Carmel Levy
בסוף השבוע הזה, פרק כפול תיהנו :)

צילו של האור – פרק 23

Carmel Levy 01/09/2023 136 צפיות אין תגובות
בסוף השבוע הזה, פרק כפול תיהנו :)

"נו, מה הוא אמר? אתה בסדר? צריך שנלך אליו ביחד?" שאל אותו מאור כשנכנס לחדר, מביט בו בדאגה.

"אני מרותק לחדר לשבוע. לא שזה כזה אכפת לי," משך קורן בכתפיו. מאור הרים את גבותיו. "באמת? אבל אני בקושי רואה אותך בחדר."

זה היה נכון; בשבוע הראשון הוא עוד חשש להסתובב בחוץ, מביט בכל ילד בחשדנות, מוכן להיתקל בבריון התורן. אבל אחרי ארוחת הערב ביום שישי, בה כולם בירכו אותו – אפילו מהשכבות שמעליו – הוא העז יותר ויותר. ככל שהוא טייל יותר – כך הוא רצה לגלות עוד. המגדלים המסתוריים חסרי המדרגות, שרק השכבות הגבוהות יכלו לעלות אליהם. השמורה – בה הסתובבו בחופשיות חתולים גדולים, קרקלים, מה שנראה לו כמו צבועים – זה היה השלב בו נער חמור סבר מהשכבות הגבוהות אמר לו להתרחק.
"הכניסה אסורה לרחפנים," אמר לו בגיחוך יהיר. קורן שנא את זה, אבל הוא היה חכם מספיק לסגת בזמן, מביט בעיניים הזוהרות שהביטו בו מבלי למצמץ מפתח מערה.

"הריתוק לפחות יכריח אותי ללמוד," משך קורן בכתפיו, זורק את התיק ליד שולחן הכתיבה ומתיישב. מאור זקף את אגודליו בחיוך: "ראית את האור! אני פה אם איזה תרגיל יעז להתחכם איתך."

קורן חשב שכאן לא תהיה לו בעיה ללמוד. הרי ללמוד כישוף, ללמוד מה באמת קורה בעולם הזה ואיך להגן על עצמו – זה יותר ממה שתמיד חלם עליו. אך הוא גילה שמורים יישארו מורים, ושיעורי בית לא יהפכו למעניינים רק בגלל שהם חשובים או מועילים. הוא עדיין מצא את עצמו חולם בשיעורים, או נשאב לציוריו..

"מה זה?" קראה אליו שקד, לוקחת את הדף מתחת ידו בעודו חולם בהקיץ. "היי, זה שלי," קרא קורן, נעמד ומנסה לחטוף בחזרה את הציור. "זה דרקון? וואו. קורן, לא ידעתי שאתה יודע לצייר," קראה שקד, מתחמקת ממנו באלגנטיות. קורן נאנח. "את יכולה לצחוק עלי כמה שאת רוצה – אני יודע שזה מכוער. אין לי כיש -" "מה? איזה שטויות קורן! זה דווקא יפה. באמת," שקד הביטה בו בחיוך, מושיטה לו בחזרה את המחברת. "כן בטח," גיחך קורן, חוטף בחזרה את המחברת ומשפיל את מבטו.

לפתע ידיים תפסו בכתפו, גורמות לו להרים את מבטו בהפתעה, ולהיתקל בזוג עיני שקד נוקבות. "כשחברים שלך נותנים לך מחמאה, לפחות תעשה כאילו אתה מאמין להם."

לעשות כאילו? קורן לא היה טוב בלשחק. כל רגש עלה ישר על פניו, קפץ לידיו – מה שסיבך אותו בצרות בכל פעם שהבריונים הציקו לו. הוא ידע שעדיף שישתוק ולא יגיב – אבל הוא פשוט לא הצליח להתאפק. כאן זה לא קרה לו בינתיים – מלבד במהלך הריבים עם דין. נכון, אמנם היו ילדים שנעצו בו מבטים, או התלחשו והגניבו אליו מבטים, או הצביעו עליו וגיחכו – אבל הם היו מעטים, ותמיד הפסיקו ברגע שהיה נועץ בהם מבט. פעם אחת הוא אפילו העז לענות להם:

"תראה אותו, מסכן, הוא לא יכול להרים אפילו כדור טניס באוויר"

"אז אולי במקום להסתכל מהצד ולצחוק עלי תגיד לי מה אני עושה לא נכון?" ענה קורן, נועץ בו מבט מתוסכל. רן הביט בחברו תומר, ואז שוב בקורן. "הכל טוב. לא ציפיתי," גיחך קורן, משיב את תשומת ליבו לכדור שבידו, מנסה לדמיין שהוא נהיה קל יותר, קל כל כך שהוא מתחיל לרחף מעצמו. הוא הביט שוב בנוסחה שעל הדף, שגם אם נראתה לו הגיונית – לא אמרה לו כלום.

"אוקיי. אתה מרגיש את המשקל של הכדור ביד שלך?" שאל רן, מתקרב אליו. קורן עצם את עיניו לרגע, כולא את דמעות התסכול, והנהן. "יופי. זה קילו אחד כפול ג'י – כאילו הכבידה. עכשיו, לפי הנוסחה, אתה צריך..", "עזוב, מה אתה מסבך את הילד? תקשיב, פשוט תרגיש את הכובד של הכדור ואז תחליש אותו – התחושה היא כמו.. כמו", "כמו להחזיק את הכדור ולהרים את היד קדימה," השלים אותו רן, טופח על שכמו בעידוד.

קורן הושיט את ידו לפנים, חש במאמץ בצוואר, בכתף, במרפק. מרגיש את הכבידה מנסה לדחוף אותו בחזרה למטה, את שריריו מתקשחים כדי למנוע זאת ממנה. אבל הוא הצליח להחזיק את ידו, לא נכנע לה. קורן עצם את עיניו, מנסה לנצור את התחושה בליבו תוך שהוא פותח את אצבעותיו ומוריד את ידו, מכווץ את עיניו בכוח ועוצר את נשימתו.

דממה. רגע, מה? קורן פקח את עיניו בבהלה – רק כדי לראות את הכדור נופל וקופץ על רצפת הפרקט בקול צחוק. "כל הכבוד! ממש ככה. בפעם הבאה תפקח את העיניים – זה עוזר", קרא אליו תומר. "סליחה על מה שאמרתי קודם. למדת את זה ממש מהר. בפעם הבאה תגיד שאתה צריך עזרה – כולנו מתחממים תחת אותה שמש וזה, אתה יודע," קרא אליו רן, מושיט את ידו בחיוך מבויש. "אז כדאי שתתכונן," השיב לו קורן בחיוך, לוחץ את ידו בחוזקה.

דין אף פעם לא הסביר לו ככה. הוא רק הראה לו את הנוסחה והתעקש שהוא סתם מתעצל צריך פשוט לעשות את זה. כשקורן היה מעז להעיר לדין ולומר לו לעזוב אותו הוא היה רק מאשים אותו: "אתה סתם מתעצל. ככה אתה אף פעם לא תלמד. מה יש לך? פשוט תרגיש את הכדור ותמשיך להרגיש אותו כשאתה מוריד את היד. לא אמרת שנלחמת פעם במכשף צל?"

"וישנתי שלושה ימים אחרי זה" השיב קורן – אבל דין כבר לא הקשיב. זה מי שדין היה, אף פעם לא מקשיב לתשובות לשאלות שהוא שואל. ועדיין, קורן ראה שאכפת לו – גם אם הוא לא ידע להראות את זה.

אבל לגלות לכולם מה שהוא מספר לו? הפעם הוא עבר את הגבול.

מישהו הניח יד על כתפו. "היי, צריך עזרה כאן?" שאל מאור, מחזיר את קורן באחת לדף התרגילים שניצב מולו, מתעקש להישאר ריק. "אולי רק בתרגיל הראשון, כדי שאבין את השיטה," השיב קורן, מנסה להתמקד, נזכר באחת בחברים שכן היו לו. זה שונה עכשיו. הוא לא לבד.

ואם הוא רוצה להתקבל למחוננים – הוא חייב להתמקד. נותר לו שבוע אחד. שבוע אחד לפצות על שש שנים של חסר.

אבל אין לו ברירה; קורן נזכר בפנים המוסתרות בברדס השחור, בעיניים האדומות כדם שרדפו אותו כל חייו. הוא היה חייב להילחם בהם. נמאס לו לברוח כל הזמן, להרגיש שהוא חסר אונים, חלש, דפוק. זה היה חייב להשתנות.

קורן נטל את העיפרון בידו, נועץ את מבטו במספרים שעל הדף.

לא. הפעם הכל יהיה שונה.

הפעם הוא ינצח אותם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך