Carmel Levy
שיעור היקארי-טה ראשון. אבל מה הטעם? קורן מעולם לא היה טוב בלהילחם. חוץ מזה, לתת אגרופים באוויר לא יעזור לו בחיים. ובכן, צפויה לו הפתעה. שמרו על עצמכם באשר אתם נמצאים. מי ייתן והאור יאיר את דרככם אף מבעד לענני הסערה.

צילו של האור – פרק 32

Carmel Levy 02/02/2024 120 צפיות אין תגובות
שיעור היקארי-טה ראשון. אבל מה הטעם? קורן מעולם לא היה טוב בלהילחם. חוץ מזה, לתת אגרופים באוויר לא יעזור לו בחיים. ובכן, צפויה לו הפתעה. שמרו על עצמכם באשר אתם נמצאים. מי ייתן והאור יאיר את דרככם אף מבעד לענני הסערה.

"איצ'י! ני! סאן!" ליאור המשיך לצעוק, כאילו שהם לא עמדו ממש מולו.
השיעור בקושי התחיל וקורן כבר שנא אותו. הוא שלח את אגרופיו לפנים, מכה באוויר לפניו, יודע שגם אם היה שם בן אדם – הוא רק היה צוחק עליו. כאילו שלתת אגרופים לאוויר יעשה אותו חזק. קורן הציץ בשעון מחוגי האור הגדול שהאיר את התקרה: אם קרא נכון, השעה הייתה תשע. רק עוד רבע שעה להפסקה..

לפתע הרגיש שאגרופו מכה במשהו קשה. הוא צעק בבהלה, נרתע לאחור.
"יאמה! מספיק! התאספו סביבי" צעק ליאור שעמד לפתע לפניו, ראשו המתולתל מתנשא הרחק מעליו, אפילו לא מקדיש לו מבט. הילדים החלו להתאסף סביבם, מסדרים את החליפות שלהם, מהדקים את החגורות הלבנות. קורן הביט סביבו בעודם מקיפים אותו. הוא בלע את רוקו. למה כל המורים חייבים להיטפל אליו?

"שבו בסזאן – על הברכיים" קרא ליאור והמשיך להביט למקום מרוחק מעליהם בעוד התלמידים מתיישבים סביבם, כולאים את קורן במרכז המעגל.

"ניכר שחלקכם לא הבנתם את משמעות התרגיל. קורן, עמוד מולי." סוף סוף ליאור הביט בו, עיניו הירוקות בורקות באנרגיה. קורן בלע את רוקו, נעמד לידו באגרופים קפוצים, זרועותיו שמוטות לפני גופו.

"קורן – אגרוף לפנים – טזוקי – איצ'י!" צעק ליאור, מבהיל את קורן למרות שידע והתכונן לצעקה הזו. קורן ירה אגרוף לפנים, חושק שיניים כשהוא ניתז מליאור כאילו היה זה קיר לבנים. ליאור השפיל אליו את מבטו, ממשיך לצעוק:
"קדימה! זה כל מה שיש לך?"
כעס ביעבע בקורן והוא שלח אגרוף נוסף – וצעק בכאב כששוב נחבט בבטנו של ליאור – שנותרה קשה כמו אבן.

שאר הילדים החלו להתלחשש, והחום גאה וגעש בבטנו.
לא לא, הוא לא ייתן להם לצחוק עליו. הוא לא חוזר למקום הזה שוב.

לא עוד.

קורן ניסה אגרוף ועוד אחד ועוד אחד –

ליאור תפס את האגרוף באמצע הדרך, מוריד אותו בכוח למטה וכמעט ומפיל את קורן יחד איתו. "למה האגרוף של קורן חלש?" הוא שאל את הכיתה מבלי להרפות מידו.

קורן נעץ מבט שמוכן להרוג בילדים סביבו, משתיק אותם עוד לפני שהעזו לענות.

"מאור, למה האגרוף של קורן חלש?" פנה ליאור למאור, שהביט בקורן בדאגה. מבטיהם הצטלבו לרגע – ואז קורן השפיל מבט. אולי אם זה יבוא ממאור זה לא יהיה נורא כל כך. ועדיין, הוא חש את כאב ההשפלה בבטנו, עולה לגרונו, ניאבק לפרוץ מבעד לעיניו.
קורן שנא את זה. שנא שאכפת לו מהילדים האלה, מהמורה חמום המוח המגודל הזה שלא יודע ללמד..

"כי הוא לא יודע לתת אגרוף. לא למדנו, התחלנו ישר להתאמן. מלבד זאת – " מאור חייך אל קורן, "צריך להתאמן הרבה כדי לעשות את זה טוב – "
"להתאמן! נכון מאוד. אבל איך להתאמן? אם קורן יתרגל אלף אגרופים כאלה ביום הוא ישתפר?"
"אני כאן. אתה יכול לשאול אותי. ולא. אני צריך להתאמן בלעשות את זה טוב – " קורן התפרץ לשיחה, קולו נמוך ושקט, כמו השקט שלפני הסערה.

"תשובה נכונה, אני מתרשם. כלומר צריך להתאמן הרבה ולהתאמן על ביצוע טוב. אבל איך אני אתן אגרוף טוב אם אני רק מתחיל?"

שקט השתרר. קורן ניסה לחשוב, אך לחישות הילדים רעמו באוזניו והבושה געשה בדמו. הוא כל כך כעס על המורה – שאמור להגן עליו מבריונים – ומתנהג כמו בריון. זה מכעיס ולא צודק ולא הוגן.
זה לא אמור להיות ככה.
"אתה לא. אתה רק מתחיל. כמו שאני לא אדע לענות על השאלה הזאת. אבל אם היית נותן לי זמן לחשוב, או אשכרה מלמד אותי, יכולתי להבין. ואז רק הייתי צריך להתאמן עד שאני מצליח לעשות את זה כמו שאני מדמיין."

שוב השתררה דממה. קורן סקר את שאר הילדים – תשעה במספר – מיישיר אליהם מבט חרף הפחד שמאיים לעצור את הנשימה שלו.
נמאס לו לפחד. נמאס לו שמתייחסים אליו ברחמים או מצפים ממנו לדברים בלתי אפשריים. אם אפילו המורים במחוננים לא הגיוניים – מה הטעם בבית הספר הזה בכלל –

"דמיון. מצויין קורן. כלומר צריך להתאמן, וצריך גם להצליח לדמיין איך לעשות אגרוף נכון. רק אמור לי, קורן: האם דמיינת את זה עכשיו? או שמא מחשבותיך נדדו?"

"קשה לי להתרכז, בסדר? במיוחד כשכולם מסתכלים רק עלי. זה הגיוני לא להצליח להתרכז ככה" התיז קורן, מרים מבט נחוש לליאור.

"ריכוז! נכון מאוד. כל הכבוד, קורן. ידעתי שאפשר לסמוך עליך" ליאור השפיל אליו מבט בחיוך, מניח יד גדולה על כתפו.
"אני מצטער אם הייתי קשה איתך, אבל זו הדרך היחידה ללמוד. להתאמן זה קשה. ללמוד זה קשה. אבל ברגע שמכירים את העקרונות שגורמים לאימון להצליח – השמיים הם הגבול. היום למדנו שלושה מהם. תוכל לעזור לי איתם, קורן?"

"טוב ריכוז, דמיון ו..אה.."
"אימון", השלים מאור בשקט, עוזר לו. מחמם את ליבו. איזה מזל שיש לו חבר כמו מאור.

"לשיעור הבא עליכם להתאמן על מאה טזוקי – אגרוף לפנים. זיכרו את העקרונות והמשיכו להתאמן. נבחן את התקדמותכם יחד בשיעור הבא. הסתדרו לקידה!" קרא ליאור והתיישב שוב בסזאן מול קורן ושאר הילדים שהתיישבו מולו בשורה. קורן לא הרגיש בנוח עם הקידה – למה הוא צריך להשתחוות למורה? מה הוא אלוהים?

אבל כבר לא היה לו כוח להתווכח והוא חיקה את שאר הילדים באופן כמעט אוטומטי.

"היום למדנו שלושה עקרונות חשובים מתוך חמשת קרני האור. חזרו אחרי!" קרא ליאור, מיישיר מבט לנקודה מאחוריהם.

"ריכוז!" הוא צעק.

"ריכוז!" הם חזרו אחריו.

"לא שומע. דמיון!"

"דמיון!" צעקו הילדים, מגבירים את קולם.

"רק קורן: אימון!" ליאור נעץ בו עיניים שחורות בורקות.

חכה ותראה, בקרוב מאוד לא תעז להתנהג אלי ככה. אני אתאמן כל כך קשה שבפעם הבאה שאתן לך אגרוף אתה תתחנן בפני לא לעשות זאת שוב..

"אימון!" צעק קורן בנחישות, מקפיץ את אחד הילדים ממקומו.

ואז הצלצול קטע אותם בצליל גבוה וצורם. הילדים קמו ומיהרו לצאת מהחדר, קדים ביציאה כפי שלמדו. קורן לא קד – הספיקו לו השטויות האלה. שליאור רק יחכה ויראה. כולם יראו. כי הוא עומד להתאמן ולהיות חזק. חזק יותר מכולם.
לא יציקו לו עוד. אפילו המורים לא יעזו להיטפל אליו.

זה רק עניין של זמן.

ואימון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך