתך?” דולורס לא ענתה לה. מרדית’ המשיכה להביט החוצה אל מעבר לחלון המושב הקדמי והרגיעה את עצמה, כאשר הדחף לבכות צרב את גרונה. “זה לא יקרה.” אמרה דולורס בניחום. מרדית’ הביטה באמה. “איך את יודעת?” דולורס לא הספיקה לענות לבתה כאשר המכונית נעצרה. באמצע הכביש. “מה קרה?” שאלה מרדית’, יותר משמחה להעביר את נושא השיחה. “אני לא יודעת..” אמרה דולורס ובדקה את צג הדלק של המכונית. “צג הדלק מראה שהמכל חצי מלא.” האם אמרה במצח מקומט. מכונית צפרה מאחוריהן. דולורס לחצה על כפתור המשולש האדום המסמן על היותן תקועות מבלי יכולת להניע את המכונית. היא יצאה מהמכונית בחצאית העיפרון ונעלי העקב ובדקה בצמיגים. היא נאנחה. “יש לנו פנצ’ר.” האם הניחה את ידיה על מותניה. “נצטרך להתקשר אל אבא שלך ולבקש שיעזור לנו.” מרדית’ יצאה מהמכונית ורטנה, “הוא לא אבא שלי.” דולורס הביטה בבתה בכעס. “אם כמה שאת רוצה וכמה שלא, את כן הבת שלו. הוא אבא שלך. נקראת על שם סבתא שלך, אמא שלו.” מרדית’ נחרה בבוז. “אז מה אם נקראתי על שמה? אני לא רוצה שום קשר איתו.” הנערה טופפה עם מגפי הלקה השחורים שלה במהירות על הכביש הסלול. “מרדית’ אן אדוארדס!” דולורס גערה בה. “קצת כבוד.” היא אמרה בכעס והוציאה את הטלפון הנייד שלה. היא חייגה מספר כלשהו והצמידה את המכשיר לאוזנה. מרדית’ נשענה על דלת המכונית הכסופה והוציאה את הטלפון הנייד שלה, מסמסת לחברתה אליסון. חשבתי שהיום הזה הולך להיות עוד יותר גרוע, ואמא שלי קוראת לנוטש שיבוא לאסוף אותנו. ה”נוטש” היה הכינוי שמרדית’ ואליסון הצמידו לאבא של מרדית’. כמעט במידיות קיבלה מרדית’ תשובה מחברתה. תברחי משם מהר ככל שתוכלי. ההודעה אמרה. מרדית’ חייכה. אם לא אחזור, תגידי למר סנדרסון שאני אוהבת אותו. סימסה מרדית’ בשעשוע. מר סנדרסון היה המורה הנאה לספרות שכל הבנות רצו בסתר. אליסון שלחה לה סמיילי בוכה מצחוק. דולורס ניתקה את השיחה והביטה בבתה. “הוא יבוא לאסוף אותנו כבעוד עשרים דקות.” היא החוותה בסנטרה לעבר הטלפון של בתה. “אליסון?” מרדית’ הנהנה. עכשיו כל מה שנותן היה להן לעשות הוא לחכות לבואו של הנרי גרדנר.

מכונית גבוהה, שחורה ונוצצת נעצרה מולם. מתוכה יצא ממושב הנהג הגבר האחרון שמרדית’ אי פעם דמיינה שיהיה אביה. גבר חסון, גבוה, בעל בלורית שחורה ועיניים כחולות. הוא לבש חליפה כאילו הוא בדרכו ללוויה. הוא הביט בדולורס ופניו הוארו. “דולי!” הוא חיבק אותה בחיוך. “שלום, הנרי.” היא אמרה לו בחזרה ונשקה לו על הלחי. הנרי הסתובב לעבר מרדית’ והביט בה. מרדית’ הרגישה לא בנוח. לא פלא שהנרי היה מופתע. הם בכלל לא היו דומים. מרדית’ נולדה עם ששיער חום בהיר גלהיה י קלוע בצמה ארוכה ועיני שקד גדולות, נמשים קישטו את אפה ויופייה העדין סתר את החולצה בעלת הלוגו של להקת פאנק שלבשה. “מרדית’, שמי הנרי.” הוא הציג את עצמו. המבטא הבריטי שלו היה מאוד חזק בקרב מרדית’ האמריקאית. “אני יודעת.” היא לחצה את ידו בקרירות. “עכשיו, תני לי לעזור לכן.” הנרי ניגש לבגאז’ המכונית שלו והוציא גלגל ספייר. “אתה יודע להחליף גלגל?” מרדית’ שאלה. “זוהי הייתה העבודה שלי בתיכון.” הוא החליף מבט עם דולורס. בגיל שבע עשרה דולורס והנרי נפגשו. דולורס הסיטה במהירות את מבטה. מרדית’ ראתה את זה, אבל החליטה לשתוק. מרדית’ לא ממש הסתכלה על הנרי, והביטה באמה. האם צפתה בכל תנועה ותנועה של הנרי, לפעמים זורקת הערה לא קשורה. פגשת אותו? הודעה הגיעה מאליסון. מרדית’ סימסה אליה בחזרה. כן. אני לא אוהבת אותו.
כאשר הנרי סיים, הנרי העביר את המזוודה של מרדית’ לבגאז’ מכוניתו. “אני חושבת שכדאי שאתחיל לחזור.” דולורס חיבקה את מרדית’. “אני אוהבת אותך. רק תשמרי על עצמך,” ביקשה. מרדית’ נשקה לה על הלחי בעצב. “הסירי דאגה מליבך. גם אני אוהבת אותך, אמא.” דולורס הביטה בפני בתה בפעם האחרונה לקיץ. היא נכנסה למכונית שלה ונסעה בכיוון הנגדי. היונדאי הכסופה שלה התרחקה באיטיות משדה ראייתה של מרדית’, והנערה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. “ניסע הביתה?” שאל הנרי. המילה “הביתה” גרמה לבטנה של מרדית’ להתהפך. “בסדר.” היא אמרה ונכנסה למושב הקדמי, כאשר הנרי הקיף את המכונית ונכנס למושב הנהג. הוא התניע את המכונית והיא החלה לנסוע בחלקלקות על הכביש הסלול.
“אז, ספרי לי קצת על עצמך.” אמר הנרי בחיוך. “אממ..” חשבה מרדית’. היא הרגישה מותקפת בכל פעם שדיבר איתה. “אני סיימתי כיתה י”א השנה. יש לי ולאמא כלב בשם קלארק קנט,” הנרי חייך. “סופרמן?” מרדית’ חייכה בחזרה חיוך ביישני. “תפסת אותי.” אמרה והביטה אל מעבר לחלון המכונית. “יש לי אישה ושלושה ילדים חורגים. אחד גדול ממך בשנה, הארי, ותאומות בנות עשר, פייג’ וקלייר.” מרדית’ הביטה בו. “אתה התחתנת?” היא שאלה, האשמה בצבצה מקולה. הנרי הבחין בזה ושריר בלסתו נמתח. “פגשתי באשתי לפני כשלוש שנים.” הוא הסביר. משום מה, הכעיס אותה העובדה שהתחתן עם אישה שהיא לא דולורס. מרדית’ הרגישה שגופה נדרך. “למה דווקא עכשיו?” שאלה הנערה בזעף. “מה דווקא עכשיו?” שאל הנרי בחוסר הבנה. “למה רק עכשיו יצרת איתי קשר לו ידעת שאמא כבר בהיריון עוד מלפני שבע עשרה שנה?” הנרי התעלם משאלתה. מרדית’ הבינה שהוא לא רוצה לענות על השאלה הזו. שתיקה קצרה שררה ביניהם, אבל הנרי שבר את השתיקה הזו. “בזמנו הייתי בן שש עשרה, הייתי מפוחד ולא הייתי מוכן להיות אב. אשתי, קלרה, היא זו שדחקה בי להכיר בך.” מרדית’ הזעיפה פנים. “אז בכל מקרה, מעולם לא רצית איתי קשר.” הנרי הביט בבתו ומיהר להסביר את עצמו. “זה לא המצב!” הכחיש. “שיהיה.” אמרה מרדית’ בגלגול עיניים. המשך הנסיעה לביתו של הנרי הייתה מלווה בשתיקה, או בשתיקה רועשת, לפי מרדית’.
כאשר הנרי החנה, מרדית’ לא ידעה אם לבכות מפחד או לצחוק מהתפעלות. מולם ניצבה אחוזה עצומה בצבע אפור. לאחוזה היו שלוש קומות איתנות בעלות עיטורים מסולסלים על כל חלון. למבנה היה דלת כניסה גבוהה מברזל ושביל גישה מטופח. הגג היה מצופה ברעפים שחורים וקיסוס טיפס על הקירות. “פסק זמן,” עצרה מרדית’ מהנרי להחנות את המכונית השחורה. “זה הבית שלך?” שאלה בחוסר אמון. על פניו של אביה עלה חיוך גאה. “אני שמח שאת אוהבת אותו.” מרדית’ לא אהבה אותו. היא חשבה עליו כבית רדוף רוחות שיצא מספר של ג’יין אוסטן. הוא החנה את המכונית כאשר מרדית’ לא יכלה להסיט את מבטה מהמבנה המרהיב. הנרי פתח את דלת הבגאז’ שלו שהתרוממה מעלה והוציאה את המזוודה הכחולה של מרדית’. “יש לך ספרייה?” הסתקרנה מרדית’. תמיד באחוזות כאךו היו ספריות ישנות ומאובקות. “את קוראת?” היא הנהנה. “יש לי ספרייה שלמה, ביניהם צ’רלס דיקנס. קראת פעם את אוליבר טוויסט?” הנרי ניצב ליד בתו. “לא, אבל קראתי את ‘מזמור חג המולד’.” הנרי חייך. “קלאסיקה. אני קורא את הספר הזה כל חג מולד.”
“אני יהודייה.” העירה מרדית’ כבדרך אגב, ובחנה את תגובת אביה. “נכון, דולי יהודייה.” הוא נזכר. הם החלו ללכת בשביל הגישה לאחוזה, ומרדית’ עקמה אף כאשר הנרי סחב את המזוודה שלה. “אני יכולה לעשות את זה בעצמי,” רטנה, אבל הנרי לא נתן לה. “מוכנה לפגוש את אשתי והילדים?” הוא אמר כשניצבו מול דלת הברזל העצומה. מרדית’ הביטה בו. “בכנות? לא.” הגבר חייך. “יופי.” הוא פתח את הדלת ושניהם נכנסו פנימה אל תוך טרקלין הבית האפל של ג’יין אוסטן.

פולחן העורב – פרק א’
דרוג הסיפור 3.5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך