Carmel Levy
מיוחד זה שונה, שונה זה מוזר.

צילו של האור – פרק 27

Carmel Levy 29/09/2023 136 צפיות אין תגובות
מיוחד זה שונה, שונה זה מוזר.

"הזמן נגמר! סגרו את מחברות הבחינה!" צעק המשגיח, קורן ממהר להקיף תשובה אחרונה ולטרוק את המחברת בנשיפה. עיניו ניסו להתמקד, העולם מסתחרר סביבו. המחשבות שלו כמו שחו בתוך ביצה טובענית, נשאבות פנימה ככל שהן מנסות לצאת ממנה.

"כעת תצאו להפסקה של רבע שעה, לאחריה יחלו המבחנים המעשיים. סדר הנבחנים תלוי על הדלת. על כולכם להמתין לתורכם במסדרון. חל איסור לעבור לקומות אחרות או לצאת מן המבנה. במקרה חירום תוכלו לפנות למשגיח שיושב מחוץ לכיתה. וכעת לסדר הכניסה: תמר ביטון, את ראשונה, אנא הישארי לשבת במקומך. צור אלימלך, אתה השני. המתן בבקשה מחוץ לכיתה…", דקלם המשגיח, משיב את המתח לאוויר.

"בוא קורן – נמצא מקום לשבת" קרא אליו מאור. הם יצאו והתיישבו על ספסל עץ עגול מסביב לאחד העמודים שבמסדרון המעוגל. "אתה תהיה הרבה לפני – פייקין תמיד קרוב לסוף" הוא משך בכתפיו.
"איך היה לך?" הוא שאל את קורן מקץ כמה דקות של שקט, מנער אותו ממחשבותיו.

"לא יודע.. הכל קרה כל כך מהר.. והשאלות היו נורא מוזרות" חשב קורן תוך כדי דיבור, מנסה לעשות סדר במחשבותיו המפוזרות.

מאור גיחך. "כן, אתה עוד תתרגל לזה. יש לך מזל שלא ראית את המבחנים בשנה שעברה – זה היה בכלל מוזר" הוא השיב. "הייתה אפילו פעם ש – "

"תגיד, גם בשנה שעברה למדתם היסטוריה?" שאל קורן, מנדנד את רגלו בחוסר שקט. "ברור – פי שתיים מהשנה. כולם יודעים שזה המקצוע הכי קשה בשנה הראשונה. כמעט כולם, התכוונתי.."
"אתה לא חושב שהשאלות לא הגיוניות? כאילו, הרבה פעמים לא מצאתי אף תשובה שנראתה לי באמת נכונה" השיב קורן מבלי להתייחס, בוהה בשמיים הכחולים הבוהקים שבחלון.
"למה? זה דווקא היה יחסית קל הפעם. מה למשל?", שאל מאור, מרים את גבותיו.

"כל הקטע הזה עם הפיצול של מכשפי הצל, מה שמבדיל אותם.. זה נראה לי מוזר." השיב קורן לפני שיאבד את האומץ. דיבור על מכשפי צל לא היה נהוג, כאילו עצם האזכור שלהם מחוץ לכיתה עלול להוביל אותם אליהם.

"השאלה הזו? כל התשובות היו נכונות לפי דעתי"

"מה? אין מצב" קרא קורן בתדהמה, קם על רגליו.
"טוב, הם שנאו את מכשפי האור וקינאו בהם, ובגלל שהם למדו כישוף מסוכן מכשפי האור התפצלו מהם.."
"כן, אבל אתה לא יכול להבין אותם? כלומר, אחרי שנוסד הארגון והם נשארו בחוץ הם היו חייבים להיות מספיק חזקים כדי להגן על עצמם" קרא קורן כמעט בצעקה, ממתין במתח לתשובת חברו.

"הם יכלו פשוט לוותר על הכוח המסוכן הזה שלהם ולהצטרף למכשפי האור.." ענה מאור בזהירות, מופתע בעליל מתגובתו של קורן.

"מה פתאום! אם הם היו מוותרים אז הם היו נשארים בלי כלום. כל אחד היה יכול לפגוע בהם.."

"אבל למה שמישהו יפגע בהם אם הם חלק מאותו צד?", שאל מאור באיטיות, כמנסה להבין.

"כי..כי..זה מה שאנשים עושים למי ששונה לא? הם מציקים לו ומרביצים לו וצוחקים עליו. עד שהם מצליחים להרוס אותו. אבל אותי הם לא יצליחו.." מבטו המופתע של מאור הפסיק את קורן באחת.

שתיקה מובכת השתררה ביניהם, כמו חומה בלתי נראית.

"ואולי הם יתחברו אליהם דווקא בגלל שהם שונים? שונה זה גם מיוחד" אמר מאור בשקט מבלי להרים את מבטו.

"אני לא צריך שירחמו עלי, תודה." מלמל קורן, משלב את ידיו.

"מה שניסיתי להגיד – זה לא רע להיות שונה. הם רק רצו לעזור להם להשתל.."
"לא נכון! הם רצו לקחת מהם את הכוח היחיד שהיה להם. הם רצו להיות יותר חזקים מהם כדי שהם יוכלו לשלוט בהם. הם בכלל שאלו אותם אם הם צריכים עזרה? או פשוט ניסו להשתלט להם על החיים??" קורן נעמד, נסער.

"קורן! אנא חכה ליד הדלת, אתה הבא בתור" קרא החייל העומד מחוץ לכיתה, מביט בו במבט זחוח. קורן הביט במאור פעם נוספת, מדקרת כאב עולה בו למראה פניו הנדהמות. "נמשיך את זה אחר כך", מלמל מבולבל וכעוס, קם והלך בצעדים כושלים בחזרה לכיתה.

מאור לא איחל לו בהצלחה, וקורן לא הביט לאחור.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך