פיית פורים – פרק 9 – ולריה

כל העסק נעשה די מדכא. כל הזמן הייתי בפחד שואליס תבוא ולא אדע מה לעשות מולה, וככל שעבר הזמן הרגשתי שיש כאן יותר מפחד, איזה משהו אפל מעכיר את האווירה, למרות שנראה שרק אני הרגשתי בזה. הקונים נכנסו ויצאו כרגיל, אבל אני לא יכולתי להפעיל עליהם את הקסם הרגיל שלי, הייתי בסך הכול מוכרת גרועה ומפוחדת, וזה היה מעצבן. בסוף נגשתי לג’יסקארד ושאלתי אותו האם הוא מרגיש משהו, האם ואליס עומדת לבוא.

“כמו שאמרתי לך, לואליס בדרך כלל אין כל כך ממשות, ולפני שהיא תבוא למקום מסוים היא תשלח אליו את המחשבות שלה. נדמה לי שאני מרגיש את זה, זה מן הסתם מה שמעצבן אותך, לא ככה?”
“כן, אבל מה אני עושה עם זה??” שאלתי מעט בכעס. הדיבור האדיש של ג’יסקארד יכול להוציא אותי מהכלים.
“תרגעי, עובר זמן מהרגע שואליס שולחת את המחשבות שלה למקום מסוים ועד שהיא ממש באה אליו לוקח זמן. היא קודם כל תרצה להבין אותך, לדעת מה הכוחות שלך וכל זה. מה לעשות עם זה? כבר אמרתי לך, את צריכה להתחבר למקום של הקסם הטוב בתוכך.”
“תראה, גם ככה אני מאוד מבולבלת מכל העניין הזה שנהפכתי פתאום לפיה וכל זה. אפילו כשהכול היה טוב ונחמד היה לי קשה להתחבר לקסם שבתוכי, ועכשיו עם כל התחושה האפלה הזאת אני מרגישה מגוחכת כשאני רק מנסה לחשוב על הקסם החיובי הזה.”
“אז למה שלא תחפשי בחנות את המקום שיעזור לך להתחבר לקסם שלך? יש בחנות הזאת קסם, למרות מה שאת והבעלים של החנות יכולים לחשוב.”

זאת לפחות הייתה הצעה מעשית, אז ניסיתי ליישם אותה והתחלתי להסתובב בחנות ולחפש קסם. הבעיה הייתה שככל שהסתובבתי הרגשתי מטופשת יותר, כי מה בעצם אני מחפשת? עוד ג’יסקארד שיזהר מבעד לאריזה שלו? החנות באופן כללי לא נראתה לי קסומה במיוחד. כשאני מנסה לדמיין חנות קסומה אני מדמיינת חנות אפלולית עם מדפים גבוהים שחלקם מכוסים אבק, ונמצאים כל מיני צעצועים שונים ומשונים, חיילי בדיל, דמויות מעץ וכל זה. החנות של אבא של דורון אולי הייתה כזאת, החנות הנוכחית של דורון? בכלל לא.

תוך כדי שאני חושבת על זה, ראיתי ערמת קופסאות שמעליהם יש צעצוע אחד פתוח, בתור דוגמית. למעשה, זה לא היה בדיוק צעצוע, זאת הייתה קופסת בלרינה, כמו שאחותי הקטנה נהגה לקרוא לזה. קופסה שהחצי התחתון שלה הוא קופסת תכשיטים והחצי העליון שלה הוא רקדנית שרוקדת לצלילי מוזיקה כשפותחים אותה. הייתה לאחותי אחת כזאת, והיא תמיד סקרנה אותי. הקונספט שלה היה מוזר בעיני, מצד אחד קופסת תכשיטים, מצד אחד קופסת נגינה ומצד אחד בובה. פעם אחת כשאחותי לא הייתה בבית לקחתי בסתר את הקופסה ופתחתי אותה, מתוך איזו ציפייה מוזרה שכשהבלרינה תתחיל לרקוד יקרה איזה קסם, או לפחות אבין מה אחותי מוצאת בה. הבלרינה התחילה לרקוד והקופסה נגנה איזו נעימה קלאסית שלא זיהיתי וזהו, חוץ מזה לא קרה כלום. החזרתי את הקופסה למקום והתייאשתי סופית מלנסות להבין את אחותי או בנות בכלל.

עכשיו מצאתי את עצמי שוב לוקחת את התיבה ופותחת אותה, מצפה שיקרה איזה קסם. אחרי הכול, תיבת העץ של הבלרינה נראתה לי דומה יותר לחפץ קסום מאשר צעצועי הפלסטיק שמילאו את החנות. שוב הבלרינה רקדה ושוב התיבה התחילה לנגן (אבל הפעם דווקא זיהיתי את המנגינה! זה היה “פור אליס” של בטהובן) וכבר חשבתי שהכול ייגמר כרגיל כמו בפעם הקודמת כשהבלרינה בסוף הריקוד קדה לי, בצורה שלא יכלה להיות טבעית בשום אופן.

“את מדברת?” שאלתי את הבלרינה, וקיוויתי שאף אחד בחנות לא ישים לב שאני מדברת לבלרינה בקופסא.
“כן” היא השיבה, “ולריה, נעים להכיר”.
“ואני רעות. אבל… מה את? זאת אומרת, אני רואה שאת קסומה, אבל איך זה, ומה את יכולה לעשות?”
“הכוח שלי הוא הכוח של המוזיקה, והוא מה שנותן לי חיים. בזכות המוזיקה אני יכולה להרגיש את האנשים לידי, ולהשפיע על הרגש שלהם”.
“אז את יכולה גם להשפיע עליי?” אולי היא בכל זאת תעזור לי להתמודד עם הפחד שלי?
“כן, אבל לא הצלחתי להרגיש אותך בהתחלה, כי לא ניסית להתחבר למוזיקה. תפעילי אותי שוב, והפעם תקשיבי באמת. אל תפחדי, אני רק אעזור לך להתחבר לעצמך, וכך גם אני אוכל להבין אותך טוב יותר”

הפעלתי שוב את התיבה. שוב ולריה רקדה, ושוב “פור אליס”. אבל הפעם ניסיתי להתחבר באמת למוזיקה. להתחבר באמת, אבל מה זה בעצם אומר, ומה אני אמורה להרגיש?
המחשבות שלי נשאו אותי לזיכרון המשמעותי היחיד שהיה לי מתיבת בלרינה, הפעם ההיא שלקחתי את התיבה מאחותי. איכשהו המוזיקה הפכה את הכול לאמיתי, והעבר התמזג עם ההווה, אבל עכשיו פתאום הזיכרון קיבל פנים אחרות. עכשיו הרגשתי את עצמי הקטן בתור ילדה שפותחת את הבלרינה בהתרגשות ובאמת מוצאת שם קסם, והקסם הזה הוא ריקוד ומוזיקה ותכשיטים וכל מה שמרכיב נשיות.
המוזיקה הפסיקה ואני הרגשתי שולריה לקחה את הזיכרון שלי וטיהרה אותו. שההווה שלי בתור פיה משפיע גם העבר שלי. ואולי הוא היה שם תמיד? אולי לזה רעות המוכרת וג’סלינדה סנדקית הפיות התכוונו?

“נו, אז הצלחת להרגיש אותי הפעם?” שאלתי, למרות שידעתי שהתשובה חיובית.
“כן, נראה לי שיש לנו חיבור מיוחד, רעות. רגשות הם תמיד דבר דינמי, אבל במקרה שלך יש משהו מיוחד, כמו רגשות שאצורים בתוכך ומכוסים בתוך שכבות של רגשות אחרים. צריך מבט נכון כדי לפענח אותך, וגם את צריכה מבט נכון כדי לדעת את עצמך.”
ידעתי שהייתה חשיבות למה שהיא אומרת, אבל ניסיתי להסיט את השיחה לכיוון אחר: “ואיך זה יכול לעזור לי להתמודד עם ואליס, הפיה המרושעת?”
“אני לא יודעת הרבה על ואליס, אבל אני יכולה לראות שאת מפחדת ממנה, וכך נותנת לה להשפיע עליך. המוזיקה שלי יכולה לתת לך לשלוט ברגשות שלך, ולא לתת לואליס אחיזה בהם. כשאת מפחדת, תזכרי במנגינה שלי ובזיכרונות שהיא עוררה בך. אם עדיין יש לך בעיות, את תמיד יכולה לחזור אליי ולצפות בי שוב.”

לא היה לי מושג כמה שהעצה של ולריה תעזור לי. הזיכרון של ולריה רוקדת לצלילי “פור אליס”, שהתחבר לי לאותו זיכרון משוכתב בו אני הילדה מוצאת קסם נשי בתיבת הבלרינה חיזק אותי והבריח את הפחד מפני ואליס. אבל יותר מזה, הזיכרון גם עזר לי בחיי היום יום. אם בהתחלה הרגשתי כמו גבר בתוך תחפושת של אישה, ואחרי זה התחלתי להתרגל לתפקיד החדש שלי בתור אישה, עכשיו התחלתי להרגיש כאילו גם העבר שלי נשי. לא ידעתי אם באמת היה בעבר שלי משהו נשי או שזה רק תחושה שולריה השתילה בתוכי אבל זה לא משנה. הרגשתי עכשיו כאילו יש לי זהות נשית מושרשת, לא משהו חדש שאני צריכה להתרגל אליו.

כשביליתי עם החברות שלי גיליתי שאני באמת אוהבת שופינג, כמו שאמרתי לגיא. ממש נהניתי לעבור מחנות לחנות ולמדוד שמלות ובגדים אחרים. במיוחד אהבתי בגדים אווריריים ומתנפנפים, בגדים שמתאימים לפיה. כנראה שלרעות הקודמת (אם אפשר לקרוא לה ככה) היה טעם שונה בבגדים, כי לינוי די התפלאה על הבחירות שלי.

ואם כבר מדברים על גיא, ככל שעבר הזמן רק הארכתי יותר את הזוגיות שלנו. באחת הפעמים שהיינו ביחד חשבתי על זה שבתור גבר אף פעם לא הצלחתי ליצור קשר עמוק באמת עם בת. תמיד היה לי איזה חשש שלא נתן לי להתמסר לגמרי לקשר. תמיד שמרתי על איזו חומה ביני לבין הבחורה שיצאתי איתה. כאילו מפחד להיפגע. אבל עכשיו לא היה שום דבר כזה, הייתי לגמרי בטוחה ומאושרת עם גיא. אחרי הכול, אני בחורה יפה עכשיו, וברור שהוא רוצה אותי, ממה יש לפחד?
“על מה את חושבת?” גיא שאל אותי כשהוא שם לב שאני מהורהרת.
“סתם, על כמה טוב שאנחנו ביחד” עניתי, ואז קירבתי את הפנים שלי לשפתיים שלו ושנינו התנשקנו. זאת הייתה הנשיקה הטובה ביותר בחיים שלי.

פיית פורים – פרק 9 – ולריה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך