צילו של האור – פרק 20

Carmel Levy 21/07/2023 141 צפיות אין תגובות

מהנקודה הזו הזמן החל לרוץ יותר מהר מכפי שרץ אי פעם. הימים והשבועות התערבבו זה בזה, קורן לא מספיק להתאושש משבוע אחד – וכבר שבוע נוסף עומד בפתח, ממתין לו, מחכך את ידיו בציפיה. כנגד כל הסיכויים, קורן הצליח בלימודים – או לפחות הצליח לשרוד.

הוא תפס את כישוף הכבידה בפיסיקה מהר באופן מפתיע – אם כי עדיין היה חובט כדורים בתקרה, או כמעט מוציא למישהו עין – הוא עדיין היה גרוע בלחשב את הכוח, ואז לדייק ולדבוק בחישוב שלו.

"המספרים והנוסחאות האלה – הם לא דבר נפרד מהכישוף. הם הדבר האמיתי."

זה היה נשמע הגיוני – אבל קורן לא הצליח להרגיש את זה. הוא עדיין נרתע מכל האותיות והמספרים, שמחשבה עליהם הייתה הופכת את המוח שלו לפלסטלינה. המספרים התבלבלו לו בראש לא חשוב כמה מסודר והגיוני הוא ניסה להיות. על הדף ההבדל בין עשר לעשרים לא נראה לו כזה משנה – אבל בכישוף זה היה יכול להיות ההבדל בין סתם להרים משהו לבין לחבוט בראש של מי שהעז לעמוד לידו. כולם כבר למדו לתפוס ממנו מרחק בשיעורי פיסיקה.. אולי חוץ מדין, בעצם, שהמשיך לתמוך-לדחוף-להתגרות בו.

"קורןןן אמרתי לך, תתרכז בנשימה!", "קורןןן בסוף עוד תהרוג מישהו ככה. תפסיק לעשות את עצמך כאילו זה קשה לך", "מגיע לי אות הדרקון המוזהב על כל הפעמים שהצלתי אותך" – והוא לא הציל אותו כל כך הרבה. כלומר זה נכון שהוא השגיח עליו, והתערב בזמן לפני שהקסם היה יוצא משליטה..

למשל בשיעורי חינוך גופני, כשניסה להרים משקל בעזרת כישוף כבידה – ולקח את המשקולת הכבדה ביותר כדי להוכיח שהוא יכול, מסיים את הכישוף במרפאה, כרגיל. או כשניסה לקפוץ חמישה מטרים לגובה ולהגיע לפינה הסודית של כיתות ט' – והם זרקו אותו למטה כאילו היה אחד מכדורי הניסוי הלבנים האלה.

אבל קורן לא אהב שהוא מתערב. הוא כעס על עצמו שדין בכלל צריך להתערב. כעס על עצמו שהוא עדיין עודה טעויות כאלו. הוא זכר את העונש שקיבל ואת השיחה עם המנהל, ולמרות שהוא מעולם לא התרגש מדברים כאלה – הוא לא רצה בשום מצב שזה יחזור על עצמו.

סוף סוף יש לו הזדמנות להתחיל מחדש במקום שלא הילדים ולא המורים מכירים אותו ויודעים מי היה. יש לו הזדמנות לרכוש חברים, מבלי שכולם ירחמו עליו או יירתעו ממנו. להיות פשוט ילד רגיל – גם אם הוא לומד כישוף.

משום מה דין לא הצליח להבין את זה, את ההשקעה של קורן, את הרצון שלו ללמוד ולהצטיין. כשקורן ניסה להסביר לו – הוא סתם אמר שהוא פחדן ורכרוכי:

"מה אתה מפחד? תפסיק להסתתר מאחורי העננים! מה זה משנה – כל בתי הספר אותו הדבר, וגם כל המורים הם אותו הדבר. אם היית תלמיד מופרע מאיפה שלא הגעת – תמיד תהיה כזה. אפשר להוציא את ה'מופרע' מהכיתה – אבל אי אפשר להוציא את ה'מופרע' מתוך עצמו. תהיה גאה בזה! זה אומר שיש לך קצת שכל בין האזניים"

קורן המשיך להתווכח איתו – עד שהגיע הזמן ללכת לשיעור אחר, או ששקד או מאור היו קוראים לו לבוא ומצילים אותו. הוא לא ידע למה הוא בכלל מתווכח עם דין, אבל עיצבן אותו שהוא לא הצליח לשכנע אותו שהוא טועה – כאילו אם הוא לא משתכנע, כנראה הוא באמת צודק.

זה הפחיד את קורן עד מוות לחשוב על זה.

אז הוא ניסה להתחמק מדין כמה שהיה יכול, מתחיל להתעלם ממנו. הוא לא רצה להיות השונה, הבעייתי, המוזר, כועס על דין שמנסה להשאיר אותו תקוע במקום הזה, כאילו זה המקום האמיתי שהוא שייך אליו. כאילו אלו לא המורים שהיו אשמים, לא הילדים האחרים, אפילו לא הבריונים – כאילו הבעיה היא בקורן עצמו – ודין הוא היחיד שרואה אותו באמת ויש לו אומץ לומר לו את זה.

והכי גרוע, שקורן ראה בעיניים הכחולות שלו שבאמת אכפת לו ממנו, שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר.

וקורן שנא את זה, אבל עמוק בפנים – גם הוא עצמו האמין שדין צודק.

למשל בשיעורי היסטוריה, בהם הריבים שלו עם המורה הפכו לדבר שבשגרה, הוא התגאה כמעט להיות המוזר של הכיתה. יוסף היה קובע עובדות – שאותן לא טרח להסביר – וקורן לא הצליח להתאפק. הוא אמנם פחד ממכשפי הצל ושנא את מה שהם עשו לו – אבל לא כולם היו רעים. היה את האחד שהציל אותו. ובתור תלמיד מופרע, שתמיד כולם קראו לו בשמות וניסו לומר לו מי הוא ומה הוא ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה – הוא לקח את הצד המופלה לרעה כמעט מבלי לחשוב:

"אבל למה מלכתחילה היו מכשפי אור וצל?"

"מי החליט שהם רעים?"

"שיחשבו מה שהם רוצים – למה זה אומר שצריך להילחם בהם?"

זה תמיד היה השלב שהמורה היה מתחיל להתעלם ממנו ועובר הלאה. התשובות המתרצות שלו נשמעו גדולות וחשובות – אבל קורן ראה שבעצם הן רק הסתירו את העובדה שהוא לא יודע:

"הם השתמשו בכישוף כמשחק, ופגעו בכל מי שסביבם בדרך"
"הם רצחו את שרי הממשלות ואת המלכים שניסו להתנגד להם"
"לא אכפת להם מאנשים אחרים, אכפת להם רק מעצמם ומהכוח שהם רוצים להשיג.."

"ולמה שהכישוף לא יהיה חופשי? למה מכשפים חייבים להסתתר כל הזמן?", הקשה עליו קורן, לא מוכן לוותר.

"כוח גדול בא יחד עם אחריות גדולה. אתה עוד צעיר, אבל אני זוכר את זוועות מלחמת העולמות. החיים שלך כל כך טובים שלא תוכל אפילו לדמיין איך חיינו אז – בעוני וברעב ובמחלה, מתפללים שזה לא יהיה הלילה האחרון שלנו לפני שאנחנו מנסים לשווא להירדם. אני מקווה בשבילך שלעולם לא תצטרך לעבור מה שאנחנו עברנו"

לרוב זה השתיק את קורן, גורם לו לשקוע שוב בציורים שלו. גם סהר אמר לו דברים דומים כשהם נפגשו. "יש דברים שעדיף שלא תדע. הלוואי שלעולם לא תצטרך לדעת אותם..". אבל קורן רצה לדעת. הוא רצה להבין. נמאס לו לחיות בעולם מזוייף שכולם אומרים לו בו שככה זה וכשיגדל יבין. אם הוא מספיק בוגר ללמוד כישוף שיכול להרוג אותו אם לא יעשה אותו נכון, כישוף שעלול לפגוע גם באחרים – כמו שכמעט קרה לו כמה פעמים, כשהרים בטעות שולחנות באוויר, או כמעט פוצץ את החלונות – אם הוא יכול לעשות את כל זה, מגיע לו גם לדעת את האמת.

חוץ מזה, ששוב – היה המכשף הזה שהציל אותו – דניאל..

קורן לא הצליח למצוא אותו שוב. פעם הוא אפילו הלך עם שקד ומאור, באחת השבתות, והם עזרו לו לחפש – לשווא. קורן חשד ששקד ומאור חושבים שהוא דמיין את זה – זה באמת היה הסבר הגיוני יותר מאשר שמכשף צל יצליח לפרוץ את ההגנות הבלתי חדירות של בית הספר דווקא כשקורן נענש. אבל זה מה שקרה.

קורן ראה אותו במו עיניו – ולמרות כל מה שקרה לו, הוא עדיין האמין קודם כל לעצמו. כאן המורים והילדים היו נחמדים יותר, הגיוניים יותר, וקורן היה יכול לשתף אותם בחוויות בלי לחשוש שילעגו לו – כמעט.

אבל עדיין היה משהו שהפריד אותו מהם. אותו הדבר שחיבר אותו עם דין כנגד רצונו..

הוא ראה אותם מעבר למסכות שלהם. ואם יש להם מסכות – סימן שהם מסתירים משהו…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך