Carmel Levy
לא תיכננתי שהפרק יצא בעיתוי הזה. לא שיערתי בפחדים הפרועים ביותר שלי שזה מה שיקרה. הפרק לא קל. קורן נלחם בסהר במחשבותיו, נכנס לתוך זיכרונות של סהר משדה הקרב. אך הוא מסתיים באופטימיות. יש מי שרוצים עכשיו להתנתק, ויש מי שלא מסוגלים. לכן החלטתי לפרסם, בעבור מי שאפלה דמיונית תקל מעט על האפלה שבמציאות. מי שזקוקים למקום לברוח אליו - אפרסם בשבועות הקרובים סיפור בהמשכים, על הפעם הראשונה בה קורן וחבריו לומדים לעוף. מי ייתן ונראה במהרה את האור בקצה המנהרה.

צילו של האור – פרק 29

Carmel Levy 20/10/2023 189 צפיות אין תגובות
לא תיכננתי שהפרק יצא בעיתוי הזה. לא שיערתי בפחדים הפרועים ביותר שלי שזה מה שיקרה. הפרק לא קל. קורן נלחם בסהר במחשבותיו, נכנס לתוך זיכרונות של סהר משדה הקרב. אך הוא מסתיים באופטימיות. יש מי שרוצים עכשיו להתנתק, ויש מי שלא מסוגלים. לכן החלטתי לפרסם, בעבור מי שאפלה דמיונית תקל מעט על האפלה שבמציאות. מי שזקוקים למקום לברוח אליו - אפרסם בשבועות הקרובים סיפור בהמשכים, על הפעם הראשונה בה קורן וחבריו לומדים לעוף. מי ייתן ונראה במהרה את האור בקצה המנהרה.

נשימתי נעתקה, פיצוץ אדיר קורע אותי ממקומי, האוויר נשאב החוצה מריאותי. החלשתי את הכבידה, בקושי מאט לפני שהתרסקתי על הגבעה.

"אינכם רואים שזה מאבק אבוד מראש? כישוף אור חסר תועלת בהשוואה לכישוף צל."

"זו בדיוק הסיבה שהוא חייב להיעצר!" צעקתי, מניף את ידיי באוויר. הבזק לבן הבעיר הכל, מלווה ברעם מחריש אוזניים. חייכתי לעצמי בנוקשות: נראה כמה חלש זה יהיה בעיניך, צל ארור. אך מכשף הצל נעלם – מתמזג בחזרה על האדמה החרוכה עליה עמדתי, סכין מעוקלת בידו. "אין דבר כזה חייב, רק רוצה." קרא המכשף, שולח את הלהב השחור לפנים –

חמקתי ברגע האחרון, מזנק הצידה משיסוף שקרע את שרוולי וכמעט גם את ידי הימנית. ניסיתי להגיב באגרופי העטוי כפפה משוריינת, משחק בכבידה כאילו המכשף היה בובה על חוט, גורם לו למעוד וליפול ולרחף..

אך במבט שני, מכשף הצל נראה יותר כמו להטוטן, מתחמק ומכה אפילו כשהוא נזרק באוויר, מאלץ אותי להמשיך להתחמק ומקשה עלי לתקוף. הוא כנראה היה לוחם וותיק ומיומן, לעזאזל. הבטתי סביבי, מחפש משהו שאוכל להשתמש בו לטובתי. סלע, עץ, חפץ כלשהו.. אך הגבעה הבוערת הייתה שוממת ורק עשב חרוך עיטר את ראשה. אם רק אוכל להעיף אותו למטה..

זינקתי בפתאומיות אל המכשף, אגרוף הברזל הבוער שלי מתחכך בלהב השחור בקול מחריש אוזניים – ממשיך כל הדרך אל ראשו העטוי בברדס של הצל –
אך חולף דרכו, מסתבך בברדס הריק.

"הפסדת." אמר המכשף, מתפוגג באוויר בלי להשאיר זכר.

מה? אבל זה לא יכול להיות, מכשף צל לא יכול להיעלם פעמיים ברצף ועוד אחרי שהוא נפגע.. הצל הזה כנראה עוד כאן. הנפתי שוב את אגרוף הברזל שלי, מנחית אותו בכיוון בו האור נשבר בזווית לא טבעית, כמו גפה שבורה –

הבזק סימא את עיני, מלווה ברעם מחריש אוזניים. ניצחתי, חייכתי לעצמי בסיפוק קר.

אך אז הבחנתי בלשון האש הדקיקה שהתפשטה באוויר כמו נחש, זוחלת לכיוון חברי. "לאאא!" זעקתי, ממעיף את עצמי לאחור, מושיט את ידי –
מאוחר מדי.

פיצוץ הרעיד את האדמה תחתי, מעוור ומפיל אותי ארצה. זעקות מחרישות אוזניים של קולות שזכרתי צוחקים, נקטעו באחת. לחשושה השטני של האש העפיל על הכל.

קמתי על ארבע, מתיישב לאחור בכריעה, גבי מתקמר לאחור בזעקה בלתי נשלטת. אך עיני, המורגלת לקרב, נותרה ממוקדת במכשף הצל. זינקתי באוויר, מושך את עצמי הישר אל המכשף, מטיח את עצמי בשריונו הדק, שומע בסיפוק את העצמות שמבעד לחליפה השחורה נאנקות ומתפקעות. נחתתי על המכשף, מניף את ידי מטה, מהדק את ערימת הבד השחורה לאדמה באגרוף ברזל.
הנפתי שוב את ידי – אגרופי מבזיק באור הלהבות – נוחת בעוצמה על ראש המכשף.

"כל המטרות הושמדו בהצלחה. עבודה טובה. רשאי לחזור לבסיס. שמור על עירנות, קיבלנו התראות על מלכודות נוספות."

הטחתי בזעם את קסדתי לאדמה, מתנשם, עוצם את עיניי, נאבק לכלוא את הדמעות.

אך לא נותר אף אחד שישמע את זעקתי האחרונה.

קורן ניסה לפקוח את עיניו – אך ללא הצלחה. הוא עדיין היטלטל בעוצמה בנהר השוצף, שרק נעשה סוער עוד יותר. הוא הרגיש שהוא טובע, נסחף הלאה מעצמו, אובד בתוך כאב ושנאה שהלכה ומחקה את מי שהיה. הכל החשיך בעודו טובע, כל מחשבה מתנקזת ממנו.

לא! צא מזה! זה לא אתה!

לפתע הזרם נעלם. הוא שוב היה בבית הספר הקודם, הולך אל ירכתי בניין האמנות. הוא כבר ידע מי מחכה לא שם, אך לא הצליח לעצור. אולי הפעם יצליח לפגוע בו, הרי יש לו מספריים וסרגל בידיו. אך המכשף האפל נעץ בו את עיניו האדומות, חונק אותו, מוציא בכוח את האוויר מריאותיו.
ואז הוא לא חשב עוד על כלום כשטבע בנהר אימתני..

די! זהו זה!

קורן פער את עיניו בכוח, מתנשף. הוא בקושי ראה את הדמות המטושטשת שישבה מולו, מחזיקה את ראשה בידיה. פעימות ליבו רעמו באזניו והוא שם לב לפתע שהוא עומד, אגרופיו קפוצים. "מה זה היה לעזאזל?" צעק קורן, "מה עשית – ", "מה זאת אומרת מה – מילאתי את חובתי! הרגתי את חלאות האדם האלה! זה לא היה אמור להסתיים כך. כולנו היינו אמורים לחזור בשלום אבל ה-" סהר השתתק והלם באגרופו בשולחן, נוהם בתסכול.

קורן השתתק, המום. הוא אמנם כבר לא הרגיש את מחשבותיו של סהר, אך השנאה והיגון המשיכו לנטוף ממנו כמו ארס, מחלחלות אל ליבו של קורן. "מ-מתי זה קרה?"

"זו מלחמת ששת הלילות – לפני ארבע עשרה שנה. מכשפי הצל ניסו לנצל את המלחמה בעולם האפורים בשביל לתקוף אותנו, בלי שום סיבה ותוך הפרה בוטה של ההסכם ביננו. הם תקפו את בית הספר, והתפתחה מלחמה כוללת, מלחמה איומה – " סהר הפסיק, נאנח, מרים את מבטו אל קורן, "זה שאני יושב כאן ומדבר איתך אומר שניצחנו – אך במחיר כבד. כפי שראית, איש מחברי לא שרד את הקרב. לו רק הייתי מזהה את כישוף המלכודת לפני, לו רק הייתי מיומן יותר, עירני יותר, אולי הם עוד היו כאן היום."

קורן בלע את רוקו, המום, לא מצליח לנסח אפילו מחשבה.

"וזו הסיבה שאנו מאמנים אתכם בקשיחות כזו. זו הסיבה שכיתת המחוננים קיימת – להיות חוד החנית של המאבק במקרה של הגרוע מכל. נתפסנו לא מוכנים – ושילמנו מחיר כבד. אסור לנו להרשות שזה יקרה שוב – לעולם."

"אבל אנחנו רק ילדים, אני בקושי מצליח להרים משקולת. בעצם, נכשלתי במבחן הזה – "

"אולי. אבל גם נלחמת בשני מכשפים בקרב מחשבות – כישוף מתקדם שאפילו חיילים מתקשים לשלוט בו – ונשארת בחיים. זה נכון שבחלק מההיבטים צברת פער ניכר – שאני מצפה ממך לצמצם בכל הכוח. אך זכור זאת: לא סתם הגעתי דווקא אליך. לא סתם נלחמתי עם הורייך לצרף אותך לבית הספר. יש לך פוטנציאל גדול. כישוף מחשבות זו אמנות נדירה שהרוב לא מסוגלים לשלוט בה גם לאחר שלמדו."

"אבל מה זה עוזר לי? אין מבחנים בכישוף מחשבות. וממילא אסור לי לנסות אותו בעצמי או להתאמן עליו."

"בשביל זה קיימת כיתת המחוננים – כישוף מחשבות מסוכן מכדי שתלמד אותו בעצמך. תצטרך לעבור גם את שאר הבחינות כמו כולם, כמובן. אך אפילו אם לעולם לא תצליח להדביק את הפער ולכשף כמו כולם – גם הם לא יוכלו לכשף כמוך." סיים סהר, קם ממקומו ומושיט את ידו לקורן, שרק המשיך לבהות בו בקהות, מבולבל.

"רגע התקבלתי? באמת? אבל – "

"קבלה על תנאי. תצטרך להשלים את החומר ולהיבחן שוב בסיום השנה. כמו כן, אסור לך בתכלית האיסור לדבר על מה שקרא היום. מספיק שתספר על מחשבה לאדם אחד – והיא לא תהיה פרטית לעולם." סהר הביט בו במבט חמור סבר.
אז הוא התרכך מעט, חיוך קשוח מפציע בזווית פיו. "כל דבר בזמנו, ברכותי קורן להב, יהיה לי לכבוד להיות המורה שלך." קרא סהר בחגיגיות, לוחץ את ידו של קורן ההמום, שחיוך זהיר התפשט על פניו.

"אתה רשאי ללכת. המשך יום הלימודים כרגיל." המשיך סהר, משיב את ידו וסוגר את רגליו בוי. קורן עשה כמוהו, מרים את כף ידו אל מצחו בהצדעה, מביט מבלי להירתע בעיני הברק, שהסתירו מאחוריהן סערה.

"אה, וקורן – " קרא אחריו סהר, עוצר אותו בדלת. קורן הסתובב, מביט בו בשאלה.

"אל תאכזב אותי."

קורן נד בראשו, מסתובב ויוצא מהחדר. הוא לא הרשה לעצמו לחייך. הוא ידע שעכשיו זה רציני. אסור לו להיכשל. החיים שלו ושל חבריו תלויים בזה. רגליו החלו לרוץ מעצמן, ממהרות לחדר ההמתנה לראות אם מאור סיים גם הוא. קורן יספר לו רק שהצליח – הוא לא יפר את אמונו של סהר. יותר מדי מונח על הכף. ואחרי היום, קורן היה בטוח שסהר רוצה בטובתו.

גם הוא נלחם. גם הוא לא מוותר. למרות שאיבד הכל. לבדו.

"חכה ותראה – אני לא אאכזב אותך." לחש לעצמו קורן בעודו רץ במורד המדרגות, מילותיו של סהר מתגלגלות בראשו:

אולי הפעם, סוף סוף, הוא יגיע אל האור שבקצה המנהרה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך