Carmel Levy
מתנצל על העיכוב עם הפרק הפעם, החיים דרשו את תשומת ליבי וכך גם תפקידי בכוח. אנחנו הולכים וקרבים לרגע האמת. מה דין מתכנן? והאם הוא בכלל מתכנן משהו, או שקורן סתם פרנואיד? יש לי הרגשה שבפרק הבא קורן יקבל את התשובות שלו. לפחות את חלקן. אין מצב שהוא ייצא בידיים ריקות.

צילו של האור – פרק 34

Carmel Levy 22/03/2024 235 צפיות אין תגובות
מתנצל על העיכוב עם הפרק הפעם, החיים דרשו את תשומת ליבי וכך גם תפקידי בכוח. אנחנו הולכים וקרבים לרגע האמת. מה דין מתכנן? והאם הוא בכלל מתכנן משהו, או שקורן סתם פרנואיד? יש לי הרגשה שבפרק הבא קורן יקבל את התשובות שלו. לפחות את חלקן. אין מצב שהוא ייצא בידיים ריקות.

"טוב, אז מאיפה נתחיל?" שאל קורן, נעמד יחד עם מאור בכניסה לספריה, שנראתה מבפנים כמו חללית יותר מאשר ספריה. שביל צר מוקף במדפי ספרים נמשך לפניהם, מוביל לרחבה עגולה ובה ספות, פינות ישיבה, דלפק הספרנים העגול המוגבה. קורן מיהר קדימה, כאילו נמלט מהספרים הלוחצים עליו מכל הכיוונים. כשהגיע לרחבה, שמע לפתע קול מוכר, עוצר וגורם למאור להתנגש בו:

"דין כבר אמרתי לך מיליון פעם לעזוב את זה. מספיק קשה לכולנו גם ככה. בפעם הבאה, אולי אני לא אהיה שם להציל את הראש המטורף שלך"

"נו, את בכלל לא הצלת אותי. וחוץ מזה אמרתי לך כבר למה אני עושה את זה – את צריכה להגיד לי תודה"

"אני – אני אומר תודה לך? המצב קשה משחשבתי"

"את תראי – כולכם תראו. אני אתקן את בית הספר המפגר הזה ו.." דין שילב את ידיו על חזהו.

"כן כן רק אל תסבך אותנו בצרות אוקיי? לאימא יש מספיק על הראש גם בלי שהבן שלה ילך לכלא," אמרה נערה גבוהה ופרעה את שיערו של דין לפני שהלכה משם.

"מה אתה מסתכל?" פנה אליו דין, מביט בו בבוז קר. קורן נרתע לאחור, מסיט את מבטו. הוא חיפש מה לומר, מהסס. ואז נזכר למה הגיע מלכתחילה אל הספריה וצעד אל דין: "מה אתה עושה בספריה? לא אמרת שלא אכפת לך מהלימודים?"
דין התקרב אליו, מזדקף ומביט עליו מלמעלה בשחצנות. קורן התכווץ, מביט סביבו במהירות.

"מה יש'ך? אני לא אעשה לך כלום יא חתיכת פחדן!" קרא אליו דין והתקרב אף יותר, עד שראשו היה ממש מעל קורן. "אבל אם לא תעזוב אותי כבר, אני אדאג שתעוף מפה, כמו שמגיע לך." קורן המשיך לסגת לאחור, מגניב מבט למאור, שסימן לו לעזוב את זה. אבל קורן לא רצה לעזוב: הוא זכר את החלום שלו, ודין יצא החוצה באותו היום. לא יכול להיות שהכל היה צירוף מקרים. קורן לא האמין בהסברים פשוטים כאלה.

לא עוד.

"ממה אתה מפחד? מה אתה מסתיר?" שאל קורן, מתייאש מלהביט בעיניו של דין ומוריד את ראשו בחזרה. "מי מסתיר? יאללה תתחפף מפה יא פחדן", קרא דין והצמיד את ראשו אל קורן, מתכופף באיום.
"אלא אם אתה רוצה שאני אסתיר אותך בתוך הלוקרים, תתאים לשם בול."

"עזוב אותו כבר, דין," קרא מאור והתקרב אליהם, נראה לא מאיים בעליל עם ערימת הספרים שבידיו.
"הו מי זה? מלך החנונים. מפחיד נורא," דין התרחק מקורן, מתקרב אל מאור. הכעס בער בבטנו של קורן, מתפרץ מפיו כמו גייזר מן האדמה.
"עזוב אותו מיד או ש – "

"מה קורה פה? לא קראתם את הפקודה בכניסה? לקרוא למנהל לרענן אותה בשבילכם?"
קורן ודין הסתובבו הצידה, לספרנית הגבוהה שעמדה מולם, מדיה התכולים מגוהצים, עיניה השחורות הקטנות נוקבות.
"כדאי שתיזהר, קורן. ותוריד כבר את הידיים המטונפות ש'ך ממני," קרא דין בשקט החלטי, תופס בידיו של קורן ומוריד אותן בכוח למטה, יוצא מהספריה כאילו כלום לא קרה.
"דין אשם! הוא – "
"זו אי הבנה. סליחה, לא יקרה שוב," מאור נחלץ לעזרתו, מחייך במבוכה, מסמן לו בעיניו הירוקות לחכות עם זה לאחר כך.

דין שיגע את קורן. ראו עליו שהוא מסתיר משהו. הוא התנהג ממש מוזר, כאילו הוא מתרחק מקורן בכוונה, ולא סתם כי הוא כעס עליו. קורן ידע שדין לא ייתן לדבר סתמי כמו כעס להכתיב איך הוא יתנהג, הוא חכם מדי בשביל זה. הוא בטוח קשור לאזעקה הזו, למכשפי הצל. ואם כבר מכשפי צל..

"את יודעת במקרה איפה אפשר לקרוא על כישוף צל? על איך שהוא עובד והחוקים שלו?" שאל קורן משום מקום, שם לב לפתע שהספרנית כבר הלכה משם. היא הסתובבה אליהם בהרמת גבה, מתקרבת שוב, עקביה נוקשים על רצפת הפרקט.
"האגף הפתוח לכולם נמצא בשעה שלוש. רוב החומר נמצא באגף שבע – שעוסק רק בפרקטיקה של כישוף צל – אבל הוא אסור לתלמידי החטיבה. הכניסה אליו מותרת רק לתלמידי תיכון, ולאגף השמור בתוכו – רק לתלמידי כיתת המחוננים בתיכון. אבל לשם מה אתם צריכים את המידע? זה חומר שלא נמצא בתכנית הלימודים, בייחוד לא בחטיבה." היא הביטה בהם בחשדנות, כאילו שוקלת שוב לקרוא למנהל.

"לא מה פתאום, בכלל לא צריכים. סתם התחלנו עכשיו את לימודי המחוננים והשיעור הזה היה ממש מעניין.." מאור שוב נחלץ לעזרה, מחייך את הטוב שבחיוכיו.

"אה אוקיי!", קטעה הספרנית את קורן, מרימה בחזרה את מבטה לשאר הספריה. "אז אגף שלוש, אם כך. תוכלו למצוא שם נקודות היסטוריות מעניינות רבות. בחלק המעשי אין לכם צורך." היא פסקה, מחווה בידה למסדרון שנמשך ימינה מהרחבה.
"אב – "
"מצויין, תודה רבה, אנחנו ננסה", קטע אותו מאור והרכין את ראשו בקידה קטנה, מושך משם את קורן. כשהתרחקו קצת הוא לחש לו:
"עדיף לא לעורר חשד. רוב הילדים לא מתעניינים במכשפי צל."
"אבל למה? זה הדבר הכי חשוב. המטרה של כל בית ספר הזה היא שנדע להילחם בהם לא?"
"ולא צריך להכיר אותם כדי להילחם בהם. יודעים מה שצריך: כישוף צל הוא בלתי נראה ומסוכן, יכול לגרום לפיצוץ ממש קטלני אם לא יודעים להשתמש בו. בגלל זה הוא רע. ברור שעדיף שילדים לא יתעסקו איתו," הסביר מאור, מעביר את ידיו על מדפי הספרים ובוחן אותם. "נו זה לא שהוא רע – ודווקא כי הוא מסוכן צריך ללמוד עליו. כדי לדעת להילחם בו". מאור נעצר, מביט בו במשיכת כתפיים.
"כן אבל אנחנו בתוך בית ספר שהוא גם בסיס צבאי מלא חיילים – "
"פרצו אליו ממש עכשיו!" קטע אותו קורן.
"והם נכשלו," המשיך אותו מאור, מסמן לו להנמיך את הקול.
"למה? בגלל שזה מה שסהר אמר? שאנחנו בטוחים? אני לא מאמין לו." פסק קורן.
"לא יודע מה איתך, אני לא רוצה למות בגלל שהתעסקתי עם משהו שידעתי שהוא מסוכן. יש סיבה שכישוף צל הוא אסור," מאור משך בכתפיו, שולף ספר ממדף גבוה.
"זה נראה מעניין. תראה," הוא הושיט אליו ספר. 'כישוף צל במאה ה-20: מלחמת עולם'.
"המורה להיסטוריה אמר שזו הייתה התקופה שהסכנה בכישוף חשפה את עצמה, במלחמה הכי גדולה ונוראית שהייתה אי פעם. אולי נמצא משהו על הגנות קסומות חזקות כאן," תהה מאור.
אך קורן עדיין כעס; הוא נשף בתסכול והניד בראשו ספק לחיוב, ממשיך לחפש. הוא לא היה צריך עוד ספר היסטוריה. לא מעניין אותו מי עשה מה ולמה. רק מה קורה עכשיו, ואיך הוא יילחם. חייב להיות פה משהו מעשי..

לפתע עיניו נחתו על ספר ששקע פנימה בין הספרים עבי הכרס, כמעט ונעלם בכריכתו השחורה. הוא שלח את ידו ושלף אותו: 'כישוף צל: הצד האפל של המהפכה המדעית'. קורן פתח את הספר בעמוד אקראי, אצבעותיו מובילות אותו; כך הוא תמיד בחר ספרים: הם פשוט היו קוראים לו. הוא האזין להם, בוחר רק את מי שקורא במיוחד בשמו, מרגיש חיבור חם בבטן שמנחה אותו.

'כשניוטון, ממכשפי האור המודרניים הראשונים, גילה את חוקי הכבידה במאה-16, הוא לא שיער שמאתיים שנים לאחר מכן, תגליות המדענים יטלטלו אותם מן היסוד. תגליותיהם של מדענים כמו נילס בוהר ואלברט איינשטיין הפכו על פיו את כל מה שידענו עד אז. זה לא רק שניוטון לא דייק: הוא טעה לחלוטין..'

קורן דיפדף כמה עמודים קדימה, חש במאור שנעמד לצידו וקורא גם הוא:

' "אלוהים לא משחק בקוביות", קרא איינשטיין עם גילוי מכניקת הקוואנטים, שהכניסה את ההסתברות וחוסר הוודאות אל ליבה של הפיזיקה המודרנית. "אתה לא תגיד לאלוהים מה לעשות", ענה לו נילס בוהר בהתרסה. הפיזיקה התמלאה בסתירות ופרדוקסים, שרחשו מתחת לפני השטח כמו גחלים לוהטות. איינשטיין, מכשף אור דגול, ראה בכך עלבון לכל מה שניסו להשיג, והוכחה ניצחת לשפלותו של כישוף הצל, שכאמור לא ציית לחוקי ההיגיון ונשלט בידו ההפכפכה של הרגש..'

"הנה זה! אנחנו מתקרבים", קרא קורן בהתלהבות.
"שששש שלא יעיפו אותנו דווקא עכשיו," קרא מאור, מורה בידו על הספרנית בדלפק שהרימה אליהם את מבטה.
"סליחה, אבל בוא נמשיך -"

'התגליות הללו חיזקו את מכשפי הצל, מעניקות לתורת הכישוף שלהם לראשונה בסיס יציב לעמוד עליו. הם הלכו והתחזקו, והמלחמה נעשיתה בלתי נמנעת. מכשפי הצל תקפו את מעוז מכשפי האור באמריקה – והוכנעו אך בקושי, מובסים בידי הנשק שלהם עצמם -'

קורן בהה בצילום פטריית העשן הידועה לשמצה, מדמיין את צבעי השחור והלבן שבה בוערים. צמרמורת עלתה בו. תחושת בלבול וחוסר אונים.
"לא יכול להיות שלא הייתה להם ברירה, תמיד יש ברירה.." הוא מילמל בשקט, ממשיך לרפרף בספר עד שהוא נסגר בנקישה. הוא שמע על המלחמה, ועל פצצות האטום. הם למדו על זה בבית הספר הקודם, והצילום הזה היה מפורסם. הוא נזכר בשיעור פיזיקה, כשהמורה הראה להם צילום גדר שמטילה צל לבן. אף אחד לא ענה נכון לשאלה איך זה קרה:

זה לא שהצל היה לבן – פשוט כל שאר העולם נשרף.

"אולי באמת לא הייתה להם ברירה. לפעמים מה שלא עובד בכוח, עובד רק ביותר כוח.."

קורן בהה בו כלא מאמין. "זה מה שהבריונים תמיד היו אומרים לי. זה עקום. זה מגוחך. תמיד יש ברירה!" הוא קרא, מסתובב לצאת מהספריה.
"כמו מה למשל?" שאל מאור, לוקח איתו כמה ספרים שמצא.
"נגיד, לדבר ולעשות הסכם שיהיה הוגן לכולם ולהפסיק להרוג אחד את השני?"

"אבל מכשפי הצל רצו לשחרר את הכישוף הזה לכולם. הם רצו שכל אחד יוכל לנסות לפוצץ ככה כל מה שבא לו. אם הם לא היו עוצרים את זה לך תדע איך זה היה נגמר. מה אם הבריונים ששונאים אותך היו לומדים אותו?"

"הייתי לומד אותו גם ונלחם בהם," חשק קורן את שיניו. הוא לא היה נותן להם לנצח. לא עוד. היה לו מספיק מזה.
"טוב בשביל זה אתה קודם צריך ללמוד עליו – ואנחנו כבר מאחרים.." החיש מאור את צעדיו.
קורן ניער את ראשו, ממהר לעקוב אחריו.

נכון. יום שלישי היום. וסהר הבטיח שיתחילו ללמוד היום על כישוף צל.

השאלות שישאל כבר צפו בחוסר שקט בראשו, רק מחכות להתפרץ. קורן לא ייתן לסהר לסגת הפעם: הוא יביך אותו בפני כולם עד שיקבל את התשובות שהוא מחפש. חיוך נחוש עלה על פניו בעודו עולה לכיתת המחוננים במדרגות הלולייניות הרחבות, מתריס כנגד דלתות משרדי המורים החתומות.

נמאס לו שמסתירים ממנו, שלא סומכים עליו, שלא מאמינים לו. הוא יכריח אותם להאמין, בכוח אם צריך..

"מאור?", קרא קורן, גורם לו להסתובב ולהביט בו בתמיהה.

"יש בזה משהו: מה שלא עובד בכוח, יעבוד ביותר כוח!"

"קורן הכל בסדר? אני צריך לפחד?" מאור הקניט אותו.

אך קורן רק חייך לעצמו, מדמיין כיצד יתמודד מול סהר – שוב. פשוט לא התאים לו להיות התלמיד הטוב כמו מאור. הוא לא סמך על המורים, או לפחות על רובם. הגיע הזמן שיחזור להיות קצת דומה לתלמיד המופרע שהיה.

"אולי."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך