Carmel Levy
החלק האחרון במבחן עומד להתחיל. האם קורן יוכל להתגבר על פחדיו? האם יצליח לקום מהקרשים פעם אחת נוספת? מי ייתן והאור יאיר את דרכו.

צילו של האור – פרק 28

Carmel Levy 05/10/2023 119 צפיות אין תגובות
החלק האחרון במבחן עומד להתחיל. האם קורן יוכל להתגבר על פחדיו? האם יצליח לקום מהקרשים פעם אחת נוספת? מי ייתן והאור יאיר את דרכו.

קורן זינק ימינה, מתחמק ברגע האחרון מכדור נוסף, צולל מטה כשהוא עוקב אחריו וכמעט פוסל אותו. הוא בקושי ידע להרים כדור באוויר ולקלוע אותו למטרה, לכוון אותו למטרה נעה – בייחוד כשזה תלמיד תיכון מיומן – היה בלתי אפשרי.

ובכל זאת הוא היה חייב להצליח לפגוע בו. אם הוא יפגע בו פעם אחת – המשחק ייגמר והוא יעבור את מבחן הכושר.

אך קורן המשיך לרוץ ברחבי האצטדיון הקטן בלב בנין המורים, בורח בעור שיניו מכדורי הטניס הרודפים אחריו כמו טילים עוקבים. הוא הציץ לעבר מאור, שנראה מרותק אל הקרב, בולם את עצמו ומתכופף כדי לחמוק מכדור נוסף – שחלף בטיסה מול פניו במשב קר.

הוא לא היה יכול להמשיך ככה. לא יכול רק להתחמק. הוא היה חייב למצוא דרך לפגוע בתלמיד. אם יפגע בו פעם אחת – הוא יעבור את המבחן. אבל איך הוא יכול אפילו לנסות לכוון אליו כשהוא מתחמק כל הזמן, וגם כשלא – מאלץ את הכדור לחמוק ממנו בכישוף?

כדור נוסף טס הישר אל עבר פניו – הוא לא יספיק לחמוק. קורן המשיך לרוץ קדימה, מכין את עצמו לפגיעה. פניו של דין עלו במחשבתו, לועגות לו, יורדות עליו. חיוכו העקום הזחוח, כאילו כל העולם שייך לו. הוא לא יכול להפסיד! אסור לו להפסיד.

הוא חייב לפגוע. עכשיו או לעולם לא. קורן בלם ומיקד את כל הריכוז שלו באחד הכדורים שנפל בסמוך לבוחן, מרגיש את כובד משקלו, את מרקמו הסיבי, את תחושתו בעודו זורק ותופס אותו. אז הוא החליש את הכבידה שפעלה עליו, מדמיין אותו קל יותר, מדמיין אותו נמשך בכבדות הישר לעבר הבוחן..חושק את שיניו בתפילה אילמת.

קדימה..

הכדור זינק הצידה ממסלולו לפתע, נוסק לתקרה בחרטה של הרגע האחרון. גבותיו של התלמיד התרוממו בהפתעה בעודו מקרב אליו כדור נוסף שנפל בסמוך אליו, משתמש בעצמו כמו קלע, הכדור מסתחרר סביבו לפני שנורה במהירות אל קורן. הוא פתח את פיו במחאה אילמת והתכווץ במקומו, יודע שאין טעם לקפוץ הצידה – הוא לא יספיק לחמוק הפעם.

קול חבטה הידהד בחלל. הבוחן קילל, משפשף את ראשו, פיו נפער בהפתעה למראה הכדור שהתגלגל לידו.

ואז הכדור השני פגע בקורן, גורם לו להיאנק בכאב ולדדות לאחור.

אבל זה כבר לא היה משנה – כי האצטדיון הואר באור ירוק, מברך את קורן על ניצחונו. "בניקוד של 9-1 לטובת הבוחן, אני מכריז על קורן להב כמנצח בקרב! הינך רשאי להתקדם לעבר העמדה הבאה. בהצלחה!" קרא השופט, מביט בקורן בהערכה מופתעת. קורן נופף בחיוך למאור, שעוד המתין לתורו, בעודו צועד לעמדה השלישית שהייתה עמוסה במתקנים ועליהם משקולות מתכת נוצצות.

זה היה קרוב הפעם. קרוב מדי. תנועה אחת לא נכונה – והוא היה בחוץ.

"ברוך הבא. אתה קורן?", שאל הבוחן, מושיט את ידו. קורן הביא לו את החוגר שלו. אותו הבוחן סרק בעיניו לפני שהחזיר לו אותו, מחווה לעבר סט המשקולות לצד הקיר בצבע החול. "הבחינה הקודמת בדקה את זריזות ודיוק הכישוף שלך. הבחינה הנוכחית בודקת את עוצמת הכישוף. בכדי לעבור, עלייך להרים מעל לראשך כחמישים קילוגרמים לפחות. יהיו לך שלושה ניסיונות בלבד, לכן חשוב טוב לפני שתתחיל. בהצלחה! שהמזל יאיר לך את פניו." סיים הבוחן, צועד לאחור ומפנה את הבמה לקורן, שמיהר ללכת אליה.

קורן הביט במשקולות הדוממות שכאילו קראו עליו תיגר, נוצצות ברשעות. מבחני הכושר הגופני – זה היה הדבר שקורן פחד ממנו יותר מהכל. הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד, גם לא מהיר. כמה היה רוצה להיות כזה – ולהעמיד את הבריונים שהציקו לו במקום. אבל הוא היה רזה וחלש. אפילו לברוח מהם לא היה יכול.

עכשיו, כל זה עומד להשתנות.

קורן בחר לבסוף בזוג משקולות יד של עשרים וחמישה קילוגרמים, מאגרף סביבן את ידיו העטויות בכפפה, חש במשקלן מבלי לנסות להתנגד לו. קורן עצם את עיניו, מנסה לחשוב על הנוסחאות שלמד, מנסה להרגיש אותן במתח העצור שבשרירי ידיו.

"עשרים וחמש כפול עשר..מאתיים חמישים..", מלמל קורן – זה היה הכוח שהוא היה צריך להתגבר עליו. הוא ניסה לדמיין כמה מאמץ הוא משקיע בלהרים כדור כוח אחד, ואז דמיין מה קורה כשהוא מרים עשרים וחמש כאלה. זיעה החלה ניגרת על מצחו, שריריו מוחים בכאב. קורן פקח את עיניו, נועץ מבט כועס במשקולות – שסירבו לזוז.

"אפ!", צעק קורן בגרון ניחר – אך כלום לא קרה.

זה היה בלתי אפשרי. אולי הוא לא מתאים להיות מחונן. אולי לא מגיע לו..

"אפ! אפ! אפאפאפאפאפ..", צעק קורן בייאוש, זעם מתנחשל בו. הוא שנא את זה שהוא חלש, שנא לוותר, שנא להיכשל שוב ושוב, אף פעם לא להשיג את מה שהוא רוצה.

לבסוף האוויר נשמט מריאותיו בבת אחת, והוא קרס על הרצפה כמו בלון מפונצ'ר.

"ניסיון ראשון – נכשל. נותרו לך שני ניסיונות", קרא הבוחן והביט בו בנוקשות, לא מצליח להסתיר את הרחמים שבעיניו. שוב רחמים – הדבר היחיד שגרוע יותר מהזלזול של הבריונים. כאילו קורן לא שווה, לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך, כאילו הוא מיותר..

קורן תפס שוב את המשקולות, מתמקד בהן בכל כוחו וצועק: "אפ! אפ! א.." המשקולת הימנית נורתה אל האוויר, נחבטת בתקרה הגבוהה בקול מבשר רעות – אך השמאלית נותרה במקומה. טיח ואבק נשר על קורן, מכסה אותו בעודו מזנק הצידה –

"ניסיון שני – נכשל! ניסיון אחרון" קרא הבוחן, מוריד באיטיות את המשקולת ומנחית אותה לידו. הבוחן עיקם את פיו בחיוך זחוח – כאילו הוא כבר יודע מה תהיה התוצאה, פותח את הפלאפון שלו רגע לאחר שקישקש משהו בלוח שבידו.

אבל הוא טעה אם הוא חשב שקורן עומד לוותר.

"אאאאאפ!" שאג קורן, מניף את המשקולות באוויר. שריריו בערו, ראייתו היטשטשה. עוד קצת..הוא חשק את שיניו, נאבק. "אאא – " זעקתו של קורן נקטעה בהשתנקות מבוהלת, המשקולות, שהתרוממו עד גובה מותניו, נופלות ארצה בחבטה רועמת, מפילות את קורן יחד איתן. "ניסיון שלישי – נכשל! ציון בתחנה – נכשל! אתה רשאי לעבור לתחנה הבאה" הכריז הבוחן, מחווה בידו לעבר השולחן העגול בו ישב סהר ומולו כיסא עץ ריק, עיניו התכולות לא מסגירות דבר.

אך זה כבר לא היה משנה – זה נגמר. קורן נכשל. הוא אפילו לא הגיע לרף התחתון – לא התקרב אליו. לא היה כאן מקום להתווכח, לא היו לו טיעונים משכנעים למה לתת לו לעבור בכל זאת.

קורן פשוט היה חלש – ובגלל זה הוא נכשל. כמו שכנראה מגיע לו.

"קורן, אנא עבור לתחנה הבאה. אנו רוצים להמשיך" קטע הבוחן את מחשבותיו, מניח יד על גבו ומכוון אותו לעבר סהר. קורן מעד לפנים, מתייצב בקושי לפני שהמשיך לגרור את רגליו אל סהר. "קורן, שב בבקשה. החלק הנוכחי בבחינה נקרא קרב מחשבות. עליך.."

"אל תטרח. נכשלתי בתחנה הקודמת. אני יכול כבר ללכת?", קטע אותו קורן, לא טורח להתיישב.

לרגע סהר ישב והביט בו, ואז הוא נעלם. יד כבדה הונחה על כתפו, דוחפת אותו אל הכיסא שלפניו. "לעולם אל תוותר כל עוד יש תקווה. לעולם. כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן" קרא סהר, שעמד לפתע לידו.

"אבל אמרתם בהתחלה שאסור להיכשל. שמספיק להיכשל פעם אחת כדי להיכשל בהכל" מחה קורן חלושות, אפילו לא שואל איך סהר עומד לפתע לצידו.

"זה נכון. אבל לא אמרנו שנכשלים לא יכולים להתקבל למחוננים. לא כולם עוברים את המבחן. בעצם, הרוב לא עוברים. ועדיין, עשרה תלמידים חייבים להתקבל בכל שנה. מה שאומר.."

"שהקרב האמיתי הוא בין מי שנכשלים" השלים אותו קורן, מחייך בנחישות, מוחה את הדמעות מעיניו. עדיין יש לו סיכוי להתקבל – למרות שהוא נכשל. למרות שהוא חלש.

סהר נד בראשו בהסכמה, ממשיך: "כעת אני אחדור למחשבותיך – כמו שעשיתי אז, כשרק נפגשנו. אתה צריך לעשות בדיוק מה עשית אז – לא לתת לי לחדור עמוק מדי, ולהיכנס אל תוך מחשבותי. אין למבחן מגבלת זמן. בזמנך החפשי, אתה רשאי להתחיל. מי ייתן ומחשבתך תהיה מוארת כאור המשתקף מעיניך".

סהר עצם את עיניו, פניו מאבדות כל הבעה, כאילו היה בובה. צמרמורת עלתה במעלה גוו של קורן, שבהה בו באימה. הוא זכר מה קרה באימונים שלהם בכישוף מחשבות. זכר את שדה הקרב, את החרטה, את הכאב – אפילו שלא הכיר אותם מעולם. הם היו אמיתיים כאילו חווה אותם בעצמו, מחלחלים אל תוך ליבו. הוא לא רצה לחוות אותם שוב לעולם – בטח שלא עכשיו, בעיצומה של בחינה, בדיוק אחרי שהוא נכשל.

אולם נראה שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות עכשיו.

קורן שקל לרגע לוותר על הכל. מה זה משנה אם ילמד עם המחוננים? ממילא הוא ילמד כישוף במוקדם או במאוחר. להיפך, אולי אפילו יהיה לו קל יותר אם יישאר ללמוד כרגיל עם כולם, עם שקד, עם דין..

'מה קורן, פשוט וויתרת על המבחן? זה לא מתאים לך.'
'ידעתי שתוותר. אתה לא בנוי מהחומר הזה. חוץ מזה שאם אפילו אני לא התקבלתי, אז אתה בטוח לא יכול.'

קורן דמיין את חבריו, את שקד ואת דין ואת מאור, דמיין את האכזבה והשמחה לאיד והכעס. הוא דמיין איך ירגיש, איך שוב ירצה לקבור את עצמו באיזה מקום רחוק וחשוך, רחוק מכולם, אחרי ששוב וויתר לעצמו בפעם המי יודע כמה. אחרי ששוב אכזב את עצמו ואת כולם, שוב נתן לפחד לנצח אותו. אחרי שסוף סוף קיבל הזדמנות – וזרק אותה לפח.

קורן ניער את ראשו, מביט בסהר בפעם האחרונה לפני שעוצם את עיניו בעצמו, נחישות קרה מתמצקת בבטנו. הוא לא היה יכול לוותר. הוא לא היה יכול להפסיד. לא בשביל זה הוא עבר את כל הדרך הזו. לא בשביל זה הוא סבל כל השנים.

אם הוא לא יכול להיות טוב באמת – ולהתקבל למחוננים – עדיף כבר שלא ילמד בכלל.

ואז סהר חדר למחשבותיו קורע אותן כמו ענני סערה רועמים בסופה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך