ספיר הסופרת :)
יצא לי הפעם פרק קצת ארוך, שעובר על הרבה עניינים קטנים. מקווה שתאהבו...

פיית פורים – פרק 7 – שגרה חדשה

ספיר הסופרת :) 16/07/2021 104 צפיות אין תגובות
יצא לי הפעם פרק קצת ארוך, שעובר על הרבה עניינים קטנים. מקווה שתאהבו...

מכירים את זה שאתם חולמים חלום, ואז אתם מתעוררים ומבינים שזה היה חלום, אבל לכמה שניות אתם בטוחים שחלק מהחלום בכל זאת קרה במציאות? אז כשהתעוררתי ביום שבת בבוקר חשבתי בהתחלה שלמרות שהביקור שלי במסכת הפיות היה חלום, כל העניין הזה שהפכתי לפיה אמיתי, ואז חשבתי בהגיון והבנתי שהכול היה חלום. מזל, זה היה מוזר מאוד אם כל זה היה קורה במציאות.
התיישבתי במיטה, פקחתי את העיניים והסטתי את השיער הסתור שכיסה אותן. לקחת לי עוד כמה שניות כדי להבין שני דברים: שעד אתמול לא היה לי שיער שמכסה את העיניים, ושהחדר שאני רואה הוא לא החדר שלי אלא החדר של רעות. אז החלום שלי בכל זאת אמיתי. אוי.

ניסיתי להתרגל לעובדה שאני צריך (בעצם צריכה) לבלות עוד יום בתור בת, והתחלתי להתארגן. בסוף ההתארגנות בבוקר לא הייתה מאוד שונה בתור בת, רק בגדים קצת שונים ועוד עבודה על השיער.

למזלי היום היה רגוע יותר מאתמול, הדבר המעניין היחיד היה כשעינת התקשרה אליי ורצתה שנלך לים, שוב לא היה לי נעים לסרב, למרות שמאוד הביך אותי ללבוש בגד ים נשי. למזלי מסתבר שהיה לרעות בגד ים מלא, ובים הצלחתי רוב הזמן פשוט להישאר במים ולשחות, אבל לקראת הסוף, כשיצאתי מהמים ונשכבתי על החול, הצצתי בפלאפון שלי וראיתי שם הודעה מגיא. כל הרגשות מאתמול פתאום חזרו אליי, והתחלתי להתכתב אתו תוך כדי שהלב שלי הולם בפראות.

“עם מי את מתכתבת?” לינוי פתאום שמה לב אליי, “זה ההוא מאתמול? החבר החדש שלך?”.
“די נו, למה את חייבת לחטט תמיד?”, החזרתי לה, “וחוץ מזה, הוא לא חבר שלי, אנחנו רק הכרנו אתמול”.
“כשאני מכירה אנשים אני לא מסמיקה ככה כשאני מדברת עליהם” עינת סיימה את השיחה וחזרה לפלאפון שלה.
אחרי שהתכתבנו כמה זמן, גיא הציע שנפגש מחר בבית קפה. כל העניין היה נראה לי מסובך, במיוחד שעוד שבועיים אני חוזרת לגוף המקורי שלי, אבל הקשר עם גיא כל כך ריגש אותי, שכתבתי לו רק “קבענו”.

ביום ראשון בבוקר היה נראה לי שאני מתחילה להתרגל למציאות החדשה: בבוקר כמעט מיד הבנתי איפה אני נמצאת ושאני לא חולמת, והתייחסתי לעצמי ישר בלשון נקבה. אבל עדיין היה משהו חדש, היום היה היום הראשון שבו הייתי צריכה להתייצב לעבודה ולהיות רעות המוכרת במשרה מלאה.

כדי לא להסתבך, ניסיתי להיצמד למה שזכרתי מיום שישי: לבשתי בבוקר את המכנסיים והחולצה שרעות לבשה לעבודה, וכשהגעתי לחנות החלפתי בעזרת קסם הפיות לתחפושת הפיות שממנה הכול התחיל. למרות שהפתיחה של החנות הייתה מסובכת מבחינתי, בתור מי שאין לה מושג בניהול החנות, שאר היום עבר די סבבה. בניגוד לתחושה האבודה שלי ביום שישי, עכשיו ידעתי פחות או יותר מה אני אמורה לעשות: יש לי קצת פחות משבועיים להיות פה, אין סיבה להיות לחוצה, כבר עברתי בהצלחה כמה מבחנים בתור אישה והאינטואיציה הפייתית שלי תמיד כאן לעזור לי.

הדבר היחיד שהטריד אותי היו המשימות שג’סלינדה נתנה לי, בחלום ההוא שעדיין זכרתי כאילו היה מציאות. אני צריכה לגלות את הקסם מסביבי ולהיזהר מוואליס. אבל איזה קסם נמצא מסביבי, ואיך אני נזהרת מוואליס? ככה או ככה, במשך היום הכול הלך חלק, התנהגות הפיה המקסימה שפרצה ממני ביום שישי כשדיברתי בחנות עם האמא והבת שחיפשו תחפושת פרצה ממני שוב ושוב במהלך היום, והפעם למדתי לקבל אותה. בסך הכול, ההתנהגות הזאת עוזרת לי לעשות את העבודה שלי טוב, ואולי לא יזיק לי קצת להיפתח ליד אנשים, לא?

לקראת סוף היום דורון לוי, מנהל החנות, בא לביקור. הוא בדיוק נכנס כשסיימתי לעזור לאם ובנה לקנות תחפושת, והתלהב ממה שראה. “רואים שנכנסת לתפקיד! לא הייתי מנחש בשום אופן שהיית גבר עד לפני כמה ימים!” הוא אמר אחרי שהלקוחות עזבו. לא ידעתי אם לקחת את זה כמחמאה.
“באת בזמן טוב”, הוא הוסיף, “אולי זה מה שהחנות הזאת צריכה כדי לצאת מהמשבר”
“איזה משבר?” שאלתי.
“האמת… שאת החנות הזאת ייסד אבא שלי, לא אני. ובזמנו החנות לא הייתה ממוקמת בקניון כמו עכשיו, אלא בקצה הרחוב הראשי, היה לנו שם מקום קטן עם שתי קומות. חשבתי שאני חכם גדול כשהעברתי את החנות לקניון, אבל מאוד קשה לי לייצב את החנות מבחינה כלכלית. כשירשתי את החנות חשבתי שאני חושב מבחינה עסקית, שהחנות בהנהלתי תהיה יעילה ורווחית יותר מאשר בתקופה של אבא שלי, אבל איך שהוא ההפך קרה. אבא שלי לא היה איש עסקים טוב, אבל הוא אהב באמת את מה שהוא עושה. הוא היה יכול להסתובב בחנות שעות ורק להסתכל על הצעצועים. והיה קסם בחנות, קסם אמיתי. אני לא כל כך יודע מאיפה הוא הגיע, תמיד קצת נרתעתי מקסמים, אבל אבא שלי קיבל צעצועים ייחודיים מהרבה מקומות, והיה בקשר עם הרבה אנשים.
מאז שקיבלתי לידיים שלי את החנות, היא נהפכה להיות חנות רגילה הרבה יותר. העברתי אותה לקניון, כמו שאמרתי, ואת רוב הצעצועים אני קונה מסין. באופן טבעי, הקסם בחנות הלך ודעך. בהתחלה זה לא הזיז לי, כמו שאמרתי, אני נרתע מקסמים, אבל עם הזמן הבנתי שהקסמים הם מה שאיכשהו משך ילדים לחנות. בשנתיים האחרונות לא קרו כאן שום קסמים, והחנות הזאת הפכה לסתם חנות צעצועים כושלת, שאין באמת הצדקה לקיומה.
אבל עכשיו את הגעת! ממש הפליא אותי שהקסם עבד שוב! ועוד על בן! אולי זה אומר שהימים הגדולים של החנות יחזרו”

“אאאהה… מר לוי”, ניסיתי לנסח במילים את מה שחשבתי עליו, “הולך לי די טוב בעבודה, אבל נראה שכדי להחזיר את הקסם, או לגלות אותו מחדש, אני צריכה לדעת עליו יותר, מאיפה הקסם מגיע לחנות? איפה אפשר לחפש אותו?”
“הלוואי שהייתי יודע” נאנח דורון, “אבל נראה לי שאם את רוצה לגלות את הקסם בחנות את צריכה להתעניין באמת בצעצועים, להסתכל עליהם כמו שאבא שלי היה מסתכל”.
בסוף היום, כשסידרתי את החנות, לא היה לי באמת כוח להתעניין בצעצועים, וגם כשניסיתי לא הצלחתי באמת לראות בהם איזשהו קסם. אבל זה לא באמת העיק עליי, וחשבתי בעיקר על הדייט שיהיה לי בערב עם גיא.

הדייט היה מבלבל, אבל מוצלח סך הכול. ניסיתי להציג את עצמי בצורה שתהיה דומה למי שאני באמת, אבל עדיין להראות נשית. לכן, למשל, סיפרתי לגיא שאני אוהבת משחקי מחשב, וכשהוא קצת התפלא הוספתי: “אבל לא כמו שאני אוהבת שופינג. שופינג זה החיים!” מצטערת על הסטגימות, הייתי חייבת להמציא משהו שיישמע נשי.

אולי זה היה הדייט, אולי השפעת הימים שעוברים עליי בגוף נשי, אבל כשקמתי למחרת בבוקר הרגשתי טבעית לגמרי בתור אישה, כל כך טבעית, שכשבאתי ללבוש מכנסיים התחלתי לחשוב “אבל המכנסיים האלה משעממים, ולוחצים. למה שאני לא אצא עם משהו יותר אוורירי?” וככה לבשתי בבוקר שמלה פשוטה ואוורירית, סתם כי התחשק לי.

כל זה הרגיש טבעי ומשחרר, עד שהבנתי שהתחושה הזאת גורמת לי להגזים. זה היה בשעות הבוקר המאוחרות, כששמעתי בחנות אמא ובן מתווכחים על תחפושת. “אני לא רוצה את זה! זה לא צבעוני!” “אבל אמרת שאתה רוצה להתחפש לנינג’ה, מה לעשות שנינג’ות לובשות שחור?”
נגשתי אליהם ושאלתי אם יש בעיה. “הוא רוצה תחפושת של נינג’ה, אבל שתהיה צבעונית, לכי תסבירי לו שאין דבר כזה.” אמרה האם במבוכה. הסתכלתי סביבי ואז מבטי נח על תחפושת של נסיכה סינית. “היי, למה שלא תיקח את התחפושת הזאת? היא כמו נינג’ה אבל צבעונית” לא יודעת עד כמה זה היה מדויק, אבל הילד הסתכל על התחפושת בעניין. “לנינג’ה יש חרב, מה יש בתחפושת הזאת?” “אין לה חרב, אבל יש לה מניפה במקום”, הוצאתי מהשקית של התחפושת מניפה והדגמתי לו את השימוש בה. “ואתה גם יכול לקחת את הפאה הזאת, היא תשלים לך את המראה.” הבאתי לו פאה של שיער שחור באורך הכתף ממדף סמוך.
” אבל, זאת תחפושת של בנות, אתה יודע את זה? כל הילדים יצחקו עליך” האמא הזהירה את הילד. היה נראה שהיא מזועזעת מהרעיון. “זה נראה כמו מה שאני רוצה”, הילד התעקש, ואני הוספתי “זה כל הרעיון של תחפושות, לא? להיות מה שאתה רוצה, בלי לחשוב מה יגידו עליך.” האמא נאנחה ולקחה את התחפושת לעמדת התשלום. “אני הזהרתי אותך. אחרי זה אל תבכה לי שאתה רוצה תחפושת אחרת.”

אחרי שהם הלכו התחלתי להתחרט על ההתנהגות שלי. אומנם ידעתי שלא יקרה לילד מה שקרה לי, לא הרגשתי שום קסם בתחפושת ההיא, אבל מה אם באמת יצחקו עליו? לא הייתי בטוחה שהוא לגמרי מודע למה הוא מכניס את עצמו, במיוחד כשקשה לילדים לעמוד מול קסם הפיה שלי…
מבולבלת הלכתי כמו אבודה בין הצעצועים בחנות, בין מדפים שלקוחות כמעט לא הגיעו אליהם, וניסיתי להשקיט את המצפון שלי. ואז ראיתי אור זוהר בוקע מתוך אריזה של רובוט צעצוע…

פיית פורים – פרק 7 – שגרה חדשה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך