צילו של האור – פרק 18

Carmel Levy 27/05/2023 212 צפיות אין תגובות

מאור חזר, וקורן לא דיבר איתו על זה. אולי זה היה טיפשי – אבל הוא פחד שהוא יכעס. הוא לא רצה שוב להסתבך כל כך מהר. הוא הרגיש שכולם מצפים ממנו להיות ילד רגיל – ולא מבינים למה הוא מתנהג בצורה כזו. הוא עזר לו עם השיעורים, מסביר לו בסבלנות שקורן היה אסיר תודה עליה, עד שהמספרים והמשוואות נראו קצת יותר הגיוניים. הם סיימו רק לקראת הערב, ומאור הציע שילכו יחד לטקס ההבדלה.

"גם תלמידים שבעונש יכולים להגיע לטקסים ולתפילות – אפילו המנהל לא יכול לאסור על זה"

אבל קורן לא רצה לראות את כולם. הוא דמיין אולם גדול, כמו בית כנסת, עם כל התלמידים – ובסוף עוד יגידו לו לשבת בשורה הראשונה ליד המנהל, כדי שישגיח עליו. מאור ניסה להתעקש – קורן היה עקשן יותר. וכשהוא יצא מהדלת, קורן הרגיש שהוא שוב איכזב אותו. הוא משך בכתפיו, לוקח את המחברת שלו ופותח בעמוד ריק, מתחיל לקשקש: עיגולים בתוך עיגולים, קווים שנמתחים בנחישות – לשום מקום. עיניים צרות, עננים וברקים וכמובן – דרקונים.

קורן אהב דרקונים, למרות שידע שהם לא יכולים להיות אמיתיים. אבל מצד שני, המורים גם כל הזמן אמרו לו שמה שהוא רואה ומרגיש לא אמיתי – ומסתבר שהם טעו. אז אולי הם טועים גם בזה?

עוד דפיקה על הדלת.

"מאור, אמרתי שאני לא רוצה טוב?", אמר קורן, לא רוצה לעמוד מולו שוב. אם יצטרך לעמוד מולו ככה שוב הוא ישבר ויבוא איתו – ויצטער על זה אחרי זה.

"זה דין, המנהל קורא לנו"

"אז מה? לא אמרת שאתה לא מפחד ממנו?", צעק אליו קורן, לא רוצה לאות אותו, לא כל שכן לבוא איתו. הוא רק רצה רק שכולם יעזבו אותו בשקט.

"שתוק כבר. הכל באשמתך. עכשיו בוא נגמור עם זה", ענה לו דין, אך קורן המשיך לשתוק. "איך שת'ה רוצה. 'ני אלך בלעדיך ויגיד שלא רצית לבוא", המשיך. "בחיים לא", קרא קורן, קם ממקומו, מחפש את המפתח. הוא היה בכיס שלו..

"נו?", צעק דין, מאיץ בו. קורן חשק את שיניו, מביט סביבו כלא מאמין. זה היה ממש פה! איפה הוא שם את זה? הוא הביט אל הדלת – ואז ראה אותו נוצץ על הרצפה. הוא כנראה נפל כשהדלת נעלמה קודם..

"אני בא!", צעק קורן, מניד בראשו.

היום הזה לא יכול להיות מוזר יותר.

קורן בהה במשקפיו של המנהל, מבעדן ניבטות עיני ברק חמורות סבר. הוא הרגיש רע עם עצמו, וידע שלא היה צריך לעשות מה שעשה. אבל דין פשוט הצחיק אותו. הוא ישב רגל על רגל, ידיו מאחורי ראשו, כאילו באמת לא אכפת לו מכלום.

"משהו מצחיק אותך, קורן?", שאל אותו המנהל, מבטו מוחק את החיוך מעל פניו.

"ואם משהו מצחיק אותו אז מה? יש גם חוק נגד צחוק? נגד לחייך?", קרא דין, מוריד ומשלב את ידיו.

סהר נאנח, מסיר לרגע את משקפיו ומשפשף את עיניו. הוא לא הסתכל עליהם. "אתם חייבים להבין. כישוף זה לא משחק. העולם כמעט נחרב במלחמה הגדולה האחרונה בה השתמשו בכישוף – לפני שבעים ושבע שנה. זה לא משחק. אתם תיהרגו עם תמשיכו לשחק בחוסר אחריו. אתם מבינים את מה שאני אומר?"

אך קורן לא הבין אותו, ונראה שגם דין לא. סהר נאנח, מיישיר אליהם שוב מבט: "אין לי ברירה. אני עומד פשוט להראות לכם. תחזיקו חזק."

"מה??", צעק דין, אך צעקתו נבלעה ב –

///
הם היו עדיין במדבר, אך עשן כבד כיסה את השמיים, והאוויר הצחין מריח של בשר חרוך. הוא הביט סביבו, מחפש את חבריו. אך במקום שעמד לפני רגע חברו הטוב, שותפו לדרך מאז עשו שניהם קורס קצינים – להבה התנשאה לשמיים, מכלה את מכשפי הצל סביבה, שזעקו בכאב. לאאאאא הוא צעק בגרון ניחר, ממקד מידיו אלומות אור וחורך למוות את מכשפי הצל הארורים. הוא חש את כל האנרגיה מתנקזת מגופו – אך לא היה לו אכפת. הוא ינקום. הוא יהרוג אותם – את כולם. גם אם זה יהרוג אותו..

לפתע גופו נהיה כבד, והוא קרס בחזרה לאדמת המדבר, החול הלוהט צורב אותו. הוא ראה במטושטש דמויות לבנות מניחות אותו על אלונקה, מרחיקות אותו מעומר. תעזבו אותי! עומר פצוע! אני חייב להגן עליו! תנו לי ללכת! הוא צעק, מנסה לשווא להתיר את כבלי הברזל שקשרו אותו לאלונקה.

אנחנו מצטערים, עומר כבר..

הוא לא שמע את הסוף, כי זעקה פילחה את כל העולם שלו, מטביעה בתוכה את כל הדברים, מהדהדת את הכאב שהרג אותו מבפנים – הזעקה שלו עצמו.

והכל החשיך.
\\\

קורן פער את עיניו, מתנשף, בוהה נכוחה. כל גופו כאב, לא רק כאב פיזי – אלא מבפנים. הוא הרגיש כאילו הוא מת וחזר לחיים שוב, רק כדי לגלות שהוא כבר לא חי באמת. הוא מישש את ידיו, מביט בהן בבעתה – הן היו הידיים שלו, את שתיהן חצו אותם שני קווים מקבילים שסיקרנו אותו מאז ומעולם. והן היו יבשות, כאילו מישהו סחט מהן את החיות שבהן, מצמק אותן לכדי גושים צפודים.

"מה זה היה? זה בכלל חוקי לעשות את זה?", צעק דין, עיניו המרצדות מראות שגם הוא הרגיש כמו קורן.

"אני החוק בבית הספר הזה, ומה שראיתם הוא הסיבה שהחל מהיום, אתם לעולם לא תפרו פקודות שוב."

"מה השטויות האלה?! אני אתקשר ל.."

"מה זה היה?", שאל קורן, מביט במנהל, קוטע את דין.

"שאלה טובה, קורן. אלו הזיכרונות שלי מהמלחמה האחרונה בה אפילו בית הספר הזה הותקף – לפני עשר שנים. אני נלחמתי להגן עליכם, וכך גם חברי הטוב ביותר עומר, שלצערי לא זכה לראות את האור שבקצה המנהרה", אמר סהר, נושא את מבטו לחלון המסורג, מבעדו נפרש וואדי מדברי. קורן הביט מאחוריו: ספרים וקלסרים גדשו את המדפים העמוסים אך מסודרים. קורן, שאהב לקרוא, ניסה להבין על מה הם – היה נדמה לו שראה את המילה כישוף בכמה מקומות, גם צללים, אולי אפילו את המילה דרקון..

"אתה צריך להקשיב לתשובות למה שאתה שואל. אם אתה לא רוצה לשמוע – עדיף שלא תשאל", נעץ בו סהר את עיני הברק שלו.

"סליחה", קורן השפיל את מבטו. סהר נאנח: "מה אני אעשה איתכם עכשיו? זה מסוכן לשלוח אתכם ככה בחזרה – אבל מסוכן גם לתת לכם להישאר פה", שאל, כאילו ממתין לתשובתם. אך עיניו של קורן נמשכו שוב למשהו נוצץ – כדור כסוף שנח על מדף ליד סהר, דרקון דק עוטף אותו כמו ספירלה..

"בייחוד שנראה שאתה, קורן, לא יכול לשמור על הריכוז שלך יותר משלוש שניות רצופות. גם אם תבטיח לי שלעולם לא תפר יותר חוקים – אני אתקשה להאמין לך", הלם בו המנהל, מחזיר אותו באחת מהרהוריו, גורם לו להשפיל שוב את עיניו בבושה. הוא באמת רצה להקשיב לו – אבל הוא כל כך שנא מורים, כל כך שנא את הצדקנות הזו והשאלות הטיפשיות שלהם – שהוא לא הצליח להתרכז. גם אם ידע על בשרו שכישוף הוא באמת מסוכן, והבין למה סהר כועס עליהם.

סהר נאנח, קם ממקומו, סוקר את הספריה שלו. "לא, אתם תהיו חייבים להישאר כאן. אתם תלכו לשיעורים כרגיל – אך לא תוכלו לצאת מהמגורים מלבד לשיעורים ולארוחות. תלמדו למבחני המחצית כאילו החיים שלכם תלויים בכך – מה שעשוי להיות נכון", סהר הרים גבה, מצפה לתשובתם.

"זה לא הוגן! כולה הייתי עם קורן כשהוא ריחף – אפילו לא ריחפתי בעצמי!", צעק דין.

"רק בגלל שאתה מפקיר ככה חבר שלך מגיע לך עונש. בשדה הקרב, זה יכול להרוג את שניכם"

"אבל אנחנו בבית ספר, למען השם! אנחנו לא חיילים", צעק דין.

"הו, באמת? ואתה חושב שהעובדה שאתה עדיין ילד תגרום למכשפי הצל לרחם עליך? במלחמה אין רחמים. רק ניצחון", קרא סהר.

רק ניצחון..

"איך מתקבלים למחוננים?", שאל קורן לפתע, מפתיע את סהר ואת דין כאחד.

"אתה בדיוק עומד להישלח לריתוק – ואתה רוצה להתקבל לתכנית שרק המצטיינים זוכים ללמוד בה?", שאל סהר, חיוך מבקיע דרך מבעד לפניו הרציניות. אך קורן לא נרתע ולא הסיר ממנו את מבטו. הייתה לו הרגשה שזה יכול להיות הפתרון – התשובה שכנראה לא ימצא בשיעורים הרגילים. אפילו אם הם בפנימייה לכישוף.

"המבחנים יערכו בחנוכה. בעיקרון, אסור שיהיו עבירות משמעת כדי להתקבל. המחוננים לומדים כמה כשפים מסוכנים ועוצמתיים, ואסור לנו לקחת סיכון", הישיר אליו סהר מבט. אך קורן עדיין לא נרתע, מצפה להמשך, מבחין בו בעיניו של סהר..

"לפנים משורת הדין, תוכל להתקבל – אם הציונים שלך יצדיקו זאת, ואם תעבור את הבחינה. אבל – בעית משמעת נוספת, קטנה ככל שתהיה, אפילו ריחוף במקום – ולעולם לא תוכל להתקבל. גם לא בשנים הבאות", נעץ בו סהר מבט חמור סבר.

"זה לא יקרה. אני מבטיח", קרא קורן בלהט, מזדקף במקומו. סהר הביט בו, ואז נאנח, מסיט שוב את מבטו ומסדר את הניירת שעל שולחנו. "כבר שמעתי את זה פעם ממישהו שהביט בי בדיוק כמוך..ותראה לאן הגעתי.. ומה איתך דין? אתה לא תסכן את כולנו שוב?", הפנה סהר את מבטו לדין בשאלה. "אני לא סיכנתי אתכם מהתחלה – קורן היה זה שכישף", ענה דין מבלי להביט בקורן, שחש כאילו הוא נעץ בו פגיון. הוא התחיל לתהות אם זה לא באמת מה שקרה, וזו הייתה בכלל אשמתו מלכתחילה שדין נגרר לזה..

"דין, זו פעם אחרונה שאתה מתייחס ככה לחבר. יבוא יום וחייך יהיו תלויים בחבריך – והם יהיו תלויים בך. לסמוך על חבר, לתמוך בו אפילו אם הוא לא צודק – זו פקודה. בפעם הבאה שתנסה לזרוק אחריות – אפילו אחריות לנקות שירותים במסדר במגורים – אתה בחוץ. זה מובן?"

"כן", סינן דין, לא מרים אליהם את מבטו.

"משוחררים. בהצלחה לשניכם. בעצם, אתם מוזמנים להתלוות אלי לטקס ההבדלה", קרא אליהם סהר, מזמין אותם בידו לבוא אחריו.

"אני אוותר. נתראה", קרא דין והלך לכיוון המעונות, מנופף בידו. סהר נאנח, והתחיל ללכת בכיוון ההפוך. קורן ניער את ראשו, קם ומיהר להדביק אותו.

זה עוד לא נגמר, הוא חייך לעצמו.

קורן יתקבל למחוננים ויגלה את האמת.

אפילו סהר בכבודו ובעצמו לא יוכל לעצור אותו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך