צילו של האור – פרק 33
וזו הייתה רק ההתחלה; שאר המורים במחוננים לא היו קלים יותר. עם המורה לכישוף צל קורן אפילו רב בצעקות באמצע השיעור. והוא חשב לתומו שסוף סוף מצא את המקום אליו יהיה שייך:
"אבל מה כל כך רע בזה? מה הבעיה בזה שכישוף צל עוצמתי יותר? שלומדים אותו אחרת?"
"אין עם זה שום בעיה. הבעיה היא שכל אחד יכול ללמוד אותו – אתה היית מחלק לילדים מגיל שתים עשרה רובים ברחוב?"
"אממ לא, כלומר אולי, אבל זו לא סיבה להילחם בהם"
"אז מתי תילחם בהם? מתי תאכוף מערכת הוגנת וצודקת, שתגן על חפים מפשע מפני רוע שמקבל עוצמה בלתי מוגבלת ויד קלה על ההדק?"
"אבל לא נתתם להם הזדמנות אפילו! בטוח לא כל המכשפים רעים."
"קורן, מי שתקפו אותך עשו זאת לדעתך מתוך טוב לב? הם ניסו לעזור לך?"
"מה הקשר? וחוץ מזה, אם חושבים על זה, בעצם אולי הם באמת ניסו לעזור לי להסתלק מבית הספר הנורא ההוא. לא כמוכם!"
"אתה תמים. גם אם לא תאמר זאת בקול, אתה יודע שהם ניסו להרוג אותך."
קורן רצה להמשיך להתווכח. הוא הרגיש שיוסף המורה לכישוף צל טועה – אבל ידע איכשהו שהוא צודק. סהר הציל אותו ביום בו המכשף תקף אותו – דניאל. הוא דיבר אליו בהיגיון, אבל אם הוא באמת היה טוב ורצה בטובתו, למה הוא ברח כשסהר הגיע? ואיפה הוא עכשיו? למה הוא לא עוזר לו נגד דין – שללא ספק מתנהג כאילו הוא זומם משהו אפל?
דין לא דיבר איתו כבר חודש שלם – מאז מבחן המחוננים. בכל פעם שקורן ניסה לגשת אליו הוא התעלם ממנו. הוא אפילו לא ירד עליו. רק אתמול קורן התיישב באותו שולחן בו ישב בחדר אוכל – הוא הגיע מאוחר ושאר השולחנות היו מלאים בשכבות הגבוהות.
"בתיאבון!" קרא קורן אל דין בצעקה, מתחיל לאכול.
אך דין התעלם ממנו.
"אתה יכול להעביר לי את המלח בבקשה?" שאל קורן, מרגיש כאילו הוא מדבר אל עצמו.
דין תפס בכוח את המלחיה והחליק אותה אליו במהירות שכמעט גרמה לה להתרסק.
"תודה!" קרא קורן, מביט בדין בהיסוס, ספק מחייך.
דין הגניב אליו מבט, עיניו הכחולות מבזיקות לרגע ומיד מושפלות שוב. "בכיף" הוא מלמל, קם ממקומו, צלחתו עדיין חצי מלאה בפסטה ברוטב עגבניות ולחמניה עם ריבה.
קורן חיכה שדין יפנה את המגש ויתרחק מחדר האוכל, לפני שקם בעצמו לזרוק את שאריות הארוחה.
כבר לא היה לו תיאבון.
קורן הרגיש אשם יותר ככל שדין המשיך להתעלם ממנו. כאילו בגללו הוא נכשל במבחן ואין לו חברים. אולי דין רק ניסה להיות חבר שלו ורצה לעזור, אך קורן בגד בו וסתם היה רע אליו?
הוא ניסה לדבר על זה עם מאור ושקד, אך לא הצליח להסביר את עצמו. מבחינתם, הם לא ראו מה הבעיה.
"רגע, אני לא מבינה. נכון הוא הציק לך וירד עליך?" שאלה שקד.
"טוב, כן, אבל – "
"אז ברוך שפטרנו. וכל הכבוד שהצלחת להוריד אותו ממך."
"כן, אבל הוא ממש עזר לי כשרק הגעתי לכא-"
"אולי הוא חשב שיצא לו מזה משהו. ברגע שהוא הבין שהוא לא יכול לנצל אותך הוא הלך. עזוב אותו. וחוץ מזה – אתה זוכר איך הוא התנהג אלי?"
על זה לא היה לקורן איך להשיב. רק הזיכרון של דין יורד על שקד גרם לכעס לבעבע בבטנו.
אבל כאשר הכעס שכך – הספקות מיהרו לחזור. קורן עדיין הרגיש אשם, והרגיש שאם לא יפתור את העניין ומהר – משהו רע עומד לקרות.
החלומות שלו לא עזרו.
הוא חלם על הפריצה לחדר המנהל. דמות נמוכה בברדס וגלימה שחורים פוצצה את הדלת ופרצה פנימה. קורן רץ אליה אך היא יצאה לפני שהספיק להגיע, כדור הדרקון וספרים בידיה. אז היא הישירה אליו מבט והרוח הפשילה את הברדס שלה, הוא ראה את דין צוחק עליו. ואז גרגור עמוק הרעיד את האדמה, וקורן צנח לתוך בור אפל ללא תחתית.
הוא חלם על הפעמים בהם ראה את דין ממהר לברוח בסוף השיעור, פעם אל חורשת החיות הקסומות, פעם אל גבעת התצפית הצפונית, פעם למה שנראה כמו שום מקום. ברוב הפעמים קורן איבד אותו – הוא היה איטי יותר באופן מתסכל, ועד שהגיע אליו הוא כבר נעלם. וכשקורן המשיך לחפש אותו היה נראה כאילו בלעה אותו האדמה. בחלומותיו האדמה באמת בלעה אותו – יחד עם בית הספר כולו.
קורן פחד שסהר יראה את החלומות שלו בשיעורי כישוף המחשבות, אותם כבר למד לשנוא. הוא שנא את התחושה שמישהו נובר בתוך ראשו, חושב את מחשבותיו יחד איתו, סוחף אותו להיזכר בדברים שכבר הספיק לשכוח. הוא איבד את עצמו, שכח מי הוא ומה הוא רוצה, נסחף בלי שליטה ונופל לתוך חור שחור. לא, בעצם זה לא חור – הוא הרגיש כאילו הוא נהפך לסהר: זוכר את זיכרונותיו, חושב את מחשבותיו, מרגיש את הכאב, הייאוש והתקווה שהסתחררו בתוכו. בפעם הראשונה קורן ניסה לשאול את סהר, דמעות בעיניו:
"מי זה היה? מה קרה לו?"
"חבר ושותף לדרך, שנהרג בקרב." סהר פסק ולא הוסיף.
"ומה קרה לו? על מה נלחמתם?"
"על הדבר היחיד שראוי להילחם למענו –
החיים עצמם."
"כן אבל אם לא הייתם נלחמים, שניכם הייתם יכולים לחיות!"
"אין טעם לברוח מקרב היום רק כדי להיהרג בקרב מחר. השמש שוקעת, הצללים מתארכים וזה רק עניין של זמן עד שהאפלה תבלע את האור – אלא אם נילחם בה."
"כן אבל השמש ממילא תזרח שוב מחר – "
כאן הגיע החלק שסהר הניד בראשו בעצב, מביט בו כאילו שאלותיו היו ילדותיות, והתשובות להן ברורות מאליהן, כאלו שאין בכלל טעם להסביר אותן. זה הכעיס את קורן, והחדיר בו ספקות. כלפי סהר – ובעיקר כלפי עצמו. אולי הוא באמת לא מבין כלום? הרי הוא רק ילד.
אך לא היה לו זמן להמשיך להרהר בכך.
"אני מתקיף שוב. הכן את עצמך!" קרא סהר ונעץ בו את עיניו –
וקורן שוב נשאב אל הנהר הסוער, ניאבק לשמור את הסירה הרועדת שהייתה הוא מעל פני המים.
וזה לא היה המקצוע היחידי שהתקשה בו. בעצם, הוא איבד כל תקווה להצטיין, או אפילו להיות טוב. הוא רק ניסה לשרוד, מתפלל שאף אחד לא יראה עד כמה הוא גרוע באמת, כמה הוא לא מבין, כמה הוא מנחש ומעתיק בניסיון שווא להראות שהוא עומד בקצב. אף אחד לא הקל עליו בגלל שהוא חדש ורק זה עתה גילה שקסם באמת קיים. המורים היו סבלניים כלפיו – הם ענו לרוב על שאלותיו, מלבד המורה להיסטוריה שנמאס לו להתווכח איתו. לרוב המורים לא ענו על שאלות באמצע השיעור – ואולי זו הייתה הסיבה שרובם גם לא שאלו שאלות. קורן קיווה שזו הסיבה, ולא שהם פשוט הבינו מיד את מה שהוא בקושי הצליח להבין גם אחרי ערב שלם שישב ללמוד יחד עם מאור.
מאור היה החבר היחידי שלו.
נכון, היו הרבה ילדים שהיו נחמדים אליו, מציעים לו לשבת לידם בארוחות, נותנים לו כיף מחוייך כשהם חולפים על פניו, שואלים מה שלומו ושמחים לעזור לו כשהוא שוב הולך לאיבוד בבית הספר, או כששוב חלם בשיעור והרגיש שהפסיד שנה שלמה. אבל לקורן נמאס מהיחס שלהם: הוא ידע שהם בעצם מרחמים עליו, שהם רק רוצים להיראות טובים בעיני החברים שלהם. אף אחד לא התעניין באמת מה שלומו, מאיפה הוא בא, מה הוא אוהב לעשות.. מלבד שאלות כמו: "מה באמת? אתה לא אוהב כדורגל? טוב, חכה עד שתראה כדורגל כבידה".
קורן צפה כבר במשחק הזה, שהיה בדיוק כמו כדורגל רגיל מלבד העובדה שהשערים היו מלבנים גבוהים, ושיכולת להשתמש בקסם כדי לכוון את הכדור. עדיין זו הייתה קבוצת נערים שרצו אחרי כדור בהתלהבות לא מוסברת. "אני הייתי רוצה לשחק, זה נראה כיף, אבל אני לא מהיר מספיק", הודה בפניו מאור כשהעלה את הנושא. "נו אז מה? תתאמן על זה כמו שאתה מתאמן על שאר המקצועות – עד שתצליח. זה קטן עליך", עודד אותו קורן בחיוך. אך מאור השפיל את מבטו, מלטף את בטנו, מחייך קלושות. "זה לא עובד ככה. יש אנשים שלא טובים בספורט. לא חשוב כמה ניסיתי, תמיד הייתי זה שלא תופס את הכדור, שמגיע אחרון בריצה, שנבחר אחרון לקבוצה. אני לא רע בתור שוער – אבל זה באמת נהיה משעמם מתישהו".
קורן הניח יד על כתפו, מצביע על עצמו. "תסתכל עלי. אני הכי גרוע בכיתה כמעט בכל השיעורים. נכשלתי יותר פעמים מאשר עברתי מבחנים. אם אפילו אני משתפר עם הלמידה, גם אתה יכול". קורן הביט במאור בציפייה, לא רוצה שיסתור אותו. אם אפילו למאור קשה, ויש דברים שהוא פשוט לא יכול לעשות..
"אצלך זה שונה. אתה מעולם לא ניסית את כל הדברים האלה – מעולם לא למדת כישוף. זה טבעי שיהיה לך קשה בהתחלה. אבל אתה משתפר. אני רק נהיה איטי ומגושם יותר ככל שאני מנסה חזק יותר", מאור משך בכתפיו, מביט בקורן בעיניו הירוקות בחיוך שכמעט התחנן שיפסיקו לדבר על זה.
קורן באמת לא ניסה מעולם לכשף. הוא ראה דברים מוזרים, שעכשיו הבין שהיו כישוף: רעידות אדמה, ברקים שהציתו את העשב לרגליו, רעפים שנורו לכיוונו מהגג בדיוק כשעבר מתחתיו. אבל הוא חשב שהכל היה תאונות, שכנראה קרו באשמתו. אפילו את מכשף הצל שתקף אותו ישירות, סכינו המעוקל שחור כמוהו, קורן האמין שבדה מליבו. הרי הוא אף פעם לא הרג אותו או פצע אותו קשה. כל הפציעות שסבל – חבלות יבשות, חתכים, פעם אפילו עצם שבורה – יכלו להיגרם מתאונות. זה היה הדבר ההגיוני לחשוב.
אבל הסתבר שההגיון והאמת ממש רחוקים זה מזו, מה שהעלה בו רעיון..
"קורן? אתה בסדר?", שאל אותו מאור, מעביר את ידו מול עיניו. קורן ניער את ראשו, כאילו מתעורר מחלום, מספר על הרעיון שלו כאילו הוא היה הדבר הכי טבעי בעולם: "אני חייב לגלות מה דין זומם. אני יודע שהוא קשור למכשפי הצל ולאזעקה שהופעלה ביום ההוא. אני פשוט יודע. זה רק נראה ככה כאילו הוא תמים – כמו שהיה נראה לי שאין קסם בעולם. אני גיליתי שיש דבר כזה כישוף כשהמכשף תקף אותי קשה – יותר חזק מבכל הפעמים האחרות – והצלחתי להילחם בו.."
"אוי ואבוי, אני לא אוהב את הכיוון שזה הולך אליו.."
"אולי אם דין יעמוד במצב דומה הוא ייאלץ לגלות מה הוא מסתיר. ואם הוא באמת לומד כישוף צל בסתר, הוא ישתמש בו.", סיים קורן, חיוך נחוש על פניו.
"קורן, אבל זה לא הגיוני. איך דין יצליח ללמוד כישוף צל כשאנחנו בקושי מצליחים לעשות דברים בסיסיים בכישוף אור?", קורן חשב לרגע. זה היה עצוב, אבל הם באמת מתקדמים לאט. כל מה שקורן הצליח לעשות היה לגרום למשקולות וכדורי כוח לרחף – וגם זה דרש מאמץ. את מה שניסה עם דין – הריצה בעזרת כישוף – הוא לא העז לנסות שוב. מצד שני, זה היה קל בזמנו. הוא כעס כל כך שזה כמעט קרה מעצמו.
"אולי כישוף צל פשוט יותר. בגלל זה הוא כל כך מסוכן לא? כי אפילו ילדים יכולים ללמוד אותו מרוב שהוא קל."
"יש בזה משהו" חשב מאור, מניח את סנטרו בידו, צועד בחדר.
"מצד שני, איך בכלל נכנס לכאן מכשף צל?" הוסיף, עיניו הירוקות מביטות בקורן.
קורן התיישב, עוצם את עיניו, מנסה לדמיין את זה. אם הוא היה מכשף צל, שולט בקסמים בלתי נראים, מחפש דרך לפרוץ לבית הספר..
"אולי יש להם קסמים שהופכים אותם לבלתי נראים? או הופכים אותם לצל שיכול לעבור דרך דברים?" העלה קורן רעיון. הוא קיווה שזו לא האמת: לכדורי טניס לא היה הרבה סיכוי מול צללים בלתי נראים.
"כן, אבל אז למה הם לא פשוט נכנסו לבית הספר והרגו את כולנו? חוץ מזה, שיש הגנות קסומות לבית הספר – והשמועות אומרות שהן מחזיקות מעמד מאז שהוא נוסד."
קורן נשא את מבטו המתוסכל למעלה, בוהה בשעון האור שעל התקרה. השיעור הבא היה פיסיקה, והם כבר מאחרים. קורן ממש לא רצה להיענש – העונש החביב על המורה לפיסיקה היה להשתמש בתלמיד בתור אוסף הכדורים והכתבן שלו, ולאלץ אותו ללבוש את המדים הכתומים המיוחדים לשם כך.
"אז זה מה שיש לנו: דין עזר לפריצה – " קורן הפנה אל מאור מבט מתחנן, ממשיך כשראה בהקלה את האישור בעיניו –
" – והוא לומד כישוף צל בסתר. או משהו מסוכן אחר. קל לדעת את זה כי הוא כל הזמן נעלם ומתרחק מכולם – וזה לא מתאים לו."
מאור הנהן בחיוב, לוקח את התיק שלו ומכבה את האור.
"הוא לא פרץ דרך הגדר – אתה אומר שזה בלתי אפשרי. אולי מהאוויר-"
"בלתי אפשרי. ההגנות עדיין היו עוצרות אותו בכל גובה – אפילו מתחת לאדמה" קרא מאור בעודו מוביל אותם למגדל של פיסיקה.
"אז האפשרות היחידה שנשארה היא שהוא השתגר פנימה – כמו טלפורטציה!" סיים קורן, משפיל את מבטו באנחה משהבין שהמסקנה הזאת ממש לא הגיונית ולא תוביל לשום מקום.
אחרי הכל, החיים הם לא ספר של ארטמיס פאול.
"זה יכול להיות אפשרי. כלומר, אם הם למדו.."
"רגע מה? אתה אומר שטלפורטציה – להופיע במקום אחר פתאום – הוא אפשרי? איך זה יכול להיות!?" קורן עצר מלכת, נדהם.
זה לא היה אפשרי. הרי לא היה דבר כזה באמת כישוף – הנוסחאות המשעממות שהם למדו איתן הוכיחו את זה, וקצב ההתקדמות האיטי להחריד השלים את התמונה. לא היה שום דבר קסום בלהרים כדורי טניס באוויר בעזרת להטוט בחוקי הפיסיקה.
אך מאור רק צחק, מסמן לו להמשיך ללכת לידו. "למה שזה לא יהיה אפשרי? באוקראינה – לפני שעליתי – שמעו על מכשפי צל שהופיעו לפתע בכפרים כל הזמן. בשלב מסויים אפילו הפסיקו להילחם בהם כי הם היו רבים מדי. כל אחד שמר על עצמו."
קורן דמיין מכשפי צל פשוט מופיעים בכפר שלו, הולכים ברחוב, תוקפים את המשפחה שלו…
הוא ניער את ראשו, עוצר את המחשבה באחת.
היו דברים שהוא פשוט לא רצה לזכור – אפילו שלא היה בטוח אם הם סתם חלומות רעים.
"אנחנו חייבים לגלות. אבל אני לא בטוח שאנחנו רוצים לגלות," מלמל קורן, שמח לראות שוב את כיתת פיסיקה הגבוהה, את חברי כיתתו ישובים במקומותיהם כרגיל.
זה נכון שאהב לחלום בהקיץ – אבל לאחרונה הוא מצא את עצמו אוהב גם את השגרה.
"נוכל להתחיל לבדוק בספריה – אם זה בכלל אפשרי, ומי יודע לעשות דבר כזה," הציע מאור כשהתיישבו.
"ולבדוק אם ההגנות של בית הספר באמת חזקות כמו שמספרים," הוסיף קורן, שעדיין לא סמך לגמרי על המורים. בעצם, מאז שהתחיל את שיעורי כישוף המחשבות עם סהר, וראה דרכו תמונות מחרידות משדות קרב רבים מספור, הוא האמין למורים פחות ופחות.
"בוקר טוב לכולם. תפסו!" קרא המורה לפיזיקה, משליך אליהם ים של כדורי טניס בוהקים. קורן הושיט את ידיו, מחטיא, הכדור מקפץ על שולחנו בלעג.
"אחרי השיעור נלך לספריה?" לחש קורן למאור, מלכסן אליו מבט.
"סגור", אישר מאור, מתכופף לקחת את הכדור שכנראה היה מכוון אליו – והתגלגל על הרצפה.
"היום נלמד כיצד להאיץ גופים בנפילה חופשית. קורן, אני רואה שאתה רוצה להדגים" קרא המורה לפיסיקה, מנער את קורן ממחשבותיו. קורן קם ממקומו וניגש לבמה, מהנהן לעצמו. הוא כבר היה רגיל שהמורה לפיסיקה מאתגר אותו, קורא לו להדגים למרות שהוא יודע שהוא לא מוכן.
מצד שני, הוא לא כעס עליו כשלא הצליח, ולא האשים אותו שהוא לא מקשיב.
אף אחד לא צחק עליו כאן. כולם עזרו אחד לשני, כאילו זה היה משחק, תחרות קבוצתית – מה שהרבה פעמים גם היה באמת נכון.
וגם אם היו צוחקים, מה זה משנה? הוא התכוון לגלות הסתננות של מכשפי צל לבית הספר השמור של מכשפי האור, ואולי גם להילחם בהם לבדו, בלי המורים.
בהשוואה לזה, גם כיתה שלמה של ילדים שיצחקו עליו תהיה מפחידה פחות.
תגובות (0)