Carmel Levy
"אני מבוגרת. אתם בעלי החלומות. ואני מאמינה, לטוב ולרע, שאולי אתם יכולים להגשים אותם."

צילו של האור – פרק 35 – חלומות

Carmel Levy 27/04/2024 57 צפיות אין תגובות
"אני מבוגרת. אתם בעלי החלומות. ואני מאמינה, לטוב ולרע, שאולי אתם יכולים להגשים אותם."

"הקשב!" צעק התלמיד בימין הקיצון של הכיתה ונעמד, השאר ממהרים להיעמד כמוהו, ידיהם מתוות יהלום מאחורי גבם. קורן נעץ מבט בסהר, שצעד אל הבמה בקדמת הכיתה בצעד בוטח.
"משוחררים!" קרא סהר וכולם התיישבו בחזרה במקומותיהם בחריקת כיסאות. שקט מתוח השתרר בכיתה, כמעט מוחשי. קורן אחז בחוזקה בעט שלו, ממתין בציפייה.

הגיע הזמן לגלות את האמת. עכשיו או לעולם לא. סהר, כדאי שתתכונן.

"ובכן, ספרו לי: מה אתם יודעים על כישוף צל? כן, קורן?" סהר נעץ בו עיני סערה קרה, גורם לו להוריד את ידו באותה מהירות בה עלתה, כאילו נכווה מהלהבה הכחולה שבעיניו.
"שהוא קשור לפצצות אטום, אבל אסור לנו ללמוד ולהשתמש משום מה."

גל צחוק שקט חלף בכיתה.

סהר חייך קלושות. "אתה צודק – הוא אכן קשור לפיצוץ אטומי. זהו הכוח הגלום בו, והוא מסוכן באותה המידה. לא צפוי, מבלבל ובלתי ניתן לשליטה."
סהר החווה בידו לעבר אור המקרן הנוגה על הלוח ותמונה הלכה והתבהרה בו לפתע: שדה קרב שחור ושרוף ובו מכשפים בגלימות שחורות נלחמים בדמויות לבנות ששיגרו עליהן פרצי אור, חיצים קטנים ומה שאולי היה כדורי רובה.
"זו דוגמא לקרבות באיים הסובבים את יפן לקראת סיום המלחמה. מקובל לחשוב שכל הנזק נגרם כתוצאה מהפצצות, אולם את מה שהפצצות עשו פעם אחת – מכשף צל מיומן יכול לעשות תריסר פעמים."

"אז איך הם לא ניצחו?" הקשה קורן, בוהה בחוסר אמון בתצלום השחור לבן בו יער של גזעי עצים מפוחמים. "למזלנו הם היו ועודם כת קטנה ביחס אלינו. כמו כן, האפורים היו ונשארו בצד שלנו."
"אבל האפורים לא יכולים להבחין בקסם!" קרא אלון הגבוה, משלב את ידיו. "אפשר להאמין גם במה שלא רואים, בייחוד אם מקווים או פוחדים שהוא נכון."
"נו באמת. אתה אומר לי שהם נלחמו לצידכם למרות שהם לא הבינו ולא ראו מה אתם עושים? זה לא הגיוני." "תתפלא איזה סיפורים הם יכולים להמציא לעצמם רק כדי שזה יהיה הגיוני," ענה לו קורן, מחייך במרירות כשנזכר בשלל התירוצים שהמורים המציאו בכל פעם שהותקף. בסוף הם התייאשו, והסכימו שהוא פוגע בעצמו בכוונה כדי למשוך תשומת לב, מתוך בעיות נפשיות. בעיות ששיחות עם מישהי שרק שואלת אותו על דברים מובנים מאליהם, ואז לא מאמינה לתשובות שלו, ירפאו.

"אבל עדיין לא ענית על השאלה שלי: איך הם לא ניצחו?" קורן בחן את סהר, מסרב לוותר. סהר הפנה אליו את מבטו.
"מכשפי הצל היו מעטים ומבודדים, ואפילו כלי הנשק של האפורים נעשו קטלניים במאה האחרונה, בין השאר הודות למכשפי צל שפתחו בפניהם את תיבת פנדורה."

"אז למה אתם לא מאחדים כוחות עם האפורים וזהו? למה להילחם לבד?"

"גם כישוף אור הוא עוצמתי. חשיפתו ברבים עלולה לגרום למלחמות קשות, בהן ישתמשו בכלי נשק קטלניים מתמיד. מי יכול לומר לי מה חייב לבוא יחד עם כוח?" פנה סהר לכיתה.

"אחריות כמובן. מה שאין לתומר, למשל," קראה ג'סיקה, מחייכת אל תומר שישב לידה וגילגל את עיניו.
"נכון מאוד. כוח יכול להיות טוב או רע: תלוי במי שמשתמש בו. אמרו לי: האם תחלקו לילדים חרבות ואקדחים, רק כי יש גם בריונים בעולם?"
"טוב, אני הייתי שמח לאיזו חרב וגם לאקדח," מלמל קורן, משפיל מבט לציור שלו – שרבוט של מכשפים אפלים שגורמים לרעידת אדמה, מחריבים את העולם.

"קורן, אתה היית עושה זאת?" סהר הרעים באוזנו, גורם לקו מודגש ומכוער לחצות את הציור שלו. קורן זרק על השולחן את העט, שהתגלגל עד שצנח, נוחת בנקישה כועסת.
"כן, הייתי עושה את זה. למה אתם חושבים שכל הילדים לא מספיק אחראיים להחזיק נשק? לנו אין זכות להגן על עצמנו? אותי תקפו כל החיים שלי מכשפים אפלים ולאף אחד מכם – ובמיוחד לך שהיית שם – זה לא הזיז. תעשה לי טובה," סיים קורן, מרים את העט וחוזר לציור שלו, מתעלם מהדממה ההמומה שהשתררה בכיתה, מהמבטים שהרגיש שחקרו אותו.

"ובכל זאת אתה יושב כאן ולומד – ואתה בחיים. לולא היינו שומרים עליך, אין לדעת – "
"כן, בטח. אין לך מושג כמה פעמים כמעט הרגו אותי. אין לך מושג כמה פעמים רציתי למות כי נמאס לי שאף אחד לא מאמין לי. יודע מה? הייתי מעדיף למות מכישוף קטלני בזמן שנלחמתי בקרב מאשר לחיות בפחד שכל רגע יכולים לפגוע בי."

"קורן, צא בבקשה לשטוף פנים – "
"לא רוצה! אתה לא תתחמק מהשאלות שלי הפעם! נמאס לי, ולכל השאר גם מגיע לדעת מה אתם עושים!" קטע אותו קורן, נעמד בחריקה, שם לב מאוחר מדי לדמעות התסכול שבעיניו. יופי, עכשיו גם כולם יחשבו שהוא ילדותי ובכיין. מה הבעיה של סהר ללמד כמו מורה נורמאלי?

"קורן, צא מהכיתה – בפקודה. להזכירך אתה תלמיד מחונן על תנאי. נשוחח בהפסקה," פקד עליו סהר, נועץ בו את עיניו, מושיט את ידו באותה תנועה שקורן כבר התרגל לראות, שהפכה להיות סימן ההיכר שלו. קורן פתח את פיו לרגע, משתוקק לענות – אך במקום זאת חטף את המחברת ואת העט ויצא במהירות מהכיתה – טורק את הדלת בנקישה רועמת.

למה זה תמיד קורה לו? מה הבעיה שלו? מה הבעיה של המורים איתו?

קורן ירד במהירות במדרגות וצעד בכעס אל מחוץ למגדל השן של המורים. הוא חייך לעצמו כשנזכר בפעם שעברה שיצא כך באמצע השיעור, לפני חצי שנה, בבית ספר אחר לגמרי. הוא ידע שגם בבית הספר החדש זה לא יהיה שונה. הוא אמר לעצמו לא לפתח ציפיות – ובכל זאת הדמעות פרצו מעיניו. כאילו שזה לא היה צפוי. המורים היו לא הגיוניים והיה אכפת להם רק מעצמם ומהשקט שלהם – הם היו מוכנים להתעלם מכל מה שהגיוני אם הוא לא התאים להם. פעם אחת, בקיץ, כשהחלונות היו פתוחים, המכשף תקף אותו כשישב בתוך הכיתה. המורה והילדים האחרים חשבו שזה כלב משוטט גדול והזמינו לוכד כלבים. קורן נשלח למרפאה לקבל זריקה נגד כלבת – למרות שכל אחד היה יכול לראות שהחתכים הנקיים שעל ידיו ועל פניו נגרמו מסכין.

רק בנס הוא לא נהרג. הוא זז מתוך אינסטינקט טהור – וכך הסכין ננעצה באמת ידו המגוננת ולא בגופו. ואם המכשף היה ממשיך ולא בורח? מי היה מגן עליו?

קורן הרים אבן אפורה מאדמת המדבר הסלעית, משליך אותה לעבר יער האורנים המוקף בגדר גבוהה. האבן חבטה בגדר בקול צלצול מתכתי מהדהד. כשקורן כבר כמעט הגיע, יללה נקרעה לפתע מהיער לפניו. קורן התקרב לגדר, מאמץ את עיניו: הוא היה במדבר ועכשיו צהריים, הוא אמור להצליח לראות מי או מה יילל ככה. אבל עד כמה שאימץ את עיניו, סורק את המרווחים שבין העצים בחשדנות – הוא לא ראה דבר.

יללה נוספת בקעה היישר מלפניו, ממש על הגדר, קרובה כל כך שקורן נרתע לאחור בהפתעה. "המממ," קורן הימהם לעצמו, מרים אבן נוספת, מכוון מעלה, ומשליך אותה בכוח מעבר לגדר. האבן נעצרה באוויר, כאילו נתקעה במשהו, לפני שנחתה באדמה. היללות התגברו.
"תראה את עצמך!" צעק קורן בתסכול, מרים אבן נוספת ומשליך אותה מעבר לגדר –

גם היא עוצרת באוויר לרגע לקול יללה פגועה, לפני שהיא נוחתת באדמה. קורן התקרב שוב, מאמץ את עיניו, מסוכך עליהן בידו מפני השמש. היה נדמה לו שהבחין במין נצנוץ מלפניו מעבר לגדר, כמו הניצוץ של הגדר הבלתי נראית שעוטפת את בית הספר…

נגיעה בכתפו הקפיצה אותו מהירהוריו. הוא זינק ממקומו, מסתובב ומרים את ידיו – אך ממהר לשמוט אותן בחזרה;

"אלה תנים, אלופים בכישוף אור. הם יכולים להסיט מהם את האור ולהפוך לבלתי נראים. נכון שהן מדהימות?" קראה אליו מאיה המורה לחיות קסומות, מחייכת אליו.
"גם אליהם את מדברת כמו אל בנות?" שאל קורן, מסיט את מבטו בחזרה לפנים. הריצוד שראה הלך והתחזק, עד שמצא מולו שלושה תנים, תולים בו עיניים שחורות.
"לא נראה לי שאכפת להן, נכון חמודות? השאלה היא למה לך אכפת?" תהתה מאיה, שמה את ידה על הגדר וגורמת לה לקרוס לתוך עצמה, פותחת פתח צר דרכו עברה. היא ליטפה את התנים, ידיה עוברות בחיבור שמאחורי אזניהם ובמורד צווארם. היא שוב חייכה אל קורן, ממתינה לתשובה.

"עדיין. זה מציק. וחוץ מזה, מה אכפת לך?" שאל קורן, מושיט את ידו בחשש אל אחד התנים.
"קדימה, אל תפחד," עודדה אותו מאיה, מתעלמת משאלתו. קורן לא התעקש, מלטף בזהירות את אחורי ראשו של התן. פרוותו הייתה נעימה וקורן המשיך בטבעיות לשקע שמאחורי אזנו, חיוך קטן מפציע על פניו.

"אפשר לשאול אותך למה באת לבקר אותי סתם ככה באמצע היום?" שאלה אותו מאיה. קורן שתק, ממשיך ללטף את התן – עד שזה התנער מעליו, מבהיל אותו, צועד בחזרה אל מאיה.
"זה לא עניינך." ענה קורן, מתרחק אל תוך היער.

"אני מורה, והיער הוא השטח שלי. ברור שזה ענייני למה אתה פולש לכאן באמצע היום?"
פולש הא? אז גם היא ישר חושבת שהוא בא לעשות צרות.
"סתם באתי לכאן. אני אלך אם זה אסור – " מלמל קורן, פונה בחזרה לפתח בגדר ממנו נכנסו – שנסגר בינתיים.

"לא תוכל לצאת בלעדי, כשם שלא יכולת להיכנס לבד. לא את הכל אפשר לעשות לבד – בעצם את רוב הדברים לא. אבל נראה משום מה שאתה מתעקש לנסות…" מאיה הניחה יד על כתפו, מאלצת אותו לשוב ולהסתובב אליה.

צעדיהם הדהדו בחורשה המוצלת, האור והצל יוצרים ניגודים עזים על האדמה לרגליהם. קורן פתח את פיו, אבל נאנח וסגר אותו. לא נשאר לו עוד כוח להתווכח. נמאס לו להסביר את עצמו למי שלא יבינו לעולם. מאיה אחזה בכתפו, בולמת את הליכתו הכעוסה.
"תמשיך. אני אשמח לשמוע מה יש לך לומר," אמרה מאיה, פונה אליו לראשונה כמו אל גבר.

"מה את יודעת על מכשפי צל?" פלט קורן, מופתע משאלתו שלו.

מאיה צחקה. "מכשפי צל? מה פתאום אתה כל כך מתעניין בהם?" שאלה, ממשיכה ללכת. אך קורן לא בא אחריה, מאלץ אותה להסתובב בחזרה.
"במשך כל החיים העלובים שלי הם רודפים אותי – גם במציאות וגם בחלומות. למה הם עושים את זה? לא הגיוני שיהיה אכפת להם מילד מסכן. במיוחד שהם יכולים לפוצץ את כל העולם ממה שהבנתי."

מאיה הסיטה את מבטה אל השמיים, חושבת.
"למה שלא יהיה אכפת להם מילדים? מבוגרים הם כמו השמיים לפנות בוקר- רוב הכוכבים שלהם כבר מוסתרים. ילדים הם שמיים זרועי כוכבים, יש להם אין סוף חלומות שרק מחכים להתגשם."

"שטויות. הלוואי שיכולתי לא לחלום." הלוואי שלא היה חולם יותר על מכשפי הצל. הלוואי שלא היה חולם על חיים טובים יותר, במקום שמקבלים אותו בו, אליו ירגיש שייך. ככה האכזבה הייתה פחות כואבת.
"חלומות הם טיפשיים. רובם רעים וגם אלה שלא מיותרים," השלים קורן.

"חלומות יכולים להיות קשים, זה נכון. הם יכולים להתנפץ. הם גורמים לך לפחד ממה שלא קרה, או לרצות את מה שאולי לא יקרה. אך בלעדיהם החיים יהיו משעממים -"
"אמן שהיו לי חיים משעממים," קורן בעט באבן לפניו, מקפיץ אותה עמוק לתוך החורש.
"אתה בטוח? מהצד דווקא נראה לי שאתה מתרחק מהשעמום כמו מאש. לא כל אחד זוכה לצאת מהכיתה כבר בתחילת השנה הראשונה."
קורן הרים כלפיה את גבותיו, מבטו קשה.
"מה? אני אמרתי שזה דבר רע? עונשים אומרים שהיה לך אומץ להיות מי שאתה, לעמוד על שלך. וכמו שאני מכירה אותך, לא נענשת כי פגעת במישהו – או שאני טועה?"

קורן הניד בראשו נמרצות. הוא לעולם לא יפגע במישהו סתם ככה. הוא לא ירד לרמה שלהם –

לפתע נזכר בדין. הוא הציק לשקד והם יכלו פשוט להתרחק ממנו, הוא לא היה מעז לפגוע בהם. קורן דחף אותו, מתחיל לגלגל כדור שלג שבסופו שניהם קיבלו ריתוק של שבוע. אז דין נקשר איכשהו למכשפי הצל. ומי יודע מה הוא יעשה בהמשך? והכל בגלל קורן. תסכול ואשמה התערבלו בבטנו, הוא הרגיש לכוד, בלי אוויר.

"איך זה הגיוני שאין ברירה להילחם? למה מכשפי הצל והאור לא יכולים לדבר עד שהם יסכימו?" צעק קורן, מתעלם מתחושת הבטן שלו שהוא יודע כבר את התשובה. למה הוא לא יכול להיות ילד רגיל בעולם רגיל, בלי להילחם במלחמות שהוא בכלל לא בחר בהן?
מאיה שתקה, מסתובבת, מסמנת בידה שהם כבר צריכים להתחיל לחזור.
"זוכר את מה שסיפרתי לך קודם? על הכוכבים? בשבילנו, המבוגרים מאוחר מכדי לחלום. אבל בשביל זה אנחנו מלמדים אתכן. אתן העתיד שלנו, התקווה האחרונה שעוד נותרה לנו ולהם לחיות יחד מבלי להרוג זה את זה. אני מאחלת לך שלעולם לא תבין למה לא יכולה להיות בינינו הסכמה. המשך להתעקש עד שתמצא תשובה שתהיה שלם איתה," מאיה הביטה בו בכמיהה משונה, גורמת לקורן להשפיל מבט במבוכה.

הם כבר כמעט הגיעו. וקורן הבין לפתע שלמרות שהוא הרגיש טוב יותר, מאיה לא באמת ענתה על אף שאלה שלו.

"את חושבת שהם מצאו את דין? אני יודע שהוא משתף איתם פעולה – גם אם אין לי הוכחה. אני מרגיש את זה. את מאמינה לי?" קורן לחש, תולה בה את מבטו בתקווה מיוסרת. הוא לא ידע למה שאל את זה, היא בטח סתם תנפנף אותו. אבל קולה הנעים, החורשה, עיניה הירוקות. הם גרמו לו משום מה להרגיש שאפשר לסמוך עליה.

מטוס רעם מעליהם, בלתי נראה מבעד לחופת המחטים של עצי האורן.

"אני חושבת שלא. לא הגיוני שהם יצליחו להיכנס לכאן בזכות תלמיד כיתה ח'. אם זה היה כל כך קל, לא היינו פה מזמן. נהלי השמירה בבית הספר קפדניים מאוד. השומרים עוברים הכשרה אינטנסיבית ויודעים להתמודד ולזהות כל איום. אבל – " היא עצרה לפתע, נועצת בו מבט רציני.
"אני מבוגרת. אתם בעלי החלומות. ואני מאמינה, לטוב ולרע, שאולי אתם יכולים להגשים אותם."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך