פיילוט – מפעל הבגדים המסתורי

"אין מצב!"
"אני מבטיח לך!" "די דמיאן, אתה צוחק עליי?" חברי לא בטח בי. "אחי, זו חולצה מקורית של מלך האימה!" הגענו לקניון בכדי לקנות חולצה של הקומיקס האהוב עלינו, שאמור להכניס אותך ל'עולם של הקומיקס' אך אני לא האמנתי בשטות הזו. פשוט אהבתי את החולצה. וכך גם חברי. התרחקנו מדוכן החולצות. כמה טיפות ממשקה התפוזים שלו נטפו והכתימו מעט את חולצתו. הוא חייך וליקק את הכוס, כדי שתפסיק לנזול. אבל היא המשיכה לנזול מהתחתית, בזרם הדוק יותר. שנינו צחקנו והבטנו בכוס המסכנה. לפני שאני ממשיך, אני רק חייב לציין ששנינו משוגעים על קומיקס ופנטזיות.
"לא הייתי רוצה להיות כוס עם חור בתחתית," ענה לי פיטר.
"חור במוח זה אותו דבר!" עניתי לו וגיחכתי. במרכז הקניון, ניצבנו שני נערים חסרי אונים, עם כוס מחוררת ולא פח, אף לא אחד, בסביבה.
"תראה מה אני עושה!"
"אל תהיה מפגר!!!" זעקתי לעברו ברגע שהתקרב אל חומת הזכוכיות המבריקות, שחוצצת ומשקיפה על הקומה שמתחתינו. הוא נשען בטבעיות על אחת הזכוכיות, לוגם עוד קצת מכוס הקלקר המחוררת, ובין ההמון שאוחז בידיו באינספור שקיות, הוא השליך את כוסו אל עבר הקומה התחתית והמשקה שלו, בחביבות יתר, התפזר להנאתו על ראשם של אנשים.
"היי, מה זה? מה אתה עושה?" צווחה בקול רועש למדי גברת זקנה מהקומה הראשונה, והצביעה לעברנו.
"רוץ!" לחשתי לו.
"למה?" הוא שאל בטיפשיות. הנדתי את ראשי, כאילו בסתר, לכיוון המאבטח לבוש המדים הכחולים שרץ לעברנו. הוא שרק במשרוקית ונופף באלה שחורה. "רוץ כבר מטומטם, אני מקווה שעכשיו אתה מבין," השבתי בכעס כשהוא כבר הבין את המסר. "כנראה שבאמת עדיף להיות כוס מחוררת."
"למה?" הוא שב וענה בטיפשיות יתר, בשנית.
"מה זה משנה עכשיו, או בכלל, או מתישהו!" לעזאזל! כמה זמן הוא משך. תפסתי בידו בחוזקה בעודי מתחיל לרוץ והוא נגרר אחריי בקניון. הוא הסיר את ידו מעליי, קצת ניער אותה והוציא כמה וכמה רעשים מתפוקקים מפרק כף ידו והחל לרוץ מהר יותר ממני.
"נער, עצור!" קרא לעברנו המאבטח. המשכנו בריצתנו ונשפנו בכבדות לעבר כולם. כולם הביטו בנו מבלי להסיר את עיניהם.
"סע, כבר!" צעקתי לו תוך כדי ריצה בין חנויות הבגדים.
"אין לי דלק," הוא ענה באדישות. כאן, עליי להודות. צחקתי.
"רד, מהר!" הצבעתי על המעלית השקופה והוא החל ללחוץ על הכפתור בלחץ. הגיוני. מאבטח רודף אחרינו וצמא להשיגנו. הרגשתי שמשהו נוגע בכתפי. ליתר דיוק, מישהו. היססתי מעט, אך הסתובבתי באיטיות כשנעמדתי על רצפת הקומה. בצד, בכדי לא להפריע לאנשים העוברים ושבים. ומביטים. זה היה מאבטח. בחור ענק בעל שפם עבה ומכוער.
"הוא תמיד מסבך אותי בשטויות," פלטתי והצבעתי על פיטר.
"על מה אתה מדבר?" שאל המאבטח בתהייה וחוסר הבנה.
"הכוס, התפוזים…" רמזתי לו, במקום לספר מה קרה.
"ילד, מה אתה רוצה?" הוא חייך והמשיך, "רציתי לדעת בסך הכל היכן קנית את החולצה שאתה לבוש בה. הבן שלי מטורף על הקומיקס הזה!"
"אה," לבי, שפעם בחוזקה, חזר למקומו והשמיע גם הוא כמה רעשים.
"מחלקים שם בחינם," הצבעתי לעבר דוכן.
"תודה לך בחור צעיר," ענה אדון מדים כחולים בקול סמכותי ונפרד מאיתנו.
הוא מלמל לעצמו משהו מוזר. יצאנו מן הקניון. ממש אהבנו את החולצות שקיבלנו במתנה מהדוכן. אף על פי שהם השמיעו רעש מוזר. וגירדו קצת. בטח הן צריכות כביסה ראשונה או משהו בסגנון.
______________________________________________________________

"כוס מחוררת לא עושה בעיות," אמרתי לפיטר שצעד מימיני. "מה?" הוא לא הבין.
"זוכר ששאלת למה כשאמרתי: 'כנראה שבאמת עדיף להיות כוס מחוררת'?
עכשיו הוא הבין. שנינו צחקנו, ונפרדנו ברחוב החשוך, כל אחד, לביתו הוא. אך לא חזרנו הביתה.