Carmel Levy
תודה לכם על שאתם ממשיכים לעקוב. בזכותכם קורן לא מוותר על חלומותיו. האמונה שלכם מעניקה לו כוח. מי ייתן ואור השמש יאיר דרככם באור, והירח בלילה.

צילו של האור – פרק 24

Carmel Levy 01/09/2023 161 צפיות אין תגובות
תודה לכם על שאתם ממשיכים לעקוב. בזכותכם קורן לא מוותר על חלומותיו. האמונה שלכם מעניקה לו כוח. מי ייתן ואור השמש יאיר דרככם באור, והירח בלילה.

"נו, מה הוא אמר? אתה בסדר? צריך שנלך אליו ביחד?" שאל אותו מאור כשנכנס לחדר, מביט בו בדאגה.

"אני מרותק לחדר לשבוע. לא שזה כזה אכפת לי," משך קורן בכתפיו. מאור הרים את גבותיו. "באמת? אבל אני בקושי רואה אותך בחדר."

זה היה נכון; בשבוע הראשון הוא עוד חשש להסתובב בחוץ, מביט בכל ילד בחשדנות, מוכן להיתקל בבריון התורן. אבל אחרי ארוחת הערב ביום שישי, בה כולם בירכו אותו – אפילו מהשכבות שמעליו – הוא העז יותר ויותר. ככל שהוא טייל יותר – כך הוא רצה לגלות עוד. המגדלים המסתוריים חסרי המדרגות, שרק השכבות הגבוהות יכלו לעלות אליהם. השמורה – בה הסתובבו בחופשיות חתולים גדולים, קרקלים, מה שנראה לו כמו צבועים – זה היה השלב בו נער חמור סבר מהשכבות הגבוהות אמר לו להתרחק. 'הכניסה אסורה לרחפנים'. קורן שנא את זה, אבל הוא היה חכם מספיק לסגת בזמן, מביט בעיניים הזוהרות שהביטו בו מבלי למצמץ מפתח מערה.

"זה לפחות יכריח אותי ללמוד," משך קורן בכתפיו, זורק את התיק ליד שולחן הכתיבה ומתיישב. מאור זקף את אגודליו בחיוך: "ראית את האור! אני פה אם איזה תרגיל יעז להתחכם איתך."

קורן חשב שכאן לא תהיה לו בעיה ללמוד. הרי ללמוד כישוף, ללמוד מה באמת קורה בעולם הזה ואיך להגן על עצמו – זה יותר ממה שתמיד חלם עליו. אך הוא גילה שמורים יישארו מורים, ושיעורי בית לא יהפכו למעניינים רק בגלל שהם חשובים. הוא עדיין מצא את עצמו חולם בשיעורים, או נשאב לציוריו..

"מה זה?" קראה אליו שקד, לוקחת את הדף מתחת ידו בעודו חולם בהקיץ. "היי, זה שלי," קרא קורן, נעמד ומנסה לחטוף בחזרה את הציור. "זה דרקון? וואו קורן, לא ידעתי שאתה יודע לצייר," קראה שקד, מתחמקת ממנו באלגנטיות. קורן נאנח. "את יכולה לצחוק עלי כמה שאת רוצה – אני יודע שזה מכוער. אין לי כיש -" "מה? איזה שטויות קורן! זה דווקא יפה. באמת," שקד הביטה בו בחיוך, מושיטה לו בחזרה את המחברת. "כן בטח," גיחך קורן, חוטף בחזרה את המחברת ומשפיל את מבטו.

לפתע ידיים תפסו בכתפו, גורמות לו להרים את מבטו בהפתעה, ולהיתקל בזוג עיני שקד: "כשחברים שלך נותנים לך מחמאה, לפחות תעשה כאילו אתה מאמין להם."

לעשות כאילו? קורן לא היה טוב בלשחק. כל רגש עלה ישר על פניו, קפץ לידיו – מה שסיבך אותו בצרות בכל פעם שהבריונים הציקו לו. הוא ידע שעדיף שישתוק ולא יגיב – אבל הוא פשוט לא הצליח להתאפק. כאן זה לא קרה לו בינתיים – חוץ מעם דין. כן, היו ילדים שנעצו בו מבטים, או התלחשו והגניבו אליו מבטים, או הצביעו עליו וגיחכו – אבל הם היו מעטים, ותמיד הפסיקו ברגע שהיה נועץ בהם מבט. פעם אחת הוא אפילו העז לענות להם:

"תראה אותו, מסכן, הוא לא יכול להרים אפילו כדור טניס באוויר"

"אז אולי במקום להסתכל מהצד ולצחוק עלי תגיד לי מה אני עושה לא נכון?" ענה קורן, נועץ בו מבט מתוסכל. רן הביט בחברו תומר, ואז שוב בקורן. "הכל טוב. לא ציפיתי," גיחך קורן, משיב את תשומת ליבו לכדור שבידו, מנסה לדמיין שהוא נהיה קל יותר, קל כל כך שהוא מתחיל לרחף מעצמו. הוא הביט שוב בנוסחה שעל הדף, היא נראתה לו הגיונית – אבל לא אמרה לו כלום.

"אוקיי. אתה מרגיש את המשקל של הכדור ביד שלך?" שאל רן, מתקרב אליו. קורן עצם את עיניו לרגע והנהן. "יופי. זה קילו אחד כפול ג'י – כאילו הכבידה. עכשיו, לפי הנוסחה, אתה צריך..", "עזוב, מה אתה מסבך את הילד? תקשיב, פשוט תרגיש את הכובד של הכדור ואז תחליש אותו – התחושה היא כמו.. כמו – "
"כמו להחזיק את הכדור ולהרים את היד קדימה," השלים אותו רן, טופח על שכמו בעידוד.

קורן הושיט את ידו לפנים, מרגיש את המאמץ בצוואר, בכתף, במרפק. מרגיש את הכבידה מנסה לדחוף אותו בחזרה למטה. אבל הוא הצליח להחזיק את ידו, לא נכנע לה. קורן עצם את עיניו, מנסה לנצור את התחושה בליבו תוך שהוא פותח את אצבעותיו ומוריד את ידו, מכווץ את עיניו ועוצר את נשימתו.

דממה. רגע, מה? קורן פקח את עיניו בבהלה – רק כדי לראות את הכדור נופל וקופץ על רצפת הפרקט בקול צחוק. "כל הכבוד! ממש ככה. פעם הבאה אתה יכול לפתוח עיניים – זה יעזור לך", קרא אליו תומר. "סליחה על מה שאמרתי קודם. למדת את זה ממש מהר. בפעם הבאה תגיד שאתה צריך עזרה – כולנו מתחממים תחת אותה שמש, אתה יודע," קרא אליו רן, מושיט את ידו בחיוך מבויש. "אז כדאי שתתכונן," השיב לו קורן בחיוך, לוחץ את ידו בחוזקה.

דין אף פעם לא הסביר לו ככה. הוא רק הראה לו את הנוסחה והתעקש שהוא סתם מתעצל צריך פשוט לעשות את זה. וכשקורן היה מעז להעיר לדין ולומר לו לעזוב אותו הוא היה מאשים אותו: "אתה סתם מתעצל. ככה אתה אף פעם לא תלמד. מה יש לך? פשוט תרגיש את הכדור ותמשיך להרגיש אותו כשאתה מוריד את היד. לא אמרת שנלחמת פעם במכשף צל?"
"וישנתי שלושה ימים אחרי זה" ענה קורן – אבל דין כבר לא הקשיב. זה מי שדין היה, אף פעם לא מקשיב לתשובות לשאלות שהוא שואל.

ועדיין, קורן ראה שאכפת לו – גם אם הוא לא ידע להראות את זה. אבל הפעם הוא עבר את הגבול.

מישהו הניח יד על כתפו. "היי, צריך עזרה כאן?" שאל מאור, מחזיר את קורן באחת לדף התרגילים שניצב מולו, מתעקש להישאר ריק. "אולי רק בתרגיל הראשון, כדי שאבין את השיטה," השיב קורן, מנסה להתמקד. אם הוא רוצה להתקבל למחוננים – הוא חייב להתמקד. נשאר לו שבוע אחד.

שבוע אחד לפצות על שש שנים של חסר.

אבל אין לו ברירה. קורן נזכר בפנים המוסתרות בברדס השחור, בעיניים האדומות כדם שרדפו אותו כל חייו. הוא היה חייב להילחם בהם. נמאס לו לברוח כל הזמן, להרגיש שהוא חסר אונים, חלש, דפוק. זה היה חייב להשתנות.

קורן נטל את העיפרון בידו, נועץ את מבטו במספרים שעל הדף.

לא. הפעם זה יהיה שונה. הפעם הוא ינצח אותם.

זה היה השבוע הקשה בחייו. הימים התחלפו בלילות, אור השמש באור המנורה הצהבהב. ערימת התרגילים הפתורים הלכה והצטברה על שולחנו, כדור הטניס עלה ונפל כל כך הרבה פעמים שהילדים בחדרים שלידם התחילו להתלונן. קורן היה מותש, הוא רק רצה לישון ולשכוח מהכל. אבל הוא ידע שברגע שמאור יחזור לחדר וישאל אותו איך היה, אין מצב שהוא יראה לו דף ריק – כי הוא שוב נרדם. הוא לא התכוון לאכזב אותו. אפילו שקד באה לבקר אותו – כלומר, צעקה אליו מהשביל שמתחת למגורים:

"קורן! נראה אותך מרים אותי עד לחדר שלכם"," היא צעקה אליו, זורקת כדור טניס בכיוונו – קורן ראה אותו, הרגיש את משקלו בידו – והרים אותו, תופס אותו כשהוא מרחף אליו לאיטו, כמעט ונעצר באוויר. "אלוף! קטן עליך," היא מחאה לו כפיים ונופפה לו בחיוך.

והחיוך הזה נתן לו כוח לחזור לתרגילים שכמעט התייאש שוב מלפתור. הוא לא עומד לאכזב אותה.

ולפתע, כבר הגיע מוצאי שבת. והפלאפון שלו צלצל – בטח ההורים שלו מתקשרים לשאול מה שלומו – הוא קיווה שסהר לא סיפר להם על העונש שלו. לא היה לו כוח להסביר את עצמו – ולשמוע את האכזבה בקולם על זה שהוא ממשיך לעשות בעיות אפילו בבית ספר מיוחד לכישוף. או גרוע מזה – שהם יגידו לו שהם צדקו, והיה עדיף שישאר בבית.

קורן לקח נשימה, ולקח את הפלאפון בידו.

סהר מפקד בית ספר.

למה הוא מתקשר אליו בשעה כזו?

קורן רק יצא לנשום קצת אוויר, הוא אפילו לא פגש אף אחד. איך הוא יודע? "לא עשיתי כלום, באמת. רק הרגשתי לא טוב והייתי צריך לצאת לנשום קצת אוויר.." "טוב לדעת שהפרת את העונש שלך – אבל לא בגלל זה התקשרתי. אתה רשאי להצטרף אלינו להבדלה, אשמח לראותך." "לא התכוונת- רגע, מה? סליחה, כלומר כן, גם אני אשמח, תודה רבה," מלמל קורן בהפתעה. הוא כל כך היה רגיל לעונשים, שבכלל לא עלה על דעתו שהמנהל מתקשר מסיבה טובה. רק שלא יעניש אותו עכשיו. "בשמחה. זה בסדר, אני מבין שקשה להישאר בחדר שבוע שלם – אבל ההבדלה מאירה גם את הפינות החשוכות ביותר." "תודה, באמת שלא התכ..", החל קורן לומר, אך המנהל כבר ניתק.

"מאור חכה לי! מסתבר שאני מצטרף להבדלה!" קרא קורן בהתלהבות, עוצר את מאור בדלת, ממהר לחפש חולצה ומכנס לבנים.

"אני מניח שזה סימן טוב?", שאל אותו מאור בהרמת גבה מחוייכת בעוד הם הולכים לאצטדיון, עצי שיטה דקיקים נעים ברוח הקלה והיבשה. "כדאי מאוד שזה יהיה – נשאר עוד יום אחד" השיב קורן, מחניק חיוך. הלוואי שזה יהיה סימן טוב וסהר ירשה לו להיבחן –

אבל קורן למד על בשרו שלא לפתח ציפיות.

הם נכנסו יחד לאולם הגדול והחשוך שספירלת כיסאות התפשטה ממרכזו – הריק בינתיים.

"קורן! איך הגעת לפה? אל תוותר עכשיו, שלא יראו אותך" קראה אליו שקד, מנסה להסתיר אותו. קורן צחק, משתחרר ממנה ומזדקף. "זה בסדר – סהר בכבודו ובעצמו אמר לי לבוא"
"אני מתרשמת. כנראה שאתה באמת מוצא חן בעיניו, כי בחיים לא ראיתי אותו מוותר למישהו על עונש," שקד הינהנה וסימנה להם להצטרף אליה. "האמת שקיוויתי שזה יקרה – בכל זאת, אפילו לפושעים נותנים להיות בטקס ההבדלה. שמרתי לכם מקום."

באותו רגע הלמות צעדים הדהדו באולם הגדול, וקורן אימץ את צווארו כדי לראות את סהר צועד במהירות למרכז הרחבה, דממה מתפשטת סביבו כמו גלים.

"ראשון לציון הנה הינם ומירושלים מבשר אתן. להבת ישועות אשא, ובשם האל אקרא!", קרא סהר ולהבה התפרצה מעל כף ידו הפתוחה, עטויה בכפפה לבנה.

"הריני מברך אתכם בזה היום שהאור ילווה את צעדיכם, שלעולם לא יימש מעיניכם ויראה לכם את הדרך הנכונה בבריאות ובאושר. מי ייתן שתזכו תמיד לראות את האור שבקצה המנהרה"

"אמן!", קרא קורן יחד עם חבריו, מושיט את ידיו העטויות כפפה לתפוס את פרחי האש שניתזו לכל עבר. "שבוע טוב קורן!", קראה אליו שקד, מראה לו פרח בוער וגדול שהחזיקה בשתי ידיה. "שבוע טוב", השיב קורן בחיוך, מסתפק בפרח האור הקטן שבידו. הם התחילו ללכת החוצה לאט, יחד עם זרם הילדים המברכים, אומרים לו שטוב לראות אותו, מנחמים אותו שזה קורה לכולם שמקבלים ריתוק.

"אנא הישארו במקומותיכם. יש לי כמה הודעות חשובות אליכם," קולו של סהר חתך את האולם, עוצר את זרם הילדים במקומו. קורן חזר למקומו והתיישב, מחליף מבטים עם שקד ומאור. "קרה משהו בזמן שישנתי?" שאל. שקד משכה בכתפיה. "זה באמת מוזר. לא קורה בדרך כלל" השיב מאור, משחק במשקפיו.

"מבחני המחוננים עומדים להיערך בשבוע הבא כמתוכנן. להזכירכם, ההרשמה נסגרת ברגעים אלו ממש. כעת, אקריא את השמות של כל מי שמועמדותו אושרה ויגש למבחנים. כפי שאתם יודעים, למבחנים רשאים לגשת תלמידי שכבות ז'-ח'. בכיתות המחוננים נעמיק בתורת הכישוף, בהגנה עצמית, וביסודות כישוף צל וההתגוננות מפניו. מי שיעברו בהצלחה את לימודי המחוננים יוכלו ללמוד במסלול המואץ לקצונה במערך הגנת הגבולות של מכשפי האור, ולזכות לקחת חלק בהגנה על ארצנו מפני הצללים שמאיימים לבלוע אותה. וכעת – "

קורן עצר את נשימתו.

"תומר!", מחיאות כפיים סוערות שצפו וקורן ראה את תומר מחייך במרחק לימינו. קורן חייך גם הוא, שמח בשביל מי שהתנצל בפניו ואפילו עזר לו. מגיע לו להתקבל.

שמות נוספים הוקראו, ומחיאות הכפיים הלכו והתגברו – אך גם הצביטה בבטנו של קורן.

"מאור!" קרא סהר, וקורן הביט לשמאלו בחיוך, טופח על שכם חברו. "זה היה ברור," קרא אליו, בעוד תחושה רעה הולכת ומתמצקת בבטנו, מטשטשת את ראייתו.

סהר השתתק לפתע, מביט בדף שבידו בגבות מכווצות. "טוב, אלו כל המועמדים שניגשים לבחינה השנה."

דמעות הציפו את עיניו של קורן, שקבר את פניו בידו. למה הוא היה חייב לריב עם דין דווקא השבוע? ומה הבעיה של סהר לתת לו להיבחן? זה בגלל שהוא יצא החוצה? הוא טיפש. אם לא היה מספר לו…

"יחד עם זאת, יש מספר תלמידים שייגשו לבחינה על תנאי. משמעות הדבר היא שהתנהגותם והישגיהם ייבחנו לאורך השנה. יהיה עליהם לעמוד ברף גבוה משל שאר התלמידים. כל הערת משמעת, קטנה ככל שתהיה, תשלול את מועמדותם מיד."

קורן בלע את רוקו. למה הוא תמיד כזה..

"קורן, שניר, אלון ודין – אתם ניגשים על תנאי לבחינה. מי יתן והאור יאיר את דרככם."

רגע, מה הוא אמר?

"קורן! ידעתי שאתה מסוגל," חיבקה אותו שקד בהתלהבות. "אמרתי לך שהוא לא יעז להכשיל אותך ככה", הוסיף מאור, טופח על שכמו. ולפתע, כאילו חזר אל פני הים מצלילה עמוקה, שטף אותו גל של קריאות ומחיאות כפיים, והוא נסחף בין ברכות ולחיצות ידיים. מבטו הצטלב עם דין – שעמד במרכז הקהל בקצה השני של האולם. הוא חייך אליו כקורא תיגר וקורן השיב לו באותו מטבע. הוא לא ראה אותו בכלל בשבוע האחרון – אפילו לארוחות הוא לא הגיע. קורן לא חשב שהוא ירצה לבוא להבדלה. "בהצלחה קורן. שהטוב ביותר ינצח – כלומר אני", חייך אליו דין בזחיחות.

כעס ניעור בקורן. הוא פתח את פיו להגיב – אך ידה של שקד על כתפו עצרה בעדו. "עזוב אותו. הוא סתם מקנא," היא אמרה לו כמעט בצעקה, כאילו כדי לוודא שדין ישמע. "לא אמרתי לך לא להתערב?" צעק אליה דין והתקרב, משלב את ידיו, משרבב את שפתו בלגלוג. "מי שואל אותך," היא השיבה לו, מסתובבת והולכת משם, מושכת איתה את קורן.

"בקרוב כולכם תתחילו לשאול אותי. בקרוב מאוד." קרא אחריהם דין, מעביר צמרמורת בגוו של קורן.

קורן הציץ לאחור, רואה אותו מנופף להם, מסמן להם בידו לחכות, חיוך ממזרי על פניו. קורן התנער ממנו, לא מניח לעצמו להישאב לזה שוב, מחייך בחזרה אל שקד.

דין טועה. הוא לא שולט בו. הוא לא יכול להחליט עליו. והוא אולי חזק יותר ממנו היום – אך לא לעוד הרבה זמן.

אולי אתה זה שתשאל אותי בקרוב, חשב קורן, נחישות מתמצקת בבטנו.

הוא לא ייתן לו לנצח הפעם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך