Carmel Levy
החלטתי להמשיך את הסיפור, כי צריך להמשיך. מרגיש שזה יהיה הצעד הנכון. אזהיר ואומר שבפרק שלפנינו מופעלת אזעקה, איני יודע למה. גם קורן לא, אבל יש לו חשדות.. ואל דאגה, הם יהיו בסדר. אחרי הכל, הם תלמידי האקדמיה הצבאית לכישוף אור.

צילו של האור – פרק 30

Carmel Levy 30/11/2023 112 צפיות אין תגובות
החלטתי להמשיך את הסיפור, כי צריך להמשיך. מרגיש שזה יהיה הצעד הנכון. אזהיר ואומר שבפרק שלפנינו מופעלת אזעקה, איני יודע למה. גם קורן לא, אבל יש לו חשדות.. ואל דאגה, הם יהיו בסדר. אחרי הכל, הם תלמידי האקדמיה הצבאית לכישוף אור.

"גם אתה עברת? ידעתי שאתה יכול," קרא אליו מאור בהתרגשות, רץ אליו.
"סוף סוף נגלה את האמת על המקום הזה," קרא קורן, נותן לו כיף מהדהד. מורים לא יאמרו להם עוד 'כשתגדלו תבינו', או 'אתם צעירים מכדי ללמוד את זה'. במחוננים הכל יהיה אחרת: הם אמורים להיות חוד החנית – כמו שסהר אמר. הם יהיו חייבים לדעת הכל.

"איך היו המבחנים שלך?" שאל קורן. "היה בסדר אני חושב, ואפילו הראיון עם המב"ס היה פחות קשוח משציפיתי.."
"אתה מתכוון לסהר? הוא לא חדר למחשבות שלך ונלחם איתך?" קטע אותו קורן. מאור הרים את גבותיו בתמיהה.
"לא.. למה? זה מה שהיה אצלך?" שאל מאור בחשש פתאומי.
"טוב כן, וזה לא היה נורא כמו בפעמים הקודמות.."
"מה? אוי לא, קורן.." מלמל מאור, משתתק לפתע ומשפיל את עיניו. קורן הניח ידיים על כתפיו, מאלץ אותו להרים את מבטו.
"מה? אתה גרוע בלשמור סודות ממני, אז עדיף שכבר תגיד את זה," קרא קורן בחיוך, עדיין מאושר ששניהם הצליחו לעבור. מאור דאג לו הרבה – לפעמים הרבה יותר מדי – זה בטח שום דבר..

"תלמידים רגילים לא לומדים כישוף מחשבות. כלומר, יש מגמה כזו בתיכון, אבל אח שלי עשה אותה ולפי מה שהוא סיפר לי בקושי עושים שם כישוף אמיתי, שלא לדבר על קרבות."

קורן לא הבין מה כל כך מדאיג אותו. הוא שמח ללמוד משהו שאפילו תלמידי תיכון לא לומדים. הוא משך בכתפיו.
"אז מה? אני צריך לבקש לדעתך לקפוץ כיתה?" אך מאור רק נד בראשו, מודאג.
"אתה לא מבין. רוב התלמידים לא לומדים כישוף מחשבות אף פעם.. ומי שכן בדרך כלל מתגייסים מוקדם לצבא.. וזה לא נגמר טוב בדרך כלל."
"מה? מה לא נגמר טוב? מה קורה להם?" שאל קורן, נרתע ממנו.

"זוכר את השיחה שלנו עם שקד אז? בחדר האוכל? על מי שמרחפים מעל מגדל אשכול..?"

קורן נד בראשו, מצטמרר. זה עדיין נראה לו טיפשי והוא לא הצליח להאמין לזה. גם אף פעם המורים לא אמרו על זה כלום, לא היו טקסים או שיחות או כל דבר שירמוז שזה קורה באמת.

"רובם היו מחוננים. לא סתם, אלא מי שלמדו כישוף מחשבות."

קורן בלע את רוקו. הוא היה יכול להבין למה קרבות מחשבה היו קשים. הוא זכר את הייאוש, הכאב, התחושה שהכל קורס סביבו, הכל אבוד. הוא זכר את הכעס – הזעם – שהתפרץ, צובע הכל בארגמן בוהק. אבל כל זה קרה רק בראש שלו, בראש שלהם. למה שזה יגרום לאנשים לרצות למות? איך זה בכלל אפשרי לרצות למות? זה לא הגיוני.. קורן בחיים לא ייתן לכל המורים שמביטים עליו מלמעלה, למכשפי הצל שניסו לתקוף אותו, את התענוג שבלעשות בשבילם את העבודה. לא, הוא לעולם לא יוותר ככה.

אין מצב.

"אל תדאג," דחה קורן את המחשבה בהינף יד, "נראה לך שאני אוותר להם ככה?"

מאור חייך אליו בהיסוס, מניד בראשו.
"אני בחיים לא אוותר. אני אתחזק ואלמד להגן על עצמי. הם לא ינצחו אותי." כמו שהצליח להתקבל לבית הספר הזה. כמו שהצליח להתקבל למחוננים.
"אתה חתיכת עקשן אתה יודע?" הקניט אותו מאור. ואז הם שמעו את הדלת לחדר ההמתנה נפתחת בחבטה עזה שהשתיקה את כל השיחות.

"מה אתם מסתכלים? רחפנים. איזה מזל שאני לא כמוכם," צעק דין, עיניו הכחולות שהאדימו ננעצות בכעס בקורן. "תוריד ת'חיוך המעופף הזה שלך מהפנים. חכה חכה" צעק עליו דין, מעביר בו צמרמורת.

"מקנא?" קרא אליו קורן לפני שיצא, לא מצליח לעבור על זה בשתיקה. מאור הניח יד על כתפו אך הוא ניער אותו מעליו. נמאס לו רק לספוג ולשתוק. הגיע הזמן ללמד את דין לקח.

"בחלומות שלך. אתה לא מתקרב אפילו לצל שלי" גיחך דין, יורק על השטיח במבואה וממהר להסתלק.

"איך הוא מעז..", סינן מאור מבעד לשיניים חשוקות.
"אל תדאג, ילדים כמוהו רק מדברים. מניסיון," ענה קורן, מסתובב אליו. הוא ידע את זה ממקור ראשון. הוא עצמו היה מקלל וצועק כשהרגיש לכוד, כשהציקו לו מבלי שיוכל להגן על עצמו.

מאור נד בראשו. "לא, אתה לא מבין. לקרוא למישהו צל – זה הכי גרוע שיש. זה כמו לומר שאתה לא בן אדם." קורן דחה את זה במשיכת כתפיים, השיחה נמאסה עליו.
"למי אכפת? שיקרא לי איך שבא לו, זה לא ישנה את מי שאני."
"אולי, אבל למילים יש משמעות. אפשר להרוג.."
"כן כן, להרוג בן אדם באבחת מילה אחת, כמו שמכשפים עתיקים היו עושים. אבל זה לא ככה היום, ובטח לא אצל דין," התפרץ קורן, רוצה לסיים את השיחה.

קורן שנא שמרחמים עליו, שנא להיות תמיד זה שנפגע ולוקח ללב. חוץ מזה שהוא עבר את המבחן, וגם מאור – אז למה לבאס?

"הקשב!" קורן שמע צעקה, שהחלה מהדהדת בין התלמידים שמהרו לקום ולהזדקף, ידיהם שלובות מאחורי גבם. צעדיו של סהר הדהדו באולם הגדול, מבטו מקובע לפנים. הוא נעצר ליד הכניסה, מסתובב אליהם, מתרומם באוויר כך שראה את כולם.

"הביטו סביבכם. מי שעומדים כאן היום יהפכו לחברים הטובים ביותר שלכם – והיריבים המרים ביותר שלכם. הנכם צועדים היום כממשיכיה של מסורת עתיקה. אתם תהיו מי שיישאו הלאה את לפיד החירות, הצדק והשלום." קורן בלע את רוקו, מצטמרר, חש בכובד האחריות על כתפיו.

"החל מהיום, אתם לא אחראים עוד לעצמכם בלבד, כי אם לכל חבריכם שעומדים כאן. הצלחה של רן, או קורן, או ג'סיקה – היא הצלחה של כולם. התחרו זה בזה במירב כוחותיכם, אך עזרו זה לזה אפילו יותר מכך. אני מתפלל שהשמש לא תזרח עליו טרם זמנו – אך יבוא יום וחייכם יהיו תלויים זה בזה."
קורן ליסכן מבט למאור מימינו, אז לשקד משמאלו. מאור הביט בסהר, אך שקד הבחינה בקורן והביטה בו בחזרה, מחייכת, נוסכת בקורן ביטחון.

למי אכפת אם הם יהיו חייבים להילחם? אם חייהם יהיו בסכנה? כל חייו הוא נלחם – עכשיו לפחות הוא יוכל להגן על עצמו ולא להיות חסר אונים. והכי חשוב – יש חברים שיהיו איתו שם. מה שלא יקרה – הוא כבר לא חסר אונים.

והוא לא לבד.

"הלימודים יחלו בשבוע הבא – מעבר לשעות הלימוד הרגילות. הם ידרשו מאמץ, משמעת ודיוק. לא נסבול כל הפרעה שהיא לסדר, או יחס מזלזל. פקחו את עיניכם וחדדו את אוזניכם תמיד. הסכנות חזקות ורבות מכפי שאתם חושבים ומכסות את השמש בדיוק כשלא מצפים להן. היו זהירים ורציניים.."

אזעקה קטעה את דבריו, עולה ויורדת, מרעידה את האולם.

"עוד זה מדבר וזה בא. הישארו במקומותיכם! מישהו רוצה להוכיח לכם שאני רציני," חייך סהר בנוקשות ורץ החוצה, נועל אחריו את דלת האולם אחרי שמכניס את אחד החיילים ששמרו בחוץ, רובהו מוכן בידו, מחסנית ב'הכנס'.

"שבו ותירגעו, זה יכול לקחת זמן. אל תדאגו, זה קורה כאן מדי פעם.." חייך החייל באילוץ, מרצין שוב באחת כשראה את קורן מושיט יד אל החלון. "שלא תעז לחשוב על זה, חבר. אתה לא רוצה לבלות את שאר השבוע בצינוק" בשנייה החייל כבר אחז בחוזקה בידו, משליך אותו על הרצפה.

קורן הרים את מבטו בהפתעה, שיניו חשוקות בכאב, לוקח בתודה את ידו של מאור.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן. דין שם בחוץ," סינן קורן, ממשיך להביט סביבו ולחפש דרך לצאת.
"עזוב אותו, המב"ס יטפל בזה," תפס מאור את ידו.
קורן הסתובב אליו. "אבל אנחנו לא יכולים לעזוב אותו ככה!"
"היי תירגע, אני דואג יותר לנו מאשר לו. חוץ מזה שהוא קילל אותך בדרך הכי גרועה שאפשר.."
"כן, אבל הוא לא באמת התכוון לזה! אני יודע שהוא טוב בפנים – פשוט קשה לו," ענה קורן, מפסיק להיאבק במאור ומתיישב.

"תראה. עברתי כבר בבית הספר הקודם שלי דברים דומים. להיות דחוי, לא שייך, מוזר.. אני יודע איך זה מרגיש. יודע מה זה יכול לעשות לך. הוא לא בן אדם רע," קורן הביט במאור בתחינה, מתפלל שיצליח לגרום לו להבין.

אך מאור רק נד בראשו באיטיות, פותח וסוגר את פיו, שוקל את מילותיו.

"לא יצא לנו לדבר על זה, אבל גם לי לא היה קל בשנה שעברה ובבית ספר הקודם שלי..זה לא תירוץ. הוא היה יכול לבחור לקחת את זה למקום אחר. אם אני הצלחתי – ואפילו אתה – גם הוא יכול. הוא פשוט לא רוצה. ואם הוא ימשיך להתנהג ככה הוא יסכן את עצמו ואת כל מי שסביבו." אמר מאור באיטיות, אך בנחישות.

קורן בלע את רוקו.
"סליחה, לא חשבתי..כלומר, מבחוץ אתה נראה אממ, כמו ילד נורמאלי?"
מאור צחק. "אני באמת נראה ככה הא?"
"לגמרי. אתה גאון ומצליח וזה נראה שאין לך שום בעיות בחיים," חייך אליו קורן.
"שמח שזה מצליח לי," ענה מאור בקול חלש, נושא מבטו לחלון.

שניהם השתתקו, מקשיבים בעל כורחם לאזעקה הרועמת.

"מה קרה לך? אם זה בסדר לשאול," שאל קורן. אך צעדים רועמים מבחוץ קטעו את שיחתם. מאור קם ממקומו, מושיט לקורן את ידו. "אספר לך בהזדמנות. בכל מקרה, נראה שמישהו פתר את ההתלבטות שלך – "

סהר נכנס בסערה לאולם, מתנשף, ידו מונחת על האקדח שבכיסו.
"הקשב!" קראו כולם במקהלה, נעמדים במתח.
"משוחררים! האזעקה ששמעתם זה עתה נגרמה ככל הנראה עקב תקלה. צוות התקשוב ממשיך לחקור את הבעיה. יחד עם זאת, למען ביטחונכם, הוחלט על הטלת עוצר בחדרים עד להודעה חדשה. אל דאגה, כוחות הביטחון ושומרי הסף פרושים ומוכנים להתמודד עם כל איום. זו הוכחה נוספת לחשיבות שבהכשרתכם – להיות חוד החנית של הגנת בית הספר – שומרי הסף. כעת הסתדרו בשני טורים ובואו אחרי. הישארו דרוכים למתרחש סביבכם. בהישמע אזעקה, רוצו אחרי באופן מסודר אלא אם אומר אחרת."

קורן המבולבל עקב אחר מאור ונעמד מאחוריו, ילדים נאספים סביבו בשני טורים מסודרים במהירות מפתיעה, כאילו הם תרגלו את זה עשרות פעמים וידעו בדיוק מה עומד לקרות. קורן ניסה להביט סביבו בעודם צועדים אך לא ראה שום דבר חשוד;

זה נכון, יותר חיילים הלכו ברחובות, מביטים בדריכות סביבם. אף ילד לא ריחף מעל המדרכות, או ישב במדשאות, אפילו שעכשיו היה זמן הפסקת צהריים. השמיים היו חפים מעננים, בורקים בתכלת מתכתית. קורן השיב את מבטו לפנים, משתדל לעמוד בקצב, חוסר נוחות עולה בבטנו.

ואז הוא ראה את זה.

הכניסה למתחם המורים גודרה בסרטים אדומים, לצידם עמדו חיילים. מעבר להם, חדר המנהל היה פתוח לרווחה, דין יושב על הספסל שמחוץ אליו, ידיו שלובות על חזהו. לפתע הוא נשא את מבטו ונעץ אותו בקורן בחיוך מקפיא.

ואז הרגע חלף והם המשיכו ללכת למגורים כאילו כלום לא קרה.

"ראית את זה?" לחש קורן למאור, דחיפות בקולו. למה שדין ישב באזור סגור? יכול להיות שהוא מי שהפעיל את האזעקה? מה הוא מסתיר?

"את מה?" שאל מאור, מציץ אליו, אך הם בדיוק נכנסו למעונות וזרזו אותם להיכנס למגורים.

"אחר כך," לחש קורן בתסכול, נד בראשו בחוסר אמון.

אולי בכל זאת, אחרי הכל, דין באמת היה רע?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך